נזיר עדשים

ילד הולך עם אביו בפעם הראשונה לאכול גלידה. אין חוויה משפחתית תמימה ובלתי מזיקה מזו. אבל ב"כך הפכתי לנזירה" של ססר איירה, המגע הראשון של הלשון עם גלידת תות מורעלת (ובינינו – גלידת תות היא הרי דבר מגעיל מאין כמוהו בלי שום קשר להרעלה) מוביל להתפרצות אלימה של האב, אירוע שישנה את חייו של הילד ססר לנצח. או שמא מדובר בילדה ססר?

בעוד העולם מתייחס לססר כאל זכר, מתואר "כך הפכתי לנזירה" בלשון נקבה, כביכול מנקודת המבט של ילדה בת 6. כבר מהכותרת הממזרית (אין כל קשר, ולו קלוש ביותר, לדת, לכנסיה ולתהליך של חזרה בתשובה) ניתן להסיק שלא מדובר פה בעוד סיפור עם נראטיב שגרתי. זה הקץ' הגדול אצל איירה, שלועג לכל מוסכמה ספרותית. למעלה מ-30 רומנים הוציא המחבר הארגנטינאי במשך 34 שנים, רק שניים מהם תורגמו לאנגלית. סביר להניח שלו היה איירה מגיש את ספריו הראשונים להוצאות מוכרות בעולם המערבי, הוא היה נדחה פעם אחר פעם. הוא יודע את זה והוא גורם לקורא לדעת את זה. הדמויות שלו גרוטסקיות ולא מעוררות דבר - לא הזדהות, לא אנטגוניזם - ואפילו גיבור/ת העלילה לא מייצר/ת שום אמפתיה. בכלל, המונח "עלילה" קצת לא במקום, כי עלילה ממשית אין פה. בעולמה של הילדה ססר אין שום דמות שחוזרת פעמיים מלבד אמה וגם, בזעיר אנפין, אביה. טוויסטים יש למכביר, אבל כולם נגדעים באבם, אף אחד לא מתפתח וסוחף אחריו לכדי גילוי חדש ומסעיר.

למעשה, אפשר להגיד שאיירה לא מייצר ספר, הוא מניח יסודות. הוא לא בונה את הפירמידה המפוארת של מדורת ל"ג בעומר, רק אוסף את הקרשים. מה שתעשו מזה כקוראים, זה כבר עניין שלכם. איירה שולח חצים מופגנים ומורעלים כלפי כל קונבנציה שקיימת בעולם הספרות הריאליסטי והפנטסטי כאחד. הסיפור שלו נע על הקו שבין מציאות לבין פנטזיה, אבל אי אפשר להגדיר אותו כקרוב לאף אחד מהז'אנרים הללו. הוא לא מתעמת עם שום אמת ולא מציע פיתרונות. למה, למשל, בוחר ססר להגדיר את עצמו מנקודת המבט של ילדה דווקא? האם משום שהשתגע בעקבות אותה פרשת גלידה? האם מכיוון שכבר בגיל צעיר הוא לא היה שלם עם הזהות המינית שלו? לא רק שלעניין הזה אין תשובות, השאלות אפילו לא עולות. מבחינת איירה, אל תטרידו את עצמכם, זה לא חשוב. רוצה לומר: תעזבו אותי, באמא שלכם.

מכיוון שאיירה בעצם לא משאיר ברירות, הספר הופך לסוג של משא ומתן בין הקורא לבין העלילה שאינה מתגבשת. הוא צריך להחליט אם הוא רוצה להמשיך, אמור לקבוע האם לראות את הרעיון המרכזי כמציאות או כאשליה, והאם המחבר צוחק עליו או בעצם משתף אותו ובכך הופך אותו לגיבור האמיתי של הסיפור. אני חייב לציין שזו התנסות מעניינת, שלא ייצרה אצלי תשובה חד משמעית בשום אספקט. רוב הסיכויים שגם אצלכם זה לא יקרה, אבל אף פעם לא מזיק לנסות דברים חדשים.