אלון עוזיאל מספר: מה שהילדים אוהבים

בשבועיים האחרונים, כשהילדים פה לא ממש קיבלו את מה שהם אוהבים, הפכתי למיליונר. כולם בבנק נהיו נחמדים אליי, נסעתי בלימוזינה לכל מקום, כמעט ואיבדתי את האף מרוב קוק, ותמיד היתה איזו בחורה לידי שטיפלה בי עם הפה שלה. זאת אומרת, או שזה נכון או ששמעתי יותר מדי את "Millionaire" של אוקקרביל ריבר - גרסת האינדי ל"אשליות" של נסים סרוסי - והתחלתי להאמין שאני אכן הכוכב הצעיר שעליו וויל שף כתב את הבי-סייד המעולה הזה.

אם הייתי סקוטי בטוח היה צריך לסחוב אותי לכל מקום. גם ככה אני בקושי זז מהספה, אז תוסיפי לזה את כל האלכוהול שיש בחור הירוק הזה ואת כל מה שראיתם ב"טריינספוטינג" ועכשיו תגידו לי אתם אם מלקולם מידלטון לא עושה בשכל כשהוא מבקש ממנה שתסחוב אותו. מזל - אם היא לא תעשה את זה הוא ייפול, וזה יהיה מביך.

נהוג לחשוב שמה שנשאר לנו מהפנר הם אלבומי הסולו המקסימים של דארן היימן ואין ספור להקות ה-Twee-פולק שהלכו בדרכם. מי שכמעט נשכח הוא אנטוני הארדינג, המתופף של הלהקה המיתולוגית ההיא שמוציא אלבומים תחת השם ANT. האמת היא שלא את כל מה שהארדינג עשה לבדו אהבתי - הרוב היה קצת צפוי או רגיל מדי - אבל הסינגל החדש שלו, שלחלוטין הולך לכיוונים האינטימיים והחמימים של היימן, נשמע מבטיח.

האלבום החדש של המקביז יצא ביום שני ודלף בערך שבוע לפני כן, וכמו שצפינו באחד מהמיקסטייפים הקודמים, הוא לגמרי מספק את הסחורה.

לרוב אני לא כותב על יוצרים מקומיים - בטח שלא במדור הזה - בגלל שבואו נודה בזה, הילדים, לא ממש אוהבים מוזיקה ישראלית (אלא אם כן הם מקיבוץ או ממעברה) אבל לעיתים רחוקות, יש שיר שממש נדבק אליי ואני מבין שזו חובה מוסרית להעביר אותו הלאה.

נתחיל בסוג של גילוי נאות (עוד אחת מהסיבות שזה מבאס לכתוב על ישראלים, תמיד יש גילוי נאות מטופש) - מיכאל גלעד היה איתי בתיכון, ויכול להיות שבשנים מסוימות אפילו חלקנו כיתה, אבל מה שזכור לי ממנו זה שהוא היה האיש הכי גמיש בעולם והוא תמיד הרשים אותנו ביכולות שלו. למזלו, הוא לא הפך ללוליין אלא למוזיקאי שבאופן אירוני כותב על יצורים רכים כמו ספונג' בוב, או יותר נכון, על בחורות שמזכירות לו את ספונג' בוב. אם אתם אוהבים את השיר, גלעד נותן את כל אלבום הבכורה שלו להורדה חינמית. לא פלא - עליי הוא לא יעבוד בטריקים של נדיבות - ההורים שלו מצפון תל אביב, הוא לא צריך את הכסף.

לפני שבועיים נכנסתי פה חזק בג'ארוויס קוקר על הסינגל הנוראי "אנג'לה" ומאז כבר דלף האלבום המלא, "Further Complications" וההאזנה לו לא ממש שיפרה את המצב. ההפך - נראה לי שקיבלתי בגללו דלקת כרום המוח. בכל אופן, בין רוב השירים ששברו לי את הלב - ולא באופן חיובי - התחבאו להם כמה קטעים חביבים (לרוב היו אלו השירים השקטים יותר). "אף פעם לא אמרתי שאני עמוק" הוא כנראה המוצלח שבפליטים הללו.

מי שקנה את הגרסה המיוחדת של ה-DVD/CD החדש, "A Positive Rage", שמתעד הופעה של ההולד סטדי, קיבל גם את קטע הבונוס הנ"ל, שלא מזיז את הלהקה מילימטר מעמדת להקת הרוק הטובה בעולם.

יש הייפ לא קטן עכשיו סביב פיוטצ'ר אוף דה לפט - להקה בריטית מקארדיף שביוני תוציא את האלבום השני שלה. אני עוד לא לגמרי גיבשתי דעה לגביהם או לגבי הסינגל "Arming Eritrea" - הטקסט מגניב, השירה של הסולן קיצונית ואדירה, אבל משהו בגיטרות קצת מוגזם לטעמי. טוב, זה לא ממש לעדיני נפש שכמותי.

בגלל הצרחות שבקטע הקודם, כדאי לעשות מעבר חד למשהו הרבה יותר נינוח, וזה קצת מוזר שהבלק ליפס הם אלו שמספקים את הצורך הזה. "The Drop I Hold" היה קטע חריג באלבום האחרון והמצוין של השפתיים השחורות, היה בו וייב היפ-הופי וו-טנגי רגוע שכזה, ובגלל זה GZA קפץ אליהם ב-SXSW והקליט איתם גרסה חדשה ומבריקה של הקטע.

קיבלתי לא מעט תלונות על כך שבשבוע שעבר, באוסף המחווה לוורפ רקורדס, לא נמצא מקום לגריזלי בר. מה לעשות, לדעתי - ואני אומר את זה עם המון חיבה לגריזלי בר - יש בלייבל דברים הרבה יותר מוצלחים ממנו. אבל כנראה שגם ABX מ-Hood Internet התבאס מזה ולכן הוא מיקסס את גריזלי בר ביחד עם הדד פרז ואיפשר לי לתת לכל הילדים קצת מהדב הזה שהם כל כך אוהבים.

מי לא היה רוצה לדקור אותה בפנים? בדיוק.

הדליפה המשמחת ביותר של השבועיים האחרונים זה בהחלט "Manners", ה-LP המצופה בטירוף של Passion Pit. כמובן שהאלבום כולו כיפי ומדהים, אבל בקטע הסוגר יש משהו מרגש קצת יותר מהשאר.

דליפה אחרת שגרמה לכל חובב אינדי לאבד שעות שינה השבוע היא "Red" של דאטארוק - עוד אלבום מוצלח, עמוס בגימיקים והנאה, כמו למשל הקטע הזה, שחוץ מזה שהוא מצוין, גם משלב בפזמון חקיין מוריסי מרשים.

יאכט תמיד מטייל על הגבול של בין מגניב למעצבן; בין אלקטרוני לרוקיסטי; בין Twee לילדותי; בין מבריק לטיפשי. אתם יכולים רק לנחש לאילו צדדים מהרשימה הזו נפל השיר הזה (רמז: זה לא סתם נכנס למיקסטייפ).

וולפייפר. (הנקודה במקור) לקחו את הקטע הכמעט-ידוע הזה של Das Racist וגרמו לי לרצות להפוך להיספני שמן שכל היום טוחן פיצה האט וטאקו בל במקום הקסום הזה שמאחד את שניהם.