סלמאן רושדי: "הקוסמת מפירנצה"

באורו האחרון של היום נראה האגם הלו?ה?ב מתחת לעיר הארמון כמו ים של זהב מותך. נוסע שהיה מגיע מכיוון זה עם שקיעת החמה — הנוסע הזה, שמגיע בדרך הזאת, עכשיו, לאורך הנתיב שעל חוף האגם — היה עשוי להאמין שהוא מתקרב לכס של מלך עשיר באופן אגדי כל כך, עד שהוא יכול להרשות לעצמו לשפוך חלק מהאוצר שלו לתוך חלל עצום באדמה, רק כדי לסנוור את אורחיו ולעורר בהם יראת כבוד. וככל שאגם הזהב היה גדול, היתה זו בוודאי רק טיפה מי?ם העושר הגדול יותר — דמיונו של הנוסע לא יכול להתחיל לתפוס את גודלו של אוקיינוס הנביעה הזה! ובנוסף, לא הוצבו שומרים על שפת מי הזהב; הייתכן אם כך שהמלך כה נדיב עד שהוא מרשה לכל נתיניו, ואולי אפילו לנוכרים ולמבקרים כמו הנוסע עצמו, למשות ללא מעצורים ש?לל נוזלי מהאגם? זה אכן יהיה נסיך בקרב בני אדם, פ??ר?ס?ט?ר ג'ו?ן של ממש, שממלכת השיר והמשל האבודה שלו מכילה פלאים בלתי אפשריים. אולי (מניח הנוסע) שוכנת בין חומות העיר מזרקת הנעורים הנצחיים — ואולי אפילו הדלתות האגדיות לגן עדן עלי אדמות נמצאות בסביבה? אבל אז ירדה השמש אל מתחת לאופק, הזהב שקע אל מתחת לפני המים ואבד. סירוניות ונחשים ישמרו עליו עד שובו של אור היום. ועד אז המים עצמם יהיו האוצר היחיד שיוצע, תשורה שהנוסע הצמא קיבל בהכרת טובה.

הנוכרי נסע בעגלת שוורים, אבל במקום לשבת על הכריות הקשות שלה הוא עמד כא?ל והחזיק במעקה סבכת העץ של העגלה ביד אחת שאננה. רכיבה בעגלת שוורים רחוקה מלהיות חלקה, שהרי העגלה הדו?גלגלית נזרקת ומיטלטלת לקצב פרסות החיה, ובנוסף נתונה לחסדי גחמותיה של הקרקע תחת גלגליה. איש עומד עלול בקלות ליפול ולשבור את המפרקת. ועם זאת הנוסע עמד ונראה חסר דאגות ומסופק. הנהג כבר מזמן ויתר והפסיק לצעוק עליו, שכן בהתחלה חשב שהזר אינו אלא שוטה — אם מתחשק לו למות בדרכים, שיהיה, שהרי לאיש בארץ הזאת לא יהיה אכפת. אבל די מהר התחלף הבוז של הנהג בהערצה עוינת. האיש בהחלט עשוי להיות אוויל, אפשר אפילו להרחיק לכת ולטעון שיש לו פרצוף נאה?כללית של שוטה, ושהוא לובש בגדים לא הולמים כדרכם של שוטים — מעיל מעוינים צבעוניים מעור בחו?ם הזה?! — אבל שיווי המשקל שלו היה מושלם, מקור לפליאה.

השור דישדש קדימה, גלגלי העגלה נכנסו למהמורות ונתקלו באבנים, ועם זאת האיש העומד בקושי התנודד, ואיכשהו גם הצליח להיראות חינני. שוטה חינני, חשב הנהג, או שמא אינו שוטה כלל. אולי מישהו שיש להכיר בערכו. אם יש לו מגרעת, הרי זו הרברבנות, הניסיון להיות לא רק הוא עצמו אלא גם משחק של עצמו, ובסביבה הזאת, חשב לעצמו העגלון, כולם מתנהגים באופן דומה, אז אולי האיש הזה לא כל כך נוכרי למרות הכול. כשהנוסע הזכיר את צימאונו, מצא העגלון את עצמו הולך אל שפת המים להביא לברנש שתייה בספל עשוי מדלעת חלולה צבועה, ומגיש אותו מעלה לנוסע שישתה, לעיני העולם כולו, כאילו היה אציל הראוי שישרתוהו. "אתה עומד לך שם כמו איזה נגיד ואני קופץ וממהר לפקודתך," אמר העגלון והזעיף פנים. "אני לא יודע למה אני מתייחס אליך כל כך יפה. מי נתן לך את הזכות לפקד עלי? מה אתה בכלל? לא רם מעלה, זה בטוח, אחרת לא היית נוסע בעגלה הזאת. ובכל זאת אתה עושה רוח. אז סביר להניח שאתה סוג של נוכל." האחר שתה ארוכות מהדלעת. המים זלגו מזוויות פיו ונתלו כמו זקן נוזלי על סנטרו המגולח. בהתמהמהות הושיט בחזרה את הדלעת הריקה, נאנח בסיפוק ומחה את הזקן. "מה אני?" אמר כמו מדבר לעצמו, אבל השתמש בשפתו של העגלון. "אני אדם עם סוד, זה מה שאני — סוד שרק אוזניו של הקיסר צריכות לשמוע." העגלון קיבל סימוכין לתיאוריה שלו: הברנש הזה שוטה אחרי הכול. אין שום צורך להתייחס אליו בכבוד. "שמור את הסוד שלך," אמר. "סודות הם לילדים ולמרגלים." הנוכרי ירד מהעגלה מחוץ לח'אן, שבו התחילו והסתיימו כל המסעות. הוא היה גבוה להפתיע ונשא מזוודת בד. "ולמכשפים," אמר לעגלון של עגלת השוורים. "וגם למאהבים. ולמלכים." בח'אן ניכרה תכונה. חיות טופלו שם, ובהן סוסים, גמלים, שוורים, חמורים, עזים, בזמן שחיות אחרות השתוללו משולחות רסן: קופים צרחניים, וכלבים שלא היו חיית המחמד של איש.

תוכים מצווחים התפוצצו בשמים כמו זיקוקים ירוקים. נפחים ונגרים שקדו על מלאכתם, ובבתי הממכר שבארבעת הצדדים של הכיכר העצומה תיכננו האנשים את מסעותיהם והצטיידו במצרכים, בנרות, בשמן, בסבון ובחבלים. פועלים חובשי טורבן, בחולצות ובאזורי חלציים אדומים, רצו הלוך ושוב ללא הרף כשהם נושאים על ראשיהם צרורות בגודל ובמשקל לא סבירים. ככלל, התבצעו שם העמסה ופריקה רבות של טובין. פה היה ניתן להשיג מיטות זולות ללילה, מיטות חבלים בעלות מסגרות עץ שכוסו במזרנים דוקרניים מש??ער סוס, שעמדו בטורים צבאיים על גגות הבניינים החד?קומתיים שהקיפו את החצר הפנימית העצומה של הח'אן, מיטות שעליהן יכול אדם לשכב ולשאת עיניים לרקיע ולדמיין שהוא שמימי. הלאה משם, בכיוון מערב, עמדו המחנות הממלמלים של גדודי הקיסר שחזרו לאחרונה מהמלחמות.

לצבא היה אסור להיכנס לתחומי הארמונות, והחיילים נאלצו להישאר למרגלות ההר המלכותי. יש להתייחס בזהירות אל צבא חסר תעסוקה ששב לאחרונה מהקרב. הנוכרי חשב על רומא העתיקה. הקיסר לא סמך על שום חייל פרט לחיילי המשמר הפרטוריאני שלו. הנוסע ידע שהוא עצמו יצטרך לענות על שאלת האמון באופן משכנע. אם לא יעשה זאת, הוא ימות חיש קל. לא הרחק מהח'אן עמד מגדל שקושט בחט?י פילים וציין את הדרך לשער הארמון. כל הפילים היו שייכים לקיסר, ועל ידי הפיכת שיניהם לדוקרנים על המגדל הוא הפגין את כוחו. הישמרו! אמר המגדל. אתם נכנסים לממלכתו של מלך הפילים, שליט עשיר כל כך בפילים, שהוא יכול לבזבז שיניים חותכות של אלפי בהמות כאלה רק כדי לקשט אותי.

בהפגנת העוצמה של המגדל זיהה הנוסע אותה איכות ראוותנית שבערה על מצחו שלו כלהבה, או כאות השטן; אבל מקים המגדל הפך לכוח את אותה איכות שבנוסע נראתה לעתים קרובות כחולשה. האם כוח הוא ההצדקה היחידה לאישיות מוחצנת? שאל את עצמו הנוסע ולא היה מסוגל לענות, אבל מצא את עצמו מקווה שיופי יכול להיות עוד תירוץ שכזה, כי הוא בהחלט היה יפה, וידע שלמראה שלו יש כוחות משל עצמו. מאחורי מגדל השיניים עמדה באר גדולה ועליה מערכת צינורות מים מורכבת באופן בלתי נתפס, ששירתה את הארמון מרובה הצריחים שעל הגבעה. ללא מים אנחנו כלום, חשב הנוסע. אפילו קיסר יהפוך עד מהרה לאבק בהימנע ממנו מים. המים הם השליטים האמיתיים, ואנחנו כולנו עבדיהם. פעם, בפירנצה ביתו, פגש באיש שידע להעלים מים.

הקוסם מילא כד עד תום, מילמל מילות קסם, הפך את הכד, ובמקום נוזל נשפך ממנו בד, אשד של צעיפי משי צבעוניים. זה היה טריק, כמובן, ולפני שירד היום הצליח הנוסע לפתות את הבחור לגלות לו את הסוד, והחביא אותו בין שאר התעלומות שלו. הוא היה איש של סודות רבים, אבל רק אחד מהם היה יאה למלך. הדרך אל חומת העיר עלתה במהירות מצלע הגבעה, וכשעלה איתה ראה את גודל המקום שאליו הגיע. ניכר שזו אחת הערים הגדולות בעולם, גדולה יותר מפירנצה או מוונציה או מרומא, כך נראה לו, גדולה יותר מכל עיר שהנוסע ראה מעודו. פעם ביקר בלונדון; גם היא היתה מטרופולין פ?חו?תה מזאת שלפניו. כשהאור נחלש היה נדמה שהעיר גד?לה. שכונות צפופות נדחסו מחוץ לחומות, מואזינים קראו מצריחי המסגדים, ובמרחק הוא יכול לראות את אורותיהן של אחוזות גדולות. מדורות החלו לבעור באור הדמדומים כמו אזהרות. מקערת השמים השחורה ענו להן מדורות הכוכבים. כאילו השמים והקרקע הם צבאות המתכוננים לקרב, חשב. כאילו המחנות שלהם נחים בשלווה בלילה ומחכים למלחמת היום שיגיע. ובכל הרחובות המאוכלסים בצפיפות ובכל בתי הגבירים, וגם מאחורי כל אלה, במישורים, לא היה ולו איש אחד ששמע את שמו, אף לא אחד שיהיה נכון להאמין לסיפור המעשה שהוא חייב לגולל. אבל הוא חייב לספר אותו. הוא חצה את העולם כדי לעשות כך, וזה מה שיעשה.

הוא פסע בצעדים ארוכים ומשך מבטי סקרנות רבים בגלל גובהו כמו גם בשל שערו הצהוב, שערו הארוך והצהוב והמלוכלך, יש להודות, שגלש סביב פניו כמו מי האגם המוזהבים. הנתיב עלה בשיפוע אחרי מגדל השיניים לקראת שער אבן, ובו תבליטים שטוחים של שני פילים ניצבים זה מול זה. מבעד לשער זה, שהיה פתוח, הגיעו רעשים של בני אדם משתעשעים, אוכלים, שותים, מתהוללים. חיילים עמדו על המשמר בשער הה?טי?אפ?ו?ל, שער הפילים, אבל יציבתם היתה נינוחה. המחסומים האמיתיים נמצאים הלאה משם. זה היה מקום ציבורי, מקום מפגש, קניות והנאה. אנשים נחפזו על פני הנוסע, מו?נעים על ידי רעבונם וצימאונם. משני צדי הדרך המרוצפת באבנים שבין השער החיצוני לפנימי היו אכסניות, בתי מרזח, דוכני מזון ותגרנים מכל הסוגים. כאן התנהל העסק הנצחי של קנייה והפיכה לקניין. בגדים, כלים, תכשיטים זולים, נשק, רום. מאחורי השער הדרומי של העיר, הקטן יותר, עמד השוק הראשי. שם קנו תושבי העיר שנמנעו מהמקום הזה, שיועד לחדשים הנבערים שלא ידעו את המחיר האמיתי של דברים. פה היה שוק הנוכלים, שוק הגנבים, רועש, יקר, נתעב. אבל לנוסעים העייפים שלא הכירו את מתאר העיר, ובכל מקרה לא ששו להקיף את כל החומה החיצונית כדי להגיע לבזאר הגדול וההוגן יותר, לא היתה הרבה בר?רה אלא להתעסק עם הסוחרים שבשער הפילים. הצרכים שלהם היו פשוטים ודחופים. תרנגולות חיות, מרעישות מרוב פחד, נתלו הפוכות, מרפרפות בכנפיים, רגליהן קשורות זו לזו, בציפייה לסיר.

עבור הצמחונים היו סירי בישול אחרים, שקטים יותר; ירקות לא צורחים. והאם היו אלה קולות של נשים שהנוסע שמע נישאים ברוח, מייללים, מקניטים, מפתים, מלגלגים על גברים בלתי נראים? האם היו אלה נשים שבניחוחן הבחין ברוח הערבית? בכל מקרה, מאוחר מדי לחפש את הקיסר הלילה. לנוסע היה כסף בכיס, והוא עשה מסע ארוך ופתלתל. זאת היתה דרכו: לנוע אל מטרתו באופן לא ישיר, עם הרבה סטיות ועיקופים. מאז שהגיע לסו?ראט הוא עבר דרך ב?ו?רהאנפ?ו?ר, האנד?י?ה, סירו?נג', נ?ר?וואר, ג?וואליו?ר וד?הו?לפ?ו?ר אל א?ג?ר?א, ומאגרא אל הבירה הזאת, החדשה. עכשיו הוא חפץ במיטה הכי נוחה שניתן להשיג, ובאישה, רצוי מישהי ללא שפם, ולבסוף בקורטוב של תהום נשייה, של בריחה מעצמו, דבר שלעולם לא ניתן למצוא בזרועות אישה אלא רק במשקה חזק וטוב.

כעבור זמן, משסופקו התאוות שלו, הוא ישן בבית בושת ריחני, נחר בקולי קולות לצד יצאנית עם נדודי שינה, וחלם. הוא היה מסוגל לחלום בשבע שפות: איטלקית, ספרדית, ערבית, פרסית, רוסית, אנגלית ופורטוגלית. הוא נדבק בשפות כפי שרוב המלחים נדבקים במחלות; שפות היו הזיבה שלו, העגבת שלו, הצפדינה שלו, המלריה שלו, המגפה השחורה שלו. ברגע שנרדם התחיל חצי עולם לקשקש במוחו, לספר מעשיות נוודים מופלאות. בעולם גלוי למחצה זה כל יום הביא בכנפיו חדשות על קסמים חדשים. פואטיקת החלום של היומיום, עשירה בהתגלויות ובחזון, עדיין לא נמחצה על ידי עו?בדות פרוזאיות המצ?רות אופקים. כמספר סיפורים בעצמו, הוא הונע לצאת מפתח ביתו על ידי סיפורים פלאיים, ובייחוד על ידי סיפור אחד, סיפור שיוכל לעשות לו הון או לעלות לו בחייו.

על סיפונה של ס?קאו?ה?א, ספינת הפיראטים של המילו?רד הסקוטי, שנקראה על שם א?לת מלחמה אגדית מהאי סקאי — כלי שיט שצוותו שדד ובזז במשך שנים רבות ובשמחה במעלה ובמורד חופי ספרד, אבל כרגע עשה דרכו להודו בענייני מדינה — נמנע הנוסע הסמוי התשוש מכך שישליכו אותו ללא גינוני טקס למימי הנהר הלבן של אפריקה הדרומית על ידי כך שהוציא נחש מים חי מאוזנו המבוהלת של קצין התחזוקה והשליך אותו למים. הוא התגלה תחת דרגש על הסיפון הקדמי שבעה ימים אחרי שהספינה עקפה את כ??ף א?גו?ל?ס, למרגלות היבשת האפריקנית, כשהוא לובש ז'קט מכופתר, חולצה נפוחת שרוולים ומכנסיים צמודים בצבע חרדל, עטוף בגלימת טלאים ארוכה עשויה ממעויני עור מוקיוניים בהירים, מהדק אל חיקו מזוודת בד קטנה וישן עמוקות בנחרות רמות ובלי להתאמץ כלל להתחבא. הוא נרא?ה מוכן לחלוטין לכך שיגלו אותו, והיה בטוח באופן מסחרר ביכולות השכנוע, הקסם והחן שלו. אחרי הכול, הם כבר השיטו אותו כברת דרך ארוכה. ואכן, התברר שהוא מאחז עיניים לא קטן. הוא הפך מטבעות זהב לעשן, ועשן צהוב בחזרה לזהב. כד של מים זכים שנהפך על ראשו שיחרר מבול של צעיפי משי. הוא הכפיל ושילש דגים וכיכרות לחם בכמה תנועות של ידו האלגנטית, מה שהיה חילול קודש, כמובן, אבל המלחים הרעבים סלחו לו בקלות. הם הצטלבו במהירות כדי לבטח את עצמם כנגד חרונו האפשרי של הצלוב בשל עקיפת סמכותו על ידי מחולל נסים עכשווי זה, וזללו את הארוחה שלהם שהיתה שופעת באופן לא צפוי, גם אם לא ראויה מבחינה תיאולוגית.

אפילו המילורד הסקוטי בעצמו, ג'ורג' לואיס הו?קסב??נק, לורד הוקסבנק מזה המקום — שזוהי דרכם של הסקוטים לומר הוקסבנק מהוקסבנק, אציל שאין לבלבל בינו לבין הוקסבנקים אחרים, פחותים ונחותי מעמד ממנו שבאים ממקומות ירודים — הוקסם במהירות כשהמוקיון משיג הגבול הובא למשפט בקב?ינה שלו. באותו שלב כינה את עצמו הנבל הצעיר "או?צ?'לו?" — "אוצ'לו מפירנצה, קוסם ומלומד, לשירותך," אמר באנגלית מושלמת, בקידה עמוקה וסוחפת ובמיומנות אצילית כמעט, ולורד הוקסבנק חייך וריחרח את המטפחת המבושמת שלו. "הייתי עשוי להאמין לכך, מכשף," ענה, "אלמלא הכרתי את הצייר פאולו עם אותו שם ומאותו מקום, שיצר בקתדרלה של העיר שלך פרסקו המבוסס על הטעיית העין לכבודו של אבי הקדמון סר ג'ון הוקסבנק, הידוע בשם ג'ובאני מילאנו, שכיר חרב ולשעבר גנרל פירנצה, המנצח בקרב פ?ו?לפ??טו?; ואלמלא היה הצייר האמור מת זה שנים רבות, למרבה הצער."

הנבל הצעיר הפיק בלשונו צליל נקישה חוצפני כחולק על הדברים. "ברור שאיני האמן המנוח," הצהיר ונעמד בתנוחה רבת?רושם. "בחרתי ב  פ?סאו?דו?נימו? די ויאג'ו הזה, פסבדונים לעת מסע, כי בשפה שלי זו אחת המילים ל'ציפור', וציפורים הן הנודדות הגדולות מכולם." כאן הוא תלש מחזהו נץ עטוי ברדס, ומהאוויר הר?יק קטף כפפת ב??זי?יר, והגיש את שניהם לאדון האחוזות הנדהם. "נץ להוקסבנק הרם," אמר ברשמיות מושלמת. ואז, אחרי שלורד הוקסבנק עטה את הכפפה על היד ועליה את הציפור, הוא, "אוצ'לו", נקש באצבעותיו כמו אישה החוזרת בה מאהבתה, ובאחת נעלמו שניהם, גם הציפור על הכפפה וגם הכפפה מתחת לציפור, למרבה מבוכתו של המילורד הסקוטי. "ובנוסף," הוסיף הקוסם, כשהוא חוזר לעניין שמו?, "מפני שבעירי המילה?ר?עלה הזאת, הציפור החבויה הזאת, היא כינוי מנומס לאיבר הזכרות, ואני גאה בזה שבו התברכתי, אבל יש לי מספיק טעם טוב כדי לא להציגו לראווה." "חה! חה!" קרא לורד הוקסבנק מזה המקום, כשהוא חוזר למשול ברוחו במהירות ראויה להערכה. "זה כבר אומר שיש לנו משהו במשותף."

הוא היה מילורד שה?רבה במסעות, הוקסבנק מזה המקום, ומבוגר יותר מכפי שנראה. עינו היתה בהירה ועורו נקי מפגמים, אבל הוא לא ראה את שנתו הארבעים זה שבע שנים או יותר. מיומנותו כסייף היתה לשם דבר, והוא היה חזק כשור לבן וחצה על דוברה את מוצא הנהר הצהוב באגם ק?ר צ'ו?, שבו אכל פין מטוגן של טיגריס מתוך קערת זהב, וצד את הקרנף הלבן של מכתש נ?גו?רו?נ?גו?רו?, וטיפס על כל מאתיים שמונים וארבע הפסגות של הרי מונרו הסקוטיים, מב??ן נ?ב?יס עד לשיא הבלתי נגיש של ס?קו?ר ד?ר?ג באי סקאי, ביתה של סקאוהא האיומה. לפני זמן רב, בטירת הוקסבנק, הוא התקוטט עם אשתו, אישה זעירה ונבחנית בעלת ש??ער תלתלים אדמוני ולסת כשל מפצח אגוזים הולנדי, נטש אותה לרעות כבשים שחורים בהררים הסקוטיים, יצא לחפש את מזלו כמו אביו לפניו ותפס את תפקיד קברניט הספינה בשירותו של סר פרנסיס דרייק, כשיצאו לחמוס את זהבה של אמריקה מידי הספרדים בים הקריבי.

הגמול שזכה לו מהמלכה אסירת התודה היה השליחות הדיפלומטית הזאת שאליה יצא; הוא היה אמור להפליג להינדוסטן, ובה היה חופשי לאסוף ולשמור לעצמו כל אוצר שרק ימצא, בצורת אבני חן, אופיום או זהב, כל עוד יישא מכתב אישי מגלו?ריאנה למלך ויחזור הביתה עם תשובה מהמו?גו?לי.