קומט אוהדים

הסיבה שהתאהבתי בלהקה הלונדונית Comet Gain בכלל לא הייתה המוזיקה, אלא העטיפה הפנימית של אלבום הבכורה שלה, “Casino Classics” מ-95' (לא להתבלבל עם אלבום הרמיקסים של סיינט אטיין בעל אותו השם). העטיפה הפנימית הזאת לימדה אותי את כל מה שאני צריכה לדעת על קומט גיין: שזאת להקה שהלב שלה נמצא במקום הנכון.

באמצע הניינטיז גיליתי דיסק שלהם על מדף המוד-רבייבל בחנות תקליטים באנגליה. לא שמעתי עליהם קודם אבל העטיפה הפנימית שכנעה אותי ששווה להמר עליהם. על כל עמוד בחוברת התנוססה תמונה של חבר להקה, כשלצדו רשימה ארוכה, מפורטת, מדוקדקת וחנונית של כל האהבות שלו/ה: הלהקות האהובות, התקליטים, הספרים, הסרטים, השירים, הבגדים, המשוררים, האלילים, המשקאות ועוד ועוד. כמו רשימות פייסבוק לפני שהיה פייסבוק.

הרשימות כללו אינספור שמות, כמו קתרין דנב, Felt, “Taste of Honey”, "פריז טקסס", סוניק יות, יו לה טנגו, אסטריד ג'ילברטו, "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", “L-Shaped Room”, נורת'רן סול, “If”, מוטאון, ז'אן לוק גודאר, ויק גודאר, סיינט אטיין, הפסטלס, ג'ין קלארק, "פעמון הזכוכית", "אנקת גבהים", אמילי דיקינסון, סילביה פלאת', ריצ'רד בראוטיגן, מייק לי, “Billy Liar”, דקסיז מידנייט ראנרז, המאנקיז, Television Personalities (הלהקה שקומט גיין מזכירים יותר מכל), ג'ורג' אורוול, הסטייל קאונסיל, פטולה קלארק ועוד המון.

אני יודעת שיש טוקבקיסטים ששונאים "ניימדרופינג", אבל הם סתם מטומטמים. רשימות של אמנים ויצירות אהובים הם לא ניימדרופינג – הם שערים לעולמות אחרים. ואם יש לך שכל, כשמישהו פותח לך שער אתה אומר תודה, לא כותב טוקבק זועם.

כשחברי קומט גיין חיברו את הרשימות האלה הם מן הסתם היו מאוד צעירים, ובמבט לאחור אין ספק שיש בהן הרבה דברים מאוד "בסיסיים" וקנוניים, שצריך להכיר ולאהוב כשאתה צעיר. גם אני הייתי אז צעירה והרשימות האלה גרמו לי להרגיש קרובה לקומט גיין, כאילו אנחנו חברים קרובים, רק שאנחנו לא מכירים. התרגשתי כשהם אהבו דברים שגם אני אהבתי, והבטחתי לעצמי לבדוק את כל הדברים שלא הכרתי. את רובם לא ממש טרחתי לחפש באופן אקטיבי (כזכור, עוד לא היה אז אינטרנט), אבל השמות נחקקו לי בראש, ואם אתה משאיר את עיניך פקוחות החיים מזמנים לך להכיר את מה שאתה אמור להכיר.

במשך השנים חזרתי מדי פעם לרשימות האלה של קומט גיין. בכל פעם שמחתי לגלות שבינתיים הכרתי עוד להקה או סרט או ספר שמוזכר שם, ושכולם ביחד מתחברים לאיזשהו אידיאל גדול יותר, שמורגש גם במוזיקה של קומט גיין עצמם. המוזיקה שלהם - אישית, ישירה וחסרת גינונים – עמדה בציפיות שהעטיפה הפנימית הולידה. בזה הם מתמידים עד עצם היום הזה (שני אלבומים חדשים מתוכננים לצאת בקרוב), ואני שמחה לבשר שיש להם גם אוסף די חדש בשם “Broken Record Prayers”, שמכיל סינגלים, בי-סיידז, פיל סשנז וגם כמה שירים חדשים.

האוסף יצא כבר בסוף שנה שעברה ואיכשהו פספסתי אותו. למרבה המזל הוא יצא עכשיו גם באמריקה והופיע ברשימת הרליסים החדשה של AMG. מיד הורדתי אותו וקראתי שגם העטיפה הפנימית שלו מכילה רשימה מהסוג שמצאתי באלבום הראשון. טרם ראיתי אותה, אבל אני בטוחה שעבור חובבי תרבות פופ (שאינם ציניקנים שצועקים "ניימדרופינג" בכל פעם שהם נתקלים בשם שהם לא שמעו עליו) היא מכילה עולם ומלואו.

קומט גיין אמנם קיימים מ-93', אבל האוסף הזה מכיל שירים רק מ-98' והלאה. כלומר מהתקופה השנייה של הלהקה. לקומט גיין היו שתי תקופות: בתקופה הראשונה, שנמשכה עד 97', הם עשו אינדי עם השפעה בולטת של תרבות המודס, כולל תזמורים נעימים ומקצבים סיקסטיזיים, והיו חתומים בלייבל האינדי הבריטי הנחשב Wiiija. שרה בליץ' הייתה אז יד ימינו של דיויד כריסטיאן פק, מנהיג הלהקה והחבר הקבוע היחיד שלה עד היום. בעוד שפק משך לכיוון יותר Pאנקי, היא משכה יותר לכיוון של טווי-פופ מופנם, ואז, ב-97', היא עזבה ולקחה את כל הלהקה איתה כדי להקים את Velocette.

דיויד כריסטיאן פק נשאר בקומט גיין לבדו, אבל זה לא הפריע לו. הוא צירף אליו חברים חדשים, כשאת תפקיד הקול הנשי מאיישת מאז רייצ'ל אוונס. הפעם הם הוחתמו בלייבל האמריקאי Kill Rock Stars, שהיווה בית לסצינת הריוט גרררל. אחרי 98' הסאונד שלהם נהיה קצת יותר מלוכלך וקצת פחות מודי, אבל בסך הכל לא הרבה השתנה. הוכחה לכך הוא הסינגל החדש והמצוין (שמצוי גם באוסף), “Love Without Lies”. וגם כשהם עושים קאברים, קומט גיין לגמרי הופכים אותם לשלהם, כפי שאפשר לשמוע בשני הקאברים שהם מבצעים באוסף: אחד ל"Hard Times" של קרטיס מייפילד והשני לשיר הנורת'רן סול "If You Ever Walk Out Of My Life" של דינה ברנס.

גם אם קומט גיין נוגעים בסגנונות שונים (באוסף החדש יש ספוקן-וורד על גיטרה אקוסטית או על שטיחים אלקטרוניים, רוקנרול, פאנק-פופ, פוסט-פאנק ועוד), הבסיס תמיד נשאר לואו~פיי חובבני ודעתני על פי מיטב מסורת ה"עשה זאת בעצמך". השירים שלהם תמיד פופיים וקליטים והטקסטים תמיד חכמים ויפים ונושאים איתם קסם בריטי מובהק.

הרבה אנשים משייכים את קומט גיין לסגנון הטווי-פופ (שנולד בעקבות קלטת ה”C86” שמגזין ה"אן.אם.אי" חילק לקוראיו ב-86' והמשיך בלייבל שרה רקורדס), מה שמאוד מעצבן את דיויד כריסטיאן פק שלא סובל את הסגנון הזה. אם לפעמים הם נשמעים כמו טווי-פופ – הוא אומר – זה בטעות. אמנם יש בהם הרבה מהאלמנטים של הז'אנר, כמו הרמוניות בן-בת וסאונד רזה, חובבני וצעיר, אבל הם רחוקים מלהיות מתקתקים כמו להקות הטווי-פופ. הלואו-פיי של קומט גיין לא דבילי, הרומנטיקה שלהם מפוכחת והם לא רואים את העולם בשחור ולבן.

קומט גיין הם כמו הילד הכי חכם בכיתה, שמרשים את המורים בהערות המבריקות שלו אבל מוציא חרא ציונים כי הוא לא מתאמץ. הם לא מוכנים להתאמץ כי הם יודעים שיש דברים יותר חשובים בחיים. בכלל הם לא עושים כלום כדי לקדם את ה"קריירה" (פחחח) שלהם אם זה לא כיף להם.

זה כמובן מסביר איך הם שורדים כבר 16 שנה, שזה ללא ספק הרבה יותר ממה שציפו מהם."אני מניח שזה מצחיק שהצלחנו לחיות יותר מכל המוזיקאים האמיתיים והמקצועיים האלה", אומר פק. "זה מצחיק שהלהקה הזאת שמורכבת מפרחחים וכסילים חסרי יכולת הצליחה איכשהו לשרוד".

וזה מסביר גם למה הם לא ממש עושים חזרות, למה הם מחליפים חברי להקה בקצב מסחרר (פק סיפר שעד היום היו יותר חברים בקומט גיין ממה שהיו בפול), ולמה אף פעם אי אפשר לדעת מי מחברי הלהקה יגיע להופעה שנקבעה. פעם הייתה להם הופעה באיזה פסטיבל אינדי, ורק הבסיסט הגיע.

את הגישה החפיפניקית של להקתו חיזק דיויד כריסטיאן פק כשנשאל בראיון מה גרם לו להוציא את האוסף הזה. "כי זה לא מצריך עבודה. כל השירים כבר מוכנים, ויכולנו פשוט להשאר בפיג'מה", היתה תשובתו. וזאת לא אמירה ריקה כמו שהיא נשמעת.

יש הרבה דברים חשובים שאפשר לעשות בפיג'מה. כמו למשל ללטש את החזון שלך. על עטיפת האוסף כתובה בלורד שחור על גב יד הסיסמה "Dreams Never End". מהשירים של קומט גיין אפשר להסיק שהחלום הוא חיים שבהם המוזיקה, הספרים, הסרטים והאמנות שאתה אוהב מקיפים אותך, מגדירים אותך וממלאים אותך השראה ליצור בעצמך. קשה לי כרגע לחשוב על משהו יותר מעורר השראה מהאוסף של קומט גיין.

Comet Gain, “Broken Record Prayers”
(What's Your Rupture?)