פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הפנטזיות שלנו עושות עיר"

      מודי בר-און חוגג 100 לתל אביב עם סדרה חדשה שמפצחת חלק מהפנטזיה שלנו על תל אביב. עינב שיף אורבני

      באמצע השיחה עם מודי בר-און, אני שואל אותו על המימד ההיסטורי שיש בהחלטה ליצור סדרה דוקומנטרית כמו "תל אביב-יפו", אותה יצר יחד עם ענת זלצר וגבי ביבליוביץ' בבימויו של מוריס בן מיור. בר-און קוטע אותי באמצע השאלה. "בעודך מדבר על גושפנקא היסטורית, הפילו לי את האופניים, רגע". הוא חוזר אחרי שיחה נינוחה עם המתנקש ובדיקת יציבות של כלי התחבורה שלו. "הרגע סיפר את עצמו – מדברים על היסטוריה, הפילו לי את האופניים, אתה בדקת שיחות שלא נענו, אפשר להמשיך".

      זו תל אביב של בר-און, "העיר שבליבה מקף", הוא קורא לה. עיר אליה חזר אחרי שהיה "תל אביבי אקסטרני" כהגדרתו, חזרה שהתבצעה במהלך העבודה על הסדרה שיש בה את הצד הכבד והקליל, ההיסטורי והיומיומי על פני מאה שנים שתומצתו לשלושה פרקים. "כל המסעות שלנו בזמן הם במקביל מסע פנימי", מספר בר-און על הסדרה. "הנרטיב הציוני, כך אני מרגיש, נורא חזק אצלנו מבפנים כמו שדבר פנימי עושה בדרך כלל, עם הרבה רגשות אשם, והייתי צריך לעשות ככה וצריך לעשות אחרת. לכן המסע הזה הוא מאד אישי. יש את הרובד של התל אביביות הספציפית של ענת, שלי ושל גבי ביבליוביץ'. התל אביביות הספציפית והרושם שהעיר עשתה עלינו. אני לא יודע אם זה עובר, אבל מרגע שאתה מתחבר לסיפור, זה לוהט. מרגע שחיה לך התמונה שבה יוסף אליהו שלוש, ממייסדי תל אביב, נמצא בדירה מעל בית החרושת לסבון – אתה שם".

      החיבור להיסטוריה של תל אביב הגיע באופן טבעי, או שנכנסת לזה?

      "החיבור נולד ב'מדינת היהודים', שהייתה גם למעשה סדרה על תל אביב. מלבד פרק 4 שהיה בו חצי שעה על חיפה ועוד חצי שעה אחרות על ירושלים, היא מאד סדרה על תל אביב ובגללה, גם בסדרה הזו, בחרנו שלא להיסחף ולצלול לתרבות התל אביבית, למרות שהתרבות התל אביבית היא סדרה בעצמה, אבל הרגשנו שעשינו אותה כבר. רצינו לפצח עיר, את מה שהיא מציעה מבחינת ארכיטקטורה, תשתית, הליכה ברחובות שלה, האנשים שמאחוריה. אחרי שזה נולד, בשלב הראשון של התחקיר, אתה מקבל בלוק של חומר שבו מתואר מה קרה מ- 1800, במשך שנה שנה ואם אפשר חודש חודש: בחינוך, בעירייה, בכלכלה, בהכל. שם, אם אתה פריק של הדבר, שם אתה נכנס לזה".

      זו עדיין החלטה גדולה להגיד 'אני עושה את זה'.

      "הקושי הוא לא שם. כל זמן שאתה רק חוקר וקורא, זה כיף. הקושי הוא לפלוט את זה חזרה, כי יש רגעים שבהם אתה אומר 'מספיק לי, למה להמשיך?'. התרגום של זה לטלוויזיה, לסד הזמן הספציפי של הסדרה הזו, אומר לך שמעכשיו אתה רק דוחס ומוותר. זה החלק הקשה".

      על מה היה הכי קשה לך לוותר?

      "אתה מוותר ושוכח, אחרת אתה לא יכול לעשות את זה. זה גם יפה לראות, שאתה מגיע לסיבוב האחרון של הוויתורים, כשאתה חותך חומר ערוך ואז נלחמים ונלחמים על הסצנה והיא עדיין נופלת, כבר למחרת לא זוכרים אותה יותר. בפרק הראשון יש סיפור נהדר איך שלוש האבא עושה את ההון שלו. בסדרה אנחנו אומרים 'הוא מתקדם בחיים', אבל הוא הבין שמטבע טורקי מסוים מכיל כסף גולמי יותר מהערך שלו בשוק. בגלל האינפלציה, הערך של המטבע פחות מערכו. הוא אוסף את המטבעות האלו מכל יפו בפעולה מטורפת, יוצק אותם, הופך את זה לכסף ומכפיל את הונו פי חמישה בסוף שבוע אחד. סיפור מדהים, שמסביר לך בדיוק באיזה רגע יפו נמצאת. הוא מפקיד את הכסף בבנק באנגליה וזה אומר לך המון דברים. אבל, זה מסובך ובסוף יש סיפור ויש לו קצב והוא תובע את שלו. אתה מרגיש שיש בטן ואז זה עף. בנוסף, תוך כדי העשייה עצמה, הדבר מתחיל להגיד לך מה הוא רוצה, זה מתחיל להגיד לך דברים משלו".

      זה רגע מפחיד. אתה מבין שליצירה יש קול משלה. היא פרנקנשטיין.

      "בהתחלה זה באמת מלחיץ כי אתה אומר לעצמך 'זה לא יצא כמו שרצית'. אבל זה אף פעם לא יוצא כמו שרצית. מצד שני, אתה מבין שיש בזה הסרת אחריות כי באיזשהו אופן עכשיו יש פה מישהו שיודע. מי זה שיודע – זה הדבר עצמו"

      אתה גם לומד לחיות עם זה.

      "זה לא נכון. גם בפעם האלף, בשלב התסריט או העריכה, הוויכוחים הם מאד רגשיים, גם בגלל הטבע וגם בגלל הפן האישי מעצם האינטנסיביות, מעצם זה שהיצירה חיה איתך. אתה הולך לישון עם זה, אתה קם עם זה. זה הופך אישי לגמרי".

      "תל אביב-יפו" היא לא עוד סדרה דוקומנטרית קלאסית מבית בר-און את זלצר. היא קצבית בהרבה מ"הכל אנשים", פרטנית בהרבה מ"במדינת היהודים" ואף שונה לחלוטין מ"האריה שאג פעמיים". עם זאת, ה- DNA נשמר; העברית המדוברת שבר-און שכלל במשך שנים של כתיבה והגשה; עבודת תחקיר מרשימה ובימוי מקורי מאפיינים הליכה לאורכה ולרוחבה של עיר, שאין לה ממש התחלה, כי ממילא ההווה הוא העיקר עבורה. עבור בר-און, אותו הווה היה חזרה למקום חדש ושונה, שגם אם הכיר, המיקום החדש על ציר הזמן שבין המאה ה- 19, דרך הקמת המדינה ועד תל אביב 2009, נראה אחרת לגמרי ומלא בתובנות חדשות, רלוונטיות מתמיד לעיר שנמצאת בקונפליקט בין הקידמה לשכונתיות, בין עושר להזדמנות שווה לכולם. "באיזשהו אופן, הסדרה חידשה לי הכל על תל אביב", הוא אומר. "כמו תמיד, משהו שאתה יודע באופן אקלקטי – איזו מילה תל אביבית – כלומר נדמה לך שאתה יודע את הסיפור, אבל בגלל שחזרתי לגור בתל אביב תוך כדי הסדרה, זה מלמד אותך להסתכל על העיר אחרת. משהו שנורא הרשים אותי בתל אביב הוא שהעיר הזו היא בסופו של דבר תוצאה של יוזמה פרטית וכסף פרטי. מבלי להתייחס עכשיו לנושא האם אתה קפיטליסט או לא, זה שכל הסטגדם הזה קיים – כמעט הכל הוא יוזמה פרטית ויש בזה עוצמה מדהימה".

      מה יש לסדרה להגיד דווקא על הזמן הזה, שבו הוויכוח בין היוזמה הפרטית לשכונתיות חוזר למרכז השיח?

      "קודם כל הסדרה מסתכלת ואיפה שהיא חייבת, היא מסננת הערת ביניים. הסדרה אומרת שהמגדלים למשל, הם בעייתיים. בעייתיים לאינטימיות התל אביבית, שהיא עיר נורא גדולה אבל בגודל אנושי וידידותית למשתמש. אבל גם הדרום - אני כבר חושש שאני מבשר את המהלך - שעכשיו מגיעים אליו הפועלים הזרים ואז הצעירים ואז יגיעו הבורגנים ואז היזמים. הסדרה סוגרת את המעגל ואומרת שבסוף העיר חוזרת על עקבותיה בחו"ל, ליפו, לחלום הנדל"ניסטי הבא, שמה התחלנו ולשם חזרנו".

      בוודאי ישנה עוד ביקורת שעשיית הסדרה האירה אצלך.

      "יש באמת את העניין שתל אביב נהיית עיר אינטרקומית מדי. הסדרה בסופה כן מייחלת לאיזו עממיות קלופת טיח וסגורת מרפסת כמו שאנחנו אומרים את זה. יש פה גם שני כיוונים – בגלל שאני חוזר מהפריפריה, תל אביב נראית לי עיר מתוקתקת לאללה, כי בכל זאת, היא תל אביב. תחשוב איזו מהומה זו להוציא 17,000 אנשים מבלומפילד ואיך זה להוציא 17,000 אנשים ממקום אחר בארץ. תל אביב יודעת לעשות את זה. מצד שני, כל היחסים של תל אביב עם יפו, עיר האם, מדובר בבת שנולדת ובולעת את האמא, סיפור פסיכולוגיסטי לאללה. עצם זה שבחרנו לספר את הסיפור ככה, מיפו, הייתה אמירה מסוימת. אני חושב שאיך שהעיר התייחסה ליפו – יפו הקונקרטית ויפו כמטאפורה – הוא עדיין מקום מטריד".

      כמו שהסיפור על תל אביב לא מתחיל ב"בראשית ברא", כך גם הסיפור של "תל אביב-יפו" לא מתחיל במקום אחד. בר-און מספר כיצד ענת זלצר הציעה להכין סרט על הביקור הראשון של הרצל בישראל, ביקור שגם מוזכר ב"תל אביב-יפו". "פשוט לא היה לי כוח לזה", מספר בר-און. "אבל אז נתקלתי בקטע שבו הרצל יורד מהאוניה, מגיע בפעם הראשונה בחייו לארץ ישראל ומעקם את הרגל. אני לא יודע איך להניע תהליכים פוליטיים ומהפכות. אני כן יודע איך זה ברגע החשוב לעקם את הרגל, אני יודע, אתה יודע וכולם יודעים. זה המפתח, זה שינה את חיי".

      אתה חושב לפעמים על המימד ההיסטורי? לספר היסטוריה זו החלטה מאד כבדה, עם אחריות מאד כבדה. אין חשש?

      "חשש? בוא אני אשכב על הספה ואספר לך כמה שעות. ברור שישנו חשש. זה מלא חרדות, מלא חששות, מלא כאבי בטן. כן"

      כי הסדרות האלו הן אידיאליסטיות בסופו של דבר. אתם פועלים מתוך אידיאליזם.

      "זה אתה יכול להגיד. אני קצת נרתע באופן תל אביבי מההגדרה הזו ואני מיד מסובב אותה באופן מאד תל אביבי ואומר 'כן, נכון, אולי', כי זה עונה על צורך פנימי ומאד תובעני. זה לא שאתה צריך לספר את הסיפור לאומה – אנחנו נורא צריכים, באופן הכי אמיתי, זקוקים לספר את הסיפור לעצמנו. תוך כדי זה אנחנו מדברים לקהל שיש לו כנראה צורך לספר את הסיפור הזה".

      מודי, אתה יודע שישדרו את זה בכל יום עצמאות. יצרתם פה בעצם ספר היסטוריה לכל דבר.

      "זה בהנחה שבימי עצמאות עדיין ישדרו דברים כאלו. תרשה לי להיות סקפטי, כן?"

      כעת מבקש בר-און לנוח, למלא את המצברים ו"לצרוך קצת תל אביביות", כמו שהוא אומר, תל אביביות אליה לא התפנה בזמן הכנת הסדרה על העיר שיצרה אותה. "אני צריך שמישהו ישגר אותי להווה", הוא אומר.

      דווקא הסדרה מקנה לתל אביב את ההקשר שהיא כל כך צריכה, נראה שמרוב בתי קפה מאונגלזים, היא קצת את שכחה את שלוש.

      "הפלירט של תל אביב עם הבינלאומיות לא התחיל ב- TLV. למרות זאת, משהו שלא הספקנו להיעצר עליו הוא מועדון ברחוב הרצל בשם 'הרצל', עם טקסט מ'מדינת היהודים' באנגלית, וזה אומר בעיני משהו על מצב העברית, לא על מצבה של תל אביב".

      ואולי הצורך של תל אביב לבדל את עצמה הביא אותה ליציאה מן העבריות, רק לשם הבידול?

      "תל אביב היא מתווכת והיא תמיד הייתה. 'ניו יורק הארצישראלית', גם אם זה נכתב בדיעבד, הופכת את תל אביב לשגרירת העולם בישראל, וגם לשגרירת ישראל בעולם, שבזכותה אנחנו אומרים 'יש לנו מועדונים כמו ב...'. גם האנשים שלא אוהבים את תל אביב והיא מייצגת עבורם משהו פסול, הם משוויצים בה".

      כלומר היא כבר לא זקוקה למהגרים שלה. יש לה תל אביבים משלה.

      "העיר חיה גם מהפנטזיה שאנחנו טווים בה בחיפה ובקריות ובקיבוץ ומלבישים על העיר. העיר עושה הרבעה עם הפנטזיה שלנו ונהיה משהו שלישי, ומהבחינה הזו, הבתים האקלקטיים הם אנדרטה להגשמת הפנטזיה שלנו והפנטזיות שלנו – עושות עיר. הסדרה מראה איך תל אביב תמיד הייתה טובה ביחסי ציבור וגם התל אביבים, בתוך הגאווה העירונית, ניזונים מהדימוי של דיזינגוף, שהוא יותר חזק מהאמת של דיזינגוף – תמיד".

      "תל אביב-יפו"תשודר ב- 16 במאי בערוץ 8 של HOT, בשעה 21:00