פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אנטי או קליימקס?

      ברור, היתה הופעה טובה, אבל האם היא הצליחה לעמוד בציפיות בלתי אפשריות? ניב הדס לא בטוח, אבל מה אתם חושבים? בואו להצביע

      זה הכל שאלה של פרספקטיבה. כזו שלצערי – מכורח הנסיבות - אין לנו, וגם לא נראה שתהיה בקרוב. הרי אם מודדים את ההופעה של דפש מוד אמש בערך מוחלט, אין באמת מקום לטענות: כך הולך להיראות ולהישמע סיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, שמורכב ברובו מהאלבום האחרון, "Sounds of the Universe". במשך שעתיים הם לא סטו מילימטר מרשימת השירים שדלפה מהחזרה שלהם בלוקסמבורג, מה שמלמד שאת אותה הופעה שאנחנו ראינו יראו בחודשים הקרובים גם במילאנו, פאריז, המבורג וריגה. מי שציפה להנחת חבר ופיצויים נוכח חסכי העבר התבדה מהר מאוד כשקיבל את הסטנדרט העולמי ללא טובות אדנותיות.

      אבל זו גם בדיוק הבעיה; ישראל לעולם לא תהיה תחנה קבועה של רוב האמנים בסיבובי הופעות. מטעמי כיבוש, צביעות מצפוניסטית, ביטחון ומגבלות השוק נגזר עלינו להיות אסירי תודה לכל מי שפוקד אותנו ולהכיר בעובדה שסביר להניח שהוא לא יחזור בפעם הבאה כשייצא לשוטט בעולם ולקדם את היצירה החדשה שלו, ואנחנו לא נוכל באמת לאמוד את איכות ההופעה, מכיוון שאין לנו שום נקודת התייחסות נוספת.

      כך היה עם מדונה, REM ודיויד בואי. ועם כולם – אגב חוסר מזל – נדפקנו. מדונה הגיעה הנה בפאזה המצ'וקמקת של "אירוטיקה", ולא ב"בלונד אמבישן", "Truth or Dare", או "Confessions on the Dancefloor"; REM היו בדיוק בעידן "Monster", שהוא בפני עצמו לא מהאלבומים הטובים שלהם, בתוספת לכל מיני שירים מ"New Adventures in Hi-Fi" לפני שמישהו בכלל הכיר בו תו; ודייויד בואי, הו דייויד בואי, נחת בפארק הירקון בסיבוב היחיד אי פעם שבו החליט להתכחש לעבר שלו ולהתרכז ב-"Outside" המוזר. רק שתבינו שבדיוק חצי שנה אחר כך הוא ערך לעצמו מופע מחווה לכבוד יום הולדת 50 ויצא לטור שכולו רטרוספקטיבה מפוארת.

      אז גם דפש מוד הביאו איתם מטען עודף מהאלבום הכי חלש בקריירה הענפה שלהם. לא איזו קטסטרופה קולוסאלית, אבל כזו שהבדלי האיכות והאנרגיה שהיא מייצרת בקהל ניכרים היטב; ובמשך 7 שירים – 3 יותר מדי, וגם זה בלארג'יות - נרשמו נפילות אנרגיה שלעתים היה קשה לחזור מהן. ואת הפריבילגיה שיש למעריץ הממוצע בבריסל או רוטרדם, שזה לומר לעצמו "לא נורא, הטור הקודם היה יותר טוב וגם זה שלפניו ואולי גם הבא יהיה בומבה" פשוט אין לנו, ככה שנצטרך להסתפק במה שיש. שזה, למרות כל הטענות שלי עד עכשיו, לא מעט.

      גבר, באנו לשמוע אותך, לא את עצמנו

      חוץ מהסרטון המביך שהוקרן לפני (ובו כל מיני מעריצים אדוקים סיפרו על ההתרגשות שלהם בחרדת קודש מפחידה), האנפלגד של מרטין גור (שהוריד את האווירה), הנטייה המיותרת של דייב גאהן לתת לקהל לשיר את הפזמונים (גבר, באנו לשמוע אותך לא את עצמנו) וכמובן הפאלטות מ"Sounds of the Universe" - היתה הופעה בומבה. זה מאוד יפה לשמוע איך רפרטואר של שנים מתעדכן בניואנסים לכאורה הכי זניחים ויוצר התאמה צלילית וסגנונית בין השירים (קחו לדוגמה את איך ש"Master and Servant" נשמע). מאידך, אותו סאונד מגובש תורם לסינון השירים מתוך המבחר הבלתי נגמר. זו הסיבה שלהיט לא מאוד גדול כמו "Fly on the Windscreen" מוצא את עצמו בתוך הסט ליסט, ואילו "Shake the Disease" לא; או ש"Black Celebration" ו"Songs of Faith and Devotion" שלחו שלושה נציגים כל אחד, "Music for the Masses" שניים, ו-"Ultra" רק אחד.

      הסאונד היה טוב (למרות שאפשר היה להגביר אותו קצת), הדימויים החזותיים של אנטון קורביין לא היו אחידים ברמתם (כיוון שראיתי הופעה קודמת אני יכול לומר שבסיבוב הקודם הם עוררו יותר השראה והשילוב שלהם בשירים היה יותר מעוגן וסיפורי), דייב גאהן היה נרקיסיסטי, חתולי ומחשמל (והתחשמל בעצמו מהקהל המעולה), מרטין גור לבש נצנצים והיו לא מעט שיאים (כלומר כשכבר היה כיף, היה פיצוץ): הפייבוריטים האישיים היו "It's No Good" שהתניע את ההופעה, "Never Let Me Down" שחתם אותה (עם הפעלת הקהל המסורתית שצמררה), ו-"Personal Jesus" שכמעט וסיים אותה. כמעט, כי אחריו הגיע השיר הכי יפה של דפש מוד, "Waiting for the Night" שהיה הרגע הכי מרגש של הערב; דואט חרישי בין גאהן למרטין גור על רקע אלקטרוניקה שקמה לתחייה. הם רכנו לקהל מקדמת במה ושרו לכולם שיר ערש על כמה שהם אוהבים את הלילה, שבו הכל הופך לנסבל יותר. הצעד המתבקש אחרי היה להדליק את האורות וללכת הביתה.