וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שכונת התקווה

דניאל זילברברג

12.5.2009 / 14:59

Know Hope, בשיאו של מעבר מהרחוב אל הגלריה בלוס אנג'לס, מבהיר שהמיקום לא משנה את השיח. דניאל זילברברג מלאת תקווה

מאז הופיעה הדמות הגמלונית וארוכת הזרועות של אמן הרחוב Know Hope, ברחובות תל אביב ב-2005, הפך אותו אמן מסתורי לתופעת אמנות מסקרנת ומלאת הייפ. אותה דמות שנראית כאילו הוכלאה מפרי דמיונם של טים ברטון והאייאו מיאזאקי היפני, הפכה לבת ביתם של קירות העיר המעופשים שהחלו להתרגל לנוכחותה.

לאחרונה אחת ההופעות היחידות של Know Hope בנוף העירוני הייתה ביריד האמנות המסחרי "צבע טרי", מה שסימל את מעברו של האמן מהקונספט החתרני לכאורה בו הוא התחיל, לסלון ביתם של אספני אמנות. כל עבודותיו נמכרו בשעה הראשונה של היריד. עובדה זו, לצד הופעה בתערוכות בלונדון, נורבגיה, סן חוזה, ניו יורק, רומא, וכו', וביחד עם תערוכת היחיד שלו שנפתחת החודש בגלריית קרמייקל בלוס אנג'לס, הובילה למסקנה הבלתי נמנעת ש-Know Hope כבר לא שייך לרחוב.

"חיפשתי דרך לתקשר"

דמיאן הירסט וז'אן מישל בסקיאט שוטטו ברחובות, נגעו בשמי הגלריה וחזרו שוב אל הרחוב בשם ההתנגדות לאקסקלוסיביות הבלתי מושגת של חללי התצוגה. אך המהפך בתפיסת האמנות שהתחיל במודרניזם האמריקאי לא נגמר לטובת הרחוב. אמנים מסוג זה התחילו כאנטי ממסדיים, בעלי רצון עז וחזון אידיאליסטי לשנות את פני הדברים, הן באמנות והן בחברה האמריקאית. הם ראו את עצמם כקול של הפרולטריון אבל גמרו את הקריירה שלהם על קירות האליטה. האם Know Hope הוא עוד מקרה של התמסחרות קפיטליסטית נטולת חן, או סיפור סינדרלה מעורר השראה?

"ידעתי שעושים אמנות רחוב" הוא מספר, "וכולם מכירים גרפיטי, אבל בזמנו, כשהתחלתי, לא הכרתי את הסיפורים או את האנשים. אני יודע שזה נשמע מוזר אבל זה נכון. באתי מתוך בועה משלי. התחלתי לצייר את הדברים מזמן, לא למדתי במסגרת אמנות אף פעם, ונמאס לי לצייר למגירה. חיפשתי דרך לתקשר עם אנשים וחשבתי שזו תהיה הדרך הכי נגישה ומהירה לעשות את זה".

"אני לא נגד הממסד"

Know Hope, בשונה מהירסט או מבסקיאט, לא מנסה להוביל מהפכות, הוא לא אנטי ממסדי או בעל רצון אנרכיסטי וחזון אידיאליסטי לשנות את פני הדברים. "לא מעניין אותי המקום החתרני והאנרכיסטי של אמנות רחוב. אני לא בא כדי להתריס, אני לא נגד הממסד, או בעצם נגד אף אחד, אני פשוט סקרן לגבי אנשים. רוצה לדעת מה מניע אותם לעצור ולהסתכל על משהו, מה מפתיע אותם, מה מרגש אותם, מה עושה להם את זה עד כדי כך שהם ייקחו ציור מהרחוב הביתה. ככל שעשיתי את זה למדתי יותר."

הפוקוס המרכזי בתערוכה בלוס אנג'לס - בתרגום חופשי, "אין ישועה בזמנים – הגשם מריח מזיכרונות" - יהיה מיצב ענק שבמרכזו מבול. כארבעים אלף טיפות גשם מקרטון ייתלו בשרשראות שיוצאות מעיניים של ציפורים שיושבות על יריעות עץ בתקרה. סבך הטיפות יכסה את החלל ואת קבוצת הדמויות המוכרות מרחובות תל אביב. אותה דמות לבושת פסים, כאילו הולכת בשנתה, מגששת עם ידיה הארוכות אחר אותה ישועה בלתי נראית לעין.

מדובר בכל זאת בגלריה ולא במרחב ציבורי, אך המעבר אליה לא עצר את התפתחות הדמות שמלווה את Know Hope עוד מהרחוב. "זה מעניין להכין תערוכה בחלל סטרילי, אבל האהבה שלי עדיין נמצאת ברחוב", הוא אומר ומסביר שבשני המקרים התוצאה יוצרת אפשרות של שיח בין האמן לאנשים הצופים באמנות שלו. כמו אותו שיח למשל, של הדמויות במיצב הענק בלוס אנג'לס, המנסות להינצל מהגשם החזק בעזרת עיתונים, ובכך "הן מגנות על עצמם מהזמנים עם הזמנים" לדבריו.

sheen-shitof

עם הנחה בלעדית

החברה הישראלית שהמציאה את מסירי השיער עושה זאת שוב

בשיתוף Epilady

הדמויות האלה הם אנחנו

המיצב הוא חלק מסיפור ההמשך של אותה דמות חסרת זהות שעד לאחרונה גיששה והתנסתה בסביבתה החדשה. כעת נוספות אליה הדמויות הנוספות. "אני רואה אותם כהתגלמות של מאבק קולקטיבי מגושם. כולנו באותו מצב קיומי. אני כבר מכיר את הדמות טוב, יודע לאן הסיפור אמור להתפתח ובינתיים אני נותן לצופים להכיר אותה בעצמם", מוסיף האמן. "העקביות מאפשרת יחסים לטווח ארוך, והשאיפה היא ליצור מעין פרוטוטיפ של האדם, דמות שיכולה באותה מידה להיות כל אחד ואחת מאיתנו."


אחד הסמלים העקביים שמתפתחים ומשתנים יחד עם הדמות הוא המשחק עם מיקום הלב. "הדמויות בהם הלב עדיין במקום עדיין לא מפותחות כי הן עדיין מנסות לגונן עליו. למפותחות יותר יש חלל ריק במקום של הלב והלב תפור על השרוול. מנסיבות החיים הלב כבר לא נמצא במקומו. הוא נלקח, הוא ניתן, והוא כבר פגיע, שבור וחשוף לכל. אך בניגוד לאינסטינקטים, זו השאיפה. במבט לאחור כל הקשיים והכאבים נהיים נוסטלגיים, ואתה לומד לאהוב את החור הזה בחזה שלך."

לעת עתה הדמויות מתמידות בחשיפת ליבם, יש להן מערכות יחסים, ובמיצג החדש הוא חושף אותן כשהן נאבקות בחוסר הצלחה במציאות הזמן ההכרחית כביכול. אם בוחנים את ההתפתחות הליניארית של אותן דמויות אפשר לראות בצבוץ של קצה חוט נרטיבי. כל סצנה קטנה ואישית שהוא מעצב, לרוב ביופי עוצר נשימה, מהווה רגע בחייו של האבטיפוס האנושי, שלומד, חוזר על עצמו, נשבר ומשתקם. אולי גם יסתיים בטוב.

  • עוד באותו נושא:
  • know hope

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully