למה מי זה ויני טראנובה?

רמת האנטגוניזם עמה מגיעים לצפות בסדרה שהכותרת המשנית שלה הוא "הסדרה שתרעיד את העולם התחתון", הוא כקצב דפיקות הלב של אותו פינטו, שחטף כאפה בפנים מעבריין עם סכין ביד. קודם היו "השתולים" ועכשיו הגיעו "הסמויים" ושתיהן יותר משהן מזכירות סרט של מרטין סקורסזה, או לחילופין איזה דוקו-אקטיביזם חדור שליחות, הרגישו כבר משלב הפרומו כפרובוקציה מועדת.

הנה סדרה שלא רק מעיזה לשלוח חפרפרות לעולם התחתון, היא גם מתהדרת בסיכון החיים הממשי, שכרוך בויתור על טשטוש הפנים של אותם סוכנים סמויים. כי לנסות ולגרום לנו לחשוב שאריק מעיף את נטע-לי ב"הישרדות" למרות שבסוף איתי הולך – זה מילא. אבל לספר לנו שבשביל שאנחנו נרצה לצפות בתכנית, מישהו היה צריך לסכן את החיים שלו – זה כבר מטריד.

אולי בגלל כל ההכנה הזאת, הפתיע כמה ש"הסמויים" של דרור מורה, היא יצירה דוקומנטרית מרתקת ועשויה היטב. מורה מראיין, מבלי להיראות או להשמע, את אנשי המפתח בסיפור. החל מהאיש שמלמד את הסמוי - "כלבי אשמורת" סטייל - איך להחזיק את הסיגריה כדי להישאר בחיים (רס"מ מקסים בניסטי), דרך המפעיל, שהחלטותיו ושיקול דעתו יקבעו את סטטוס הדופק בעורקיו של הסמוי (רפ"ק חנוך יצחק) ועד לחוליה התחתונה בשרשרת – הסוכן הסמוי שחייו בידיו.

בפרק הראשון היה זה פקד שרון פינטו שהיטיב לתאר את הדילמות הבסיסיות שעוברות על אדם שזה ה-9-5 שלו בגרסת ה-24/7. פינטו חיזק אף יותר את ההבנה של מה שמתרחש לנו מרחק כמה דקות מהבית. בפשטות הסיפור שלו, המלווה בצילומי משטרה ושחזורים שנשזרו לעלילה, מקבל הסיפור נפח עלילתי מרתק ומעניין יותר מכל סדרת פשע מתוסרטת או עלילה בדיונית. חבל רק שצילומי השחזור משולבים בצורה שלא מבדילה אותם מהשאר, מה שפוגע מעט באמינות הדוקומנטרית.

הסיפור הפשטני לכאורה של האינדיבידואל, שמצד אחד מבטל עצמו לטובת הכלל, ומצד השני מבקש את החשיפה שתביא לו הכרה והבנה של גודל ההקרבה, מתאר תמונה מורכבת הרבה יותר, בעיקר כשפינטו בעצמו מבהיר שהתפקיד שלו הוא טיפה בים של פשע.

ההקדמה לאירועי הפרק הבא, המציגים צילום אמיתי של סמוי שמאוים על ידי עבריין שעומד לזרוק עליו לבנה, ממחישים שכמו שפינטו הוא טיפה בים של פושעים, הפרק הראשון של "הסמויים" הוא טיפה בים של סיפורים אישיים מרתקים שטוב שמצאו דרכם אל המסך שלנו.