פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ושנינו שווים

      האלבומים החדשים של אלי רוזן ומוטי ביקובסקי מציגים שני יוצרים שלא מפחדים מרוק ועברית, ביחד ולחוד. עינב שיף לשוני

      אלי רוזן בוחר לפתוח את "כל המקומות האלה", אלבום הבכורה שלו עם המשפט "אי אפשר לכתוב שירה/ על קיבה מלאה" ומסיים אותו עם הבקשה "לא לעשות מה שמצפים ממך/ כמו לכתוב שירים/ לכתוב שירים". הסנדוויץ' הארספואטי הזה מסמל מקום פורה עבור יוצרי האינדי בישראל, והוא הרגע שבו הם עוסקים בשאלה שלא באמת כדאי לשאול – "למה?". רוזן, כשהוא מפוכח ולא מטגן את עצמו בחמסין עם חמאה של קיטש על הראש, מצליח להציג תשובה מרעננת ואינטליגנטית, עטופה בתכנותי תופים ולופים לא מאיימים לשאלה הזו, שקוצרת קריירות משל הייתה שפעת חזירים עם דיסטורשן.

      רוזן מתחיל עם הרף הגבוה מדי של "אי אפשר לכתוב שירה" - משירי האינדי שבזכותם אפשר בכלל לדבר על אינדי ישראלי. שיר שיש בו שילוב נבון ודי נדיר בנופי הפקות ה"הכל כלול" בין צליל מסונתז לגיטרות חשמליות חיות, ריף בס ילדותי, טקסט בוגר וחצוצרות שצובעות את שורות כמו "אי אפשר לכתוב על החיים/ בעיניים יבשות" בגוונים ציניים ואפילו רקידים. זה שיר כמעט מושלם להיכנס אתו לאלבום בכורה, בהנחה שאתה מסוגל לעמוד ברף שלו במשך אלבום שלם; ורוזן הוא לא הראשון ולא האחרון שמתחיל את הריצה בספרינט מהמם, מתעייף קצת לפני קו החצי וחוזר להאיץ לקראת הסיום.

      גם אם 10 השירים שבאלבום מתויגים בהחלט תחת הכותרת "לא אחידים ברמתו" (בעיקר בגלל אובר-שימוש בכלי מיתר וכרס קלה של דרמטיות), יש בו מספיק מקוריות, טעם טוב ובעיקר חן כדי לומר שזהו אחד הדיסקים הישראלים היפים של הזמן האחרון. המעמד מתאפשר בעיקר בזכות "אי אפשר לכתוב שירה" ו"צ'יינטאון", לצד שירים כמו "בן גוריון" (יחד עם עמיר לב), שלוקחים את הלב לביקור בנמל התעופה ו"בתים בעיר" שנוגע בניאו-אקוסטיקה מבלי שתשמע כמו קללה.

      מעבר לכל אלו, הדבר המשמח ביותר ב"כל המקומות האלו" הוא שהעבריות היא חלק מאלי רוזן. היא לא נשמעת כנטל על גב אמן שרק רצה לשחק ולא היה אכפת לו איך נראה המגרש. הוא נכנס לאנובה, לייבל שמייצג מספר לא קטן של אמנים מאונגלזים ומציג גם לה אופציה מקומית שצריכה וחייבת לכתוב שירה – גם על קיבה מלאה.

      אלי רוזן, "כל המקומות האלה" (אנובה)

      *רוזן ישיק את אלבומו החדש הערב, בתיאטרון תמונע בתל אביב בשעה 22:30.

      דרוש: מוטי ביקובסקי

      אחרי שהציפייה והסקרנות האינסופית לאלבום של להקת השוגייז העברית מים הרגו גם את החתול וגם את עכברי האינדי שהגיעו לכל הופעה, הרים הסולן והגיטריסט מוטי ביקובסקי את הראש מהנעליים, לחץ עם הרגל על הפדאל ויצא לדרך.

      בסיומו של המסע ישנו אלבום שאי אפשר היה לקרוא לו בשם אחר מלבד "מוטי ביקובסקי. ראשית, הגיטרה של ביקובסקי היא מהצלילים המזוהים של הרוק הישראלי מאמצע שנות התשעים ועד היום בזכות צליל סלייד עדין, מלטף ומדויק, שליווה את עמיר לב, אביתר בנאי וערן צור ואין לטעות בו. שנית, ישנה ההגשה הביקובסקית, שיורשת מחד את האגביות של לו ריד ומצד שני את הטון של רפי פרסקי, שהפיק את תפקידי השירה באלבום. שניהם יוצרים DNA שלא ניתן לזייף ולכן גם ברגעיו הבינוניים, בעיקר ברמה הטקסטואלית ("הכל מתחיל מהתחלה", שמולחן ומעובד נפלא, "זה דבר חולף"), האלבום של ביקובסקי מלא נוכחות ורצון בריא להתבדל כדי שלא להפוך לאירוע חד פעמי.

      בהתחשב בעובדה שרובו של האלבום הוא רוק ישראלי מהזן הנדיר של כנות, אהבה לגיטרות מכל הסוגים ורגעים יפים של חורף בחודש מאי – נותרה לביקובסקי רק עוד משימה אחת, והיא למצוא המוזיקאי/ מפיק שייתן לו פרספקטיבה רחבה יותר על מושג הרוק בשנות ה-2000 ויפתח את הכשרון הטבעי שלו למסה יצירתית חזקה בהרבה. בקיצור, מוטי ביקובסקי צריך למצוא את המוטי ביקובסקי.

      מוטי ביקובסקי, "מוטי ביקובסקי" (הפקה עצמית)

      *מוטי ביקובסקי ישיק את אלבום הבכורה שלו ב-18 במאי במועדון האוזן בר בתל אביב