כשהיינו ילדים, וזה לא היה כל כך מזמן, הכרנו היטב את המושג "בין שתיים לארבע". זה היה סוג של טאבו, אחד הדברים הראשונים שלומד כל זאטוט, מין רשימה ארוכה של "אל תעשה". אל תתקשר לאף אחד, אל תדפוק על הדלת של השכנה, אל תשחק כדורגל בחצר, אל תעשה רעש בבית. אלה היו שעתיים קדושות של סיאסטה מקומית, שבהן הזמן היה עוצר מלכת. אמא הייתה באה מהעבודה, גם אבא היה לוקח הפסקה, כל החנויות היו סגורות. העולם היה עוצר מלכת ורק כעבור שעתיים לוחץ על כפתור ה"פליי" ומתחיל שוב לנגן.
שמואל אלעזר, סוכן נדל"ן בלי רגע דל וגיבור הספר "כלכלת בית" של עודד כרמלי, עורג לימים האלה, שאותם הוא עצמו מעולם לא חווה אבל זכר מאביו המנוח. שמואל ורעייתו דפנה, אישה ממורמרת וקשת יום העובדת כבכירת מינהלה בבית ספר, נמצאים במרדף תמידי, בציר בודד של חיים חד-מימדיים. מהצד האחד של הציר בית ומצדו השני עבודה. בנם של שמואל ודפנה, אהוד, הוא ההפך הגמור רוחניק ואמן בנפשו שלא נוקף אצבע וגם כשהוא עושה את זה, הוא עובד ללא תמורה כספית. מהסיבה הזו, כשיום אחד הוא מופיע אצלם בבית, דפנה חושדת שהמטרה שלשמה הגיע היא בקשת סיוע כלכלי ושום דבר שמעבר לכך.
נקודת הג'י של החיים
החיים ה"אמיתיים" שאנחנו מכירים, לכאורה, מתחום הספרות ומהמציאות בכלל, כוללים בתוכם קשת רחבה של אלמנטים: רגשות, יצרים, אינטריגות, קונפליקטים וגם חומריות ותאוות בצע. ב"כלכלת בית" אין אפילו תכונה אנושית אחת שלא מיתרגמת לכסף. כרמלי ערטל את כל המשמעויות האחרות שהוזכרו לעיל והשאיר את הפרקטיקה בבדידות מזהרת. אצל דפנה אלעזר, למשל, הכל תלוי שכר. היא חייבת להסתכל על כל דבר באספקלריה כלכלית. ושמואל, לכוד בין עבודתו התובענית וכפוית הטובה לרעייתו חסרת הרגש, מנסה לפרוץ את מסגרת הכלא הזו, אבל לא מצליח למצוא את שביל הבריחה. כשהוא מסתכל סביבו על פתרונות אפשריים הוא רואה את רואה החשבון שלו אסא ברהב, שלקח את הכסף וברח עם המאהבת, את לקוחתו סמדר, בת העשירים המפונקת והנהנתנית, ואת אהוד, בנו יחידו שמגיע לבקר רק כשהוא צריך שמישהו ישלם לו את חשבון החשמל. לשמואל יש פיתרון משלו, אבל הדרך אליו עוד ארוכה ועוברת אצל לא מעט אנשים.
גם אם נדמה לנו שבעבר כבר הצצנו לתוך הקונפליקט הזה שמרכיבים חיי משפחה וההתמודדות הכלכלית הכרוכה בהם, כרמלי מציג בכל זאת זווית שונה. החומריות בעיניו היא לא חלק מעולמנו, היא העולם עצמו. אי אפשר לפסוח עליה בשום שלב בחיים לא בשיחות נפש, לא בישיבה עם חברים בבריכה ואפילו לא בזמן זיון. כל דיאלוג בספר מערב כסף או את ההשלכות שלו. לא רק שמואל לא יכול לברוח מכל זה, גם הקורא לא. חשוב לציין, כרמלי לא יוצר כאן אג'נדה סוציאליסטית שגורסת שהון וממון הם דבר רע. לו רצה לעשות זאת, לא היה מציב במשוואה את דמותו של אהוד, הבן הפרזיט שמושך לקיצוניות השנייה. הוא פשוט מנסה לתת לנו לבדוק איפה נקודת הג'י של החיים, זו שמשלבת בין חומר והנאה ושלהגיע אליה לוקח זמן נצח, אם בכלל.
נקודת התורפה של "כלכלת בית" היא השפה, שמקשה על קריאתו ותוקעת לא אחת את שטף העלילה. כרמלי, משורר בהווייתו, משתמש בשפה גבוהה סמי-תנ"כית (ו"ו החיבור בפתיחת משפט ועוד הרבה התפלפלויות מסובכות) שלפעמים מתנגשת באווירת העכשוויות ויוצרת חוסר אמון כלפי הדמויות. זו הסיבה שקשה מאוד להתחבר לספר בתחילתו, אבל עם ההתרגלות האיטית נחשפים לסיפור יפה ולא מרגש - וזהו לא גינוי, זהו המצב.