וואלה! תרבות מסכמת עשור

    באסה או קלאסה: "Teenage Dirtbag" של וויטוס

    פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על-זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל? והפעם: "Teenage Dirtbag" של וויטוס

    • וויטוס
    • Teenage Dirtbag
    רונן ארבל

    אני לתומי הייתי בטוח שכשקורט קוביין ירה לעצמו בראש, תם עידן שירי התיעוב העצמי. וטוב שכך, כי אצל קורט השנאה המכוונת פנימה עוד היתה אמינה - אמינה מדי בדיעבד - אבל הוא היה די בודד במערכה; כי מוזיקאים, כמו כל מי שתופס מעצמו אמן, הם לרוב חבורה של מאוננים-נרקיסיסטים, שגם ההלקאה היא עבורם חכה ארוכה ומשוכללת שמטרתה לדוג מחמאות ולגרום לכולם לומר להם כמה הם מוצלחים, מוכשרים, גאונים ויחידים בדורם; יש להם אגו בממדים של דג אבו-נפחא וכמויות בלתי נדלות של אהבה להרעיף על עצמם, אז שאף אחד לא יצפה ממני לקנות את הבולשיט של "הייתי מאוד קרוב לסוף/ הסתכלתי למוות בעיניים/ היו בקרים שלא רציתי לקום". שיר כמו "אפס" של בן ארצי למשל, לא יכול היה להיכתב על ידי אדם שמשוכנע כי הוא אפס (למרות שכאן יש דיסוננס, שכן השיר אכן הוכיח שמדובר באפס). ובכל זאת, למרות שהנתונים הללו ידועים לכל ושהפתטיות עומדת בפתח, שיר כמו "Teenage Dirtbag" של וויטוס הפך לאחד הלהיטים הגדולים של תחילת העשור.

    "Teenage Dirtbag" היה שיר הנושא של קומדיית הנעורים הזניחה אך חביבה "Loser" (בכיכובם של יוצאי "אמריקן פאי" ג'ייסון ביגס ומינה סובארי), ולא ברור כל כך מי תרם יותר למי - השיר לסרט, או להפך. בכל מקרה וויטוס, ההרכב שמאחורי אותו שוס, לא הצליח למנף את הלהיט לכדי קריירה, וקצת אחרי הקאבר (הנורא!) ל"A Little Respect" של אירייז'ר, הם התאדו, ללא דמעות מיותרות מצד קהל המעריצים.

    ברמה המוזיקלית ברור לגמרי למה מדובר בשיר שמבאס את השועלים - גיטרה אקוסטית מקרטעת בהתחלה, דיסטורשן בטעם קופסת שימורים בפזמון וסולן שנשמע כמו קריינית של מבצעים בקניון שבעת הכוכבים. אבל מה שעשה את "Teenage Dirtbag" ללהיט כמו גם לבלתי נסבל - תלוי אם אין או יש לכם אוזניים - הוא לא הלחן הקליט או ההפקה השטאנצית, כי אם המלים; האלמנט שכיוון במודע לכל הדחויים והאאוטסיידרים באשר הם והבטיח להם שהכל יהיה בסדר. שהם אמנם לא מקובלים, לבחורה שהם מאוהבים בה אין מושג מי הם, החבר שלה עוד עלול להרביץ להם ובאופן כללי הם שקית אשפה, אבל יש להם סיכוי. כי הבחורה, היא לא יודעת מה היא מפסידה (תגידו, זו נחמה? אתם להקת רוק, או אמא פולניה?), ובערב הנשף היא תבוא עם שני כרטיסים להופעה של איירון מיידן (תגידו זו נחמה? מה שאתם רוצים לראות עכשיו במקום להשתכר ולהתחרמן זה חבורה של חמישה בריטים שעירים בגיל העמידה עם סריס בתפקיד הסולן, תפאורה של מפלצות וקהל שמורכב רק מגברים במעילי עור שאת הפורקן שלהם הם מקבלים בגנים ציבוריים ומלונות לפי שעה?).

    החידלון אצל וויטוס הוא לא הצד האפל של המגלומניה, או הדיפרסיה שמגיעה אחרי המאניה וחמישה גרם קוקאין, אלא אופורטוניזם נטו. בדומה לאביב גפן, וויטוס פונים לילדי אור הירח הפוטנציאלים - הגיקים, המחוצ'קנים, הלא ספורטיביים והשמנים - והופכים אותה בצעד מחושב לדבוקה אחת. הם מדברים בגוף ראשון כדי להגביר את ההזדהות בינם לבין הנמענים של השיר, אבל לא כך הוא הדבר. מבט אחד בקליפ מבהיר שוויטוס, בדומה לגפן, לא באמת שייכים לקהל שלהם. הם כאילו צוחקים איתם עם שיר שהוא כאילו אירוני, אבל בעצם צוחקים עליהם; מנצלים פלח שוק שכמעט ולא פונים אליו ויש לו לא פחות כסף לבזבז (זה שאתה לוקח רואקוטן לא אומר שלאבא שלך אין לקסוס). הם קולים שרוצים להיות חנונים כדי להיות קולים, אבל יוצאים חנונים, ולא בצד הנכון של הסקאלה. הטריק הזה עבד להם נהדר. זה לא אומר שמדובר בשיר טוב.

    עוד בוואלה! NEWS

    תקופת הקורונה מסוכנת עבור החולים במחלה זו. איך שומרים עליהם?

    פרופ' ארנון נגלר בשיתוף האגודה לזכויות החולה
    לכתבה המלאה

    וויטוס, "Teenage Dirtbag" - באסה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully