הופעות האיחוד של בלר הולכות ומתקרבות, וחמש דקות לפני האיחוד ההיסטורי של הגיטריסט גרהם קוקסון עם הלהקה אותה עזב בזעם ב-2002, מוציא קוקסון אלבום סולו חדש שמטה את המאזן לטובתו. עד היום הוציא קוקסון יותר אלבומי סולו מאשר אלבומים עם בלר. עם בלר יש לו שישה אלבומים ועוד טיפ-טיפה, שכן הוא עזב בתחילת ההקלטות של אלבומם האחרון, Think Tank, ולא הספיק לתרום לו הרבה. אלבום הסולו החדש שלו, The Spinning Top, הוא אלבומו השביעי.
החשיבות של העובדה המתמטית הקטנונית הזאת היא בכך שגרהם קוקסון הוא היום יותר אמן סולו ממה שהוא הגיטריסט של בלר, ומהעמדה הזאת בדיוק הוא חוזר לאיחוד. לקוקסון תמיד היו צרכים יצירתיים שלא מולאו על ידי בלר, ועוד בתקופה שלו בלהקה הספיק להוציא שלושה אלבומים לבד.
באלבום הראשון שלו, The Sky is Too High שיצא ב-98', המשיך קוקסון בכיוון הלואו-פיי האמריקאי אותו הוא הביא לבלר באלבומם "בלר", שיצא שנה קודם לכן. הוא פשוט לקח את העניין הרבה יותר רחוק ממה שדיימון אלברן הסכים לקחת. ואלבום הסולו השני של קוקסון, The Golden D, היה תקליט רוק רועש ומלוכלך שהושפע מהפאנק האמריקאי של האייטיז, מנויז ומטראש-מטאל. אפילו היו בו שני קאברים ל- Mission of Burma.
אל תפספס
נכנס חזק בפולק
אחרי שורה של אלבומים קטנים ומרושלים, מצ'וקמקים בכוונה, נראה שקוקסון החל להשלים עם עברו בבלר. אם גוף היצירה העצמאית שלו בשנותיה הראשונות הייתה תגובת נגד לפופיות הנוצצת של בלר, יריקה בפרצופיהם הזחוחים של דיימון אלברן ואלכס ג'יימס והצהרה חד משמעית שאין לו שום עניין לכתוב להיטים ולשתות שמפניה עם דוגמניות, קוקסון נרגע.
ב-2004 סיפר שהוא נהנה לבלות זמן עם בתו הקטנה ונגמל מההתמכרות שלו לאלכוהול. וברגע שהוא הפסיק להתאמץ כל כך להוכיח משהו, הוא פתאום הגיע לנקודה שבה הוא יכול להוציא תקליט פופ אמיתי: עם מפיק, עם סינגלים, עם קליפים, וללא רגשות אשם. האלבום הזה היה "Happiness in Magazines", בו קוקסון היה הכי קומוניקטיבי והכי בלרי מאז תחילת המסע העצמאי שלו. הוא אפילו עבד בו עם המפיק הישן של בלר, סטיבן סטריט.
מאז קוקסון לא עוזב את סטריט. הם עבדו ביחד על אלבומו האחרון של קוקסון, Love Travels at Illegal Speeds, ועל החדש, וסטריט גם לקח איתו את קוקסון לנגן גיטרה באלבום הסולו הראשון של פיט דוהרי שהוא הפיק.
קוקסון כנראה נהנה בעבודה על האלבום של דוהרטי, שכן את פריטת הגיטרה הפולקית שהוא תרם לו הוא משחזר ומשכלל באלבום הסולו החדש שלו. קוקסון כבר התנסה בפולק באלבומים מוקדמים יותר שלו (במיוחד בCrow Sit On Blood Tree מ-2001), אבל הוא מעולם לא הקדיש לכך אלבום שלם כמו שהוא עשה הפעם. The Spinning Top הוא אלבום קונספט פולקי, המלווה את חייו של הגיבור מלידתו ועד מותו.
האלבום נפתח בשיר אקוסטי מינורי בשם Look Into the Light, בו הופך קוקסון לניק דרייק. באלבום כולו נמצא קוקסון עמוק בפולק הבריטי של הסיקסטיז. לפעמים נראה שהוא בטוח שאנחנו עדיין בעשור ההוא: איפושהו במחצית השיר In the Morning, שנפרש על גבי שמונה וחצי דקות, נכנסת פסיכדליה מזרחית, כאילו אנחנו עדיין בסיקסטיז ולנסוע להודו זה קטע חדש, אקזוטי ובלתי מוכר.
בא להביא לו סתירה
כדי להתאים את הנגינה שלו לז'אנר למד קוקסון טכניקות פריטה מגיבורי הגיטרה של סצינת הפולק הבריטית של שנות השישים. אין ספק שקוקסון האזין בלי סוף לאלבומים של דייווי גרהם וג'ון מרטין (שניהם הלכו לעולמם בחודשים האחרונים) ושל ברט ג'אנש יבדל"א, עליו אמר ניל יאנג "ג'אנש עשה לגיטרה האקוסטית את מה שג'ימי הנדריקס עשה לגיטרה החשמלית".
קוקסון הוא גיטריסט אדיר ואי אפשר שלא להתרשם מהיכולות שלו: תשמעו את פריטת הגיטרה המהירה והוירטואוזית שלו בסינגל החדש, "Sorrow's Army"! אך למרות שהבחירה שלו בפולק חושפת את כשרונו כגיטריסט במלואו, לא בטוח שזה הסגנון המתגמל ביותר מבחינת היצירה שלו.
גרהם קוקסון הוא לא כותב טקסטים גדול, עובדה שמודגשת בעיבוד העירום של הבלדות האקוסטיות הרבות באלבום. הבחירה בפולק גם מדגישה צדדים מעצבנים באישיות שלו. לפעמים יש משהו חינני ושובה לב בשטיק הילד הביישן של קוקסון, שהוכתר כבר לאייקון של גיק-שיק, אך באותה המידה זה יכול גם לעצבן. כשהוא עושה רוקנרול העניין פחות בולט, אבל בפורמט האקוסטי הליימעכיות יוצאת ממנו ביתר שאת. הייתי פעם בהופעה אקוסטית שלו בה הוא התנצל אחרי כל שיר!
לא שאני מפקפקת בכך שזהו אופיו האמיתי של קוקסון, אך השילוב בין טקסטים אינפנטיליים והגשה חנונית מתיילדת מביאה אותו הפעם למחוזות טווי-פופ לא נעימים. השיר Perfect Love הוא כל כך קיטשי, ילדותי ומתקתק שממש בא להביא לו סתירה.
מבחינה אמנותית אי אפשר שלא להעריך את המהלך שעשה קוקסון באלבום החדש ואת תאוות היצירה שלו בז'אנרים שונים, אבל באופן אישי The Spinning Top הוא רחוק מלהיות האלבום של קוקסון שאני הכי אוהבת. דווקא קטעי הגיטרה החשמלית באלבום שהוא רובו אקוסטי (כמו בDead Bees וIf You Want Me) גורמים לי להתגעגע לימים בהם קוקסון היה מחובר למגבר ורגלו דרכה חזק על הפדאלים. כמו שאני מכירה את קוקסון, הימים האלה עוד ישובו. מי יתן והם יהיו (גם) ביחד עם בלר.
גרהם קוקסון, The Spinning Top
(Transgressive)
