לבן זה השחור החדש

היה מי שהתאכזב כשגילה שעל הבמה אין תופים, גיטרה, בס או פסנתר, אלא רק שני מחשבים, מיקסר, סמפלר ומקלדות; שג'יימי לידל לא יופיע עם להקה, כי אם בעיקר ישחק עם עצמו. אלא שאז הוא פתח את הפה והכל השתנה.

הוא פתח עם בלדת הסול "Game for Fools", שהפלייבק שלה נוגן ממחשב. על פניו, נתונים בעייתיים. אלא שלידל לא צריך מאחוריו להקה. ממילא הכוח העיקרי בשיריו הוא הקול האדיר שלו, הנוכחות הבימתית והכריזמה. כשכל אלו באו לידי ביטוי בצורה מקסימלית, היה ברור שכל עוד הוא שם, זה לא ממש ישנה.

אחרי שהבהיר שהבדידות המזהרת לא תהיה בעוכריו, לידל עבר לעמדה שסידר לעצמו מאחורי כל הציוד ונתן שואו נדיר; כזה שמעולם לא ראינו. הוא סימפל מקטעי מקצבים, רעשים וקולות רקע שהוציא מגרונו והפכו בעזרת מניפולציות שביצע על המקום לביטים, מלודיות ושירים. זה היה שיעור מרתק עבור כל מי שחושב שהופעה אלקטרונית אינה הופעה חיה לכל דבר. לידל לא רק הוכיח שהקלישאה הזו מטומטמת, אלא גם שההפך הוא הנכון; אין יותר חי מזה.

עם כל הכבוד ללהיטים, האמבטיה האלקטרונית שלידל רחץ בה והסגירה את העבר הטכנואידי שלו בסופר_קולידר היתה השיא של ההופעה. כשהוא הרים את הבאסים יכולנו רק להצטער שאנחנו לא במועדון; לא היה אחד בזאפה שלא רצה לרקוד ולא הרגיש שעם התאורה הנכונה וסאונד בשרני יותר היה יכול להיות כאן חתיכת אירוע. בוודאי כשעל רקע "When I Come Back Around" הוא התחיל פתאום לשיר את "Show Me Love" של רובין S. לא נורא, גם ככה היה פגז.

בעצם, רק הרווחנו שלידל הגיע לבד. מופע הלהקה שלו אמנם חביב (ראיתי אותו לפני חצי שנה), אבל הוא לא משתווה ליצירתיות והחיות שפורצת ממנו כשהוא מאחורי כל המקלדות שלו, זז, שר ומנגן כמו מכונת קצב אנושית עם לב ענק ונשמה שחורה. איזה אלוף, איזו הופעה.