חם לואיס

האלבום החדש של ג'פרי לואיס, "Em Are I", מאשש את הטענה ארוכת הימים שלואיס הוא ממשיכו הישיר של דניאל ג'ונסטון. יותר מזה - לואיס הוא ממשיכו היצירתי באופן טהור לחלוטין; הוא לא משוגע, לא מאמין בשטן (אפילו לגבי אלוהים הוא סקפטי), לא שמן, לא גר אצל ההורים ולא נראה שהוא הולך למות בקרוב. פשוט, בניגוד לג'ונסטון, בפעם היחידה שלואיס עשה אסיד הוא השתגע רגעית והחליט להתרחק מהסם הזה באופן כללי. ג'ונסטון, מצידו, היה פחות חכם במשחקי האסיד שלו, וההמשך ידוע לרובנו.

בדומה לג'ונסטון, גם לואיס עושה את מה שלפעמים מגדירים כאנטי-פולק; לשניהם טקסטים תמימים ושנונים, שהחוכמה והאישיות כולה מתפרצת מהם החוצה, שנים חוו ביקורת קשות על יכולת השירה שלהם ותמונה של שניהם יכולה להיות תחת הערך "לואו-פיי" בויקיפדיה. מחוץ למוזיקה הדומה, גם ג'ונסטון וגם לואיס מציירים ציורי קומיקס שכאלו ומציגים את היצירות שלהם בגלריות שונות (קומיקסים של שניהם גם התפרסמו בניו-יורק טיימס) ושניהם אומנים צדדים שמוערכים יותר על ידי מוזיקאים ויודעי דבר ובקושי מוכרים לציבור הרחב.

אם בעבר, היו אלו קורט קוביין ות'רסטון מור שהביאו את ג'ונסטון לאיזושהי תודעה, במקרה של לואיס, היחצנים העיקריים הם ג'ארוויס קוקר ואדי ארגוס מארט ברוט; הראשון אמר שלואיס הוא הכותב המוצלח ביותר שנמצא היום בארה"ב והשני זורק את שמו של לואיס בכל ראיון, הקדיש לו שירים ובאופן כללי מתנהג כמו גרופי בכל פעם שלואיס מופיע בלונדון.

ההבדל העיקרי בין האומנות של ג'ונסטון לזו של לואיס נעוצה בעיקר בהשפעות. בעוד שג'ונסטון שאב את כל ההוויה שלו מהביטלס ומאידאל האהבה של שנות השישים, לואיס הוא סינגר/סונגרייטר שבכלל רוצה להיות פאנקיסט; בראש שלו תמיד יש את הפול, הקלאש וקראס. הוא מאמין בתמימות מוחלטת במחאה של הפוסט-Pאנק, ממש כמו שג'ונסטון חושב שהקראש שהיה לי בתיכון יתממש יום אחד, והוא מעביר עם גיטרה אקוסטית את רעיונות הPאנק באופן בוטה יותר מאשר כל ילד עם חשמלית וסיכה של הסקס פיסטולס.

אל האלבום החדש מגיע לואיס אחרי ההצלחה היחסית של הריליס הקודם שלו, "12 Crass Songs", בו הוא חידש וקצת עדכן 12 שירים ישנים של הרכב הPאנק עמוס האידיאולוגיה קראס. כל ההכנסות של אלבום המחווה נתרמו - כי לואיס הוא האחרון שרוצה לתרום למסחרה של הPאנק - אבל הטור שנלווה לאלבום העניק ללואיס לא מעט מעריצים חדשים והכרה. אם זה לא מספיק, אז גם בעקבות האלבום לואיס הפך למוזיקאי אמיתי, כזה שיודע להלחין ולבנות רקע לטקסטים. עד "12 Crass Songs" לואיס היה כותב טקסטים ואז יושב עם הגיטרה או איזשהו כלי זול אחר ומוצא מהר מנגינה שתדגיש את ההברקות שלו. בפעם הזו כל הטקסטים כבר היו לו ביד - קראס הרי כתבו אותם - ולואיס היה צריך להביא את עצמו לידי ביטוי בכיוונים אחרים. המהלך הזה הוביל אותו להלחנת מוזיקה מקסימה ומלודית, ואפילו, יחסית ללואו-פיי הקיצוני שהוא דוגל בו, קצת מורכבת.

אל "Em Are I" לואיס מגיע כיוצר שלם - טקסטואלית ומוזיקלית - והוא עושה את העבודה הכי טובה שעשה אי פעם, בכל המובנים. בניגוד לאלבומים קודמים ויחסית מוצלחים, כמו "City & Eastern Songs" (שאותו הקליט עם אחיו ג'ק) או "The Last Time I Did Acid I Went Insane", אין בחדש פילרים, או שירים עם קריצה מוגזמת מדי. כל השירים מעולים, מושקעים ומצוינים. אני חושב אפילו להרחיק ולומר שזו יצירת המופת הראשונה של לואיס.

אולי אחת מהסיבות לאיכות האלבום היא הפרידה שלואיס עבר קצת לפני הקלטתו. האיש המקריח ערבב עסקים והנאה וניהל מערכת יחסים עם אחת מהמוזיקאיות בלהקה שמלווה אותו בשנה האחרונה בהופעות ובאלבום הנוכחי, The Junkyard. כשהרומן נגמר לואיס נשבר - לטענתו הוא איבד את זה לזמן מה - וכמו כמעט רוב האלבומים הגדולים, "Em Are I" נכתב בעזרת חלקיקי הלב שנפלו מגופו של לואיס. "Broken Broken Broken Heart", השיר הכי פופי שלואיס אי פעם שחרר, הוא כנראה הישיר ביותר מבין השירים באלבום, ולנגן אותו בהופעות, כשהאקסית שעליה נכתב השיר מנגנת מאחורה, לבטח לא היה פשוט בכלל.

בגלל הפרידה, מדובר באלבום עם הכי הרבה שירי אהבה והכי פחות קטעים מחתרתיים של לואיס. שיהיה ברור, אידיאולוגיית הPאנק היא חלק בלתי נפרד מלואיס, וגם אם הוא לא כותב שירי מחאה ברורים, אפשר למצוא לא מעט מהאידיאולוגיה בניואנסים ובין השורות. זאת אומרת, לואיס הוא עדיין לא גו'נסטון בגישה, ולא רוצה לפגוש מישהי שתאהב אותו בשביל מי שהוא וכמה שהוא טוב אליה. כמו שהוא כתב באחד מהשירים הכי יפים של השנה, "To Be Objectified", הוא רוצה להרגיש כחפץ; זו תהיה הקלה אם מישהי תאהב אותו כמו שהיא אוהבת להסתכל על הרים.

"Slogans" פותח את האלבום עם קריצה ברורה לבני עירו, הסטרוקס, אליהם כבר הפגין אהבה בעבר כשכיסה את "The Modern Age" (תורידו בלינקים למטה). בהמשך יש שיר שמזכיר באווירה שלו את קוקורוזי ("Mini-Theme: Moocher From The Future"), שיר על חזיר מחמד שמנהל חיים מרתקים מאז שעזב את הבית ("Good Old Pig, Gone To Avalon") וגם, איך לא, קטע בו לואיס מראה לנו שוב כמה שהוא פשוט איש טוב, כשהוא מגלה חוסר החלטיות בקשר לחיים שאחרי המוות ב-"If Life Exists?" כשהוא אומר "אם הייתי בגיהנום הייתי שמח לדעת שאנשים אחרים נמצאים בגן עדן/ זה היה הופך את זה לפחות גיהנום".

כל שיר ב-"Em Are I" מחביא בתוכו הברקה אחרת, משחק עם סגנון מוזיקלי שונה ובעיקר נשמע מעולה. אני לא יכול לחשוב על מישהו שאוהב סינגר/סונגרייטרים, יש בו טיפה ציניות ומבין אנגלית שלא ממש יאהב את האלבום הזה. הבעיה היחידה היא - שיותר אנשים צריכים להכיר אותו. אז יאללה, תספרו לחברים שלכם.

ג'פרי לואיס והג'אנק-יארד, "Em Are I"
(Rough Trade)