שיחות סילון

"משחק הראיות" של ליעד שוהם ו"התיאוריה האחרונה" של מארק אלפרט הם אחלה ספרי טיסה. לאילת ולטווח רחוק. רומי מיקולינסקי ויזה

רומי מיקולינסקי
18/05/2009

למה אנחנו מצפים מספר מתח טוב? שיהיה מהיר, מפתיע, חכם, שהמספר תמיד יהיה כמה צעדים לפנינו הקוראים; אנחנו מקווים שהעלילה תפרם בהדרגה, באפקטיביות, שתשאיר אותנו דרוכים; שהכל יהיה מתוקתק, מתוזמר, מתוזמן; ל"משחק הראיות" של ליעד שהם יש את כל הנתונים המפורטים כאן בשביל שיצליח - דבר מוביל לדבר, הרומן מזנק מדמות אחת לאחרת ומשאיר את הקוראים מאחור כשהוא רץ לפנינו מבלי שנתנשף. נטולי מאמץ אבל מרוכזים מספיק כדי להישאר במשחק.

בספר, מוצא עצמו השופט אורי דולב בתוך מערבולת של שקרים והאשמות. מי שהיה רגיל לנהל משפטים מואשם כעת בפשע שלא ביצע. דולב הוא שופט קשוח ומחמיר ש"מכיר רק את המילים אשם וכלא" (8), אך הקוראים לומדים להכיר גם צדדים אחרים של דולב שלכוד בתוך סיוט כשכל הראיות מצביעות נגדו. במוקד הפרשה נמצאת אישה – אותה אנו פוגשים בפתיחת הספר – אנחנו לא יודעים מה שמה או מה הרקע שלה, אבל מתוודעים למחשבותיה ופחדיה. האישה הזאת היא הדמות הראשונה המוצגת לנו והיחידה המתוארת בגוף שלישי. היא מואשמת ברצח אבל אנחנו לא ממש מצליחים להבין מי נגד מי. הפרולוג מוסר לנו פרטים בקמצנות ומשאיר את רוב התמונה מעומעמת במכוון.

העניינים מתבהרים בהמשך (לא אספר כדי לא להרוס) והקורא, ככל שהספר צובר תאוצה, מוצא עצמו בעיצומה של הדרמה. בין הדמויות שישחקו כאן תפקיד מרכזי יש שוטרים וחוקרים, שופטים ועורכי דין ולמרות שהדמויות אינן עמוקות במיוחד, כל אחת מאופיינת בעולם פנימי, שפה משלה וסיבה המניעה אותה לפעול באופן בו היא פועלת.

זהו ספר השביעי של שהם, עו"ד במקצועו, שמפרסם רומן מתח מידי שנה (על 2006 הוא דילג). שהם המיומן בעבודה מתוקף מקצועו, עושה את מלאכתו נאמנה ותופר פרשיה שכל חלקיה מתוזמנים במדויק. העלילה מתנהלת בין בית המשפט, בית הסוהר, זירות הרצח והמשטרה; הדמויות משכנעות ומעוררות חיבה והסיפור עצמו קולח ומהיר קצב. אם כן, תוכלו לתאר לעצמכם מה רבה האכזבה לגלות מי הרוצח 100 עמודים לפני הסוף.

כשהאיזון מופר המשחק הופך למעניין פחות והספר מאבד גובה בבת אחת, למרות שאם אתם קוראים דרוכים פחות, אולי בכל זאת תמצאו בהתרה ההדרגתית עניין. כספר טיסה "משחק הראיות" עושה את עבודתו נאמנה, אבל חידוד נוסף והשקעה בעומק מבנה הרומן והאופן בו הוא משחק עם הדמויות והראיות, יכול היה להביא תוצאה מתוחכמת יותר. "כמו קורא בספר מתח", כותב שהם בשם גיבור הספר, "שאין לו סבלנות להתפתחויות ולפיתולים בעלילה ורוצה לדעת מה קרה בסוף, חיפשתי בשלל הכתבות תשובה לשאלה מה קרה בתום הפרשה" (36). למרות הכל, הקשיבו לשהם ואל תקפצו אל הסוף. ההתרה ההדרגתית שווה את ההמתנה.

העתיד כבר כאן

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

מוגש מטעם שחל

תיאורית הקשר

מארק אלפרט הוא עורך המגזין הנחשב "סיינטיפיק אמריקן" וספרו הראשון "התיאוריה האחרונה" הוא מותחן מדעי שעוסק בתיאוריה עלומה והרסנית שכתב איינשטיין. תיאוריה שמימושה יביא להשלכות נוראיות. בשפה בהירה וקולחת אנחנו מתוודעים ל"תיאורית השדה המאוחדת", למדענים משוגעים, רוצחים שכירים ממזרח אירופה, סוכני FBI פלגמטים ופוליטיקאים תאבי כוח. גם כאן, בדומה ל"משחק הראיות", מבנה העלילה סטנדרטי. גיבור הספר דיוויד סוויפט, פרופסור להיסטוריה של המדע, גרוש + 1, נאלץ להימלט מהמשטרה ומשכירי החרב האכזריים שעקבותיו לאחר שהמנחה שלו לשעבר עונה על ידי אדם שהיה מעוניין בסודות התיאוריה של איינשטיין.

בין הטיפוסים הקיצוניים שנפגוש בספרו של אלפרט יש נוצרים סהרוריים, ארכי-נבלים, חשפניות מסוממות, נער אוטיסט שמכור למשחקי מחשב, מרצה למדעים חובבת מכוניות מירוץ ורובוטים מכל מיני סוגים. אלפרט יצר חנות ממתקים לסקרנים חובבי מדעים ומתח (שזו בטח נישה קטנה למדי) והמותחן שלו קריא, כייפי ואפקטיבי.

אם "משחק הראיות" הוא בידור הולם לטיסה לאילת, את "התיאוריה האחרונה" אפשר לקחת בכיף לטיסה לטווח רחוק. בידיים הנכונות עם ליהוק הולם הספר עוד יהפוך לסדרת ה"בורן" הבאה. זאת בהנחה ובציפייה שאלפרט יספק לנו ספרי המשך.

"משחק הראיות", ליעד שהם // הוצאת כנרת זמורה ביתן

"התיאוריה האחרונה", מארק אלפרט, תרגום: קטיה בנוביץ' // הוצאת מטר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully