שעת הצוענים

יעל רביד צילמה במשך שנתיים את מעברי הדירה של חבריה הקרובים; בין דירות מוזנחות לדירות קצת פחות מוזנחות בדרום תל אביב; בין חדרים של מכרים לחדרים של בני דודים; בין ארגזים מלאים למרפסות המשקיפות על בניינים גבוהים; למיטות של אנשים זרים; המשותף לכולם הוא החיפוש המתמיד אחר בית.

רביד, ירושלמית במקור, בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, לא הגיעה לצילום במכוון. לקראת סוף התואר שלה היא נסעה לסמסטר חילופי סטודנטים בוונציה וכמו תיירת טיפוסית, החלה לצלם. עם חזרתה לארץ חבריה הפצירו בה להציג את הצילומים ומאז היא מתהדרת גם בתואר צלמת. "כל מה שאני עושה בשלוש השנים האחרונות זה סיפור חיים מצולם. אני משחקת סביב הפיקציה לבין המציאות. משתילה דברים במקומות שהם לא ממש שייכים, או מצלמת סביבה טבעית לגמרי מנקודת מבט זרה."

בתערוכה החדשה שלה, "נוודים בעיר", מוצגות שש דירות שונות ומעברים אליהן ומהן. חלקן תחנות מעבר וחלקן הן התחנה האחרונה בחיפוש אחר קורת גג. אך מה הופך את אותה קורת גג חדשה מהניילונים או משומשת במצב סביר, לבית? מצילומיה של רביד נדמה כי בית יכול להיות חלל ריק עם דלת שנפתחת, מזרן וספר או מיטת יחיד עם קערת קורנפלקס ריקה לידה, כשהכפית מוטלת על הרצפה באדישות כזו המאפיינת את הנינוחות של הרגשת הבית.

"בשיא תקופת הבועה, לפני כשנתיים וחצי, כאשר הדולר היה חזק והעלו את מחירי הדירות מצאתי את עצמי ביחד עם חלק נכבד מהחברים שלי, נאלצת למצוא סידור מגורים חדש. גרנו בתנאים ממש מצחיקים לפעמים", נזכרת רביד, שכיום מתגוררת בשכונת פלורנטין עם שותף. כל פריט בביתה נאסף במקרה. הספה מהרחוב, הרדיו הישן מסבא של השותפה הקודמת, העציצים הושארו שם מתקופת הדיירים הקודמים. כל אלה מרכיבים בית עבור רביד.

עם או בלי כוונה, משתקפת האמת המטרידה של דיירי העיר בצילומיה של רביד. זו שמעידה על הסכומים נטולי ההיגיון שמשלמים הדיירים בעבור מקומות שרבים מאיתנו לא היו מעזים לשבת על הספה בהם, שלא נדבר על לגעת בקירות. כל תמונה חושפת צד אחר של החיים בצל הזמניות. כל חלל, כל צבע של קיר וכמות של אור שנכנס, בוחן איך אנשים מייצרים לעצמם תחושת בית, למרות הכל.

גם חסרי הבית מסקרנים את רביד. "אני עוקבת הרבה אחרי הומלסים בשכונה. אחד מהם מאובחן ב-OCD (הפרעה טורדנית כפייתית – ד.ז) וכל הזמן כיבס את הבגדים שלו ואז תלה אותם לפי צבע וגודל על חוט כביסה מאולתר שארגן לעצמו. אחרי שהתייבשו היה מקפל אותם בדקדקנות ומסדר אותם חזרה בעגלה שלו. היה גם אחד שהשתלט על חלל ריק ולמרות הג'יפה, הוא ארגן לעצמו מטבח קטן עם פלטה חשמלית, פינת זולה ושירותים. היה לו בית. אמנם אני לא הייתי גרה בו, אבל בכל זאת בית".

בעדינות וברגישות הצילומים של יעל רביד ממסגרים את הנושא, שלעיתים מעלה חרדות קיומיות, ולעיתים מנחם ומשמח, באופן שרק תושב תל אביב אולי יכול להבין, אבל לא רק. "אני מצלמת את תל אביב כי אני אוהבת אותה ופה אני גרה. אבל יש לי גם יחסים מורכבים איתה. עם כל מעבר, שלי ושל החברים שלי, התחלתי להבין שבשבילי בית זה תמונה על הקיר, מקום לשים את העדשות, ומיטה עם כרית. ואם יש שם גם מים למקלחת, אז בכלל שיחקתי אותה."