קראו את הפרק הראשון של "כלכלת בית"

במקביל לחום של יולי, התפוצץ החשש אשר קינן במוחו של שמואל אלעזר במשך חודש שלם, מאז השבעה על פאניה למעשה, שמא כל כספו הוברח לאיזה אי אננס, נישא לשם שטרות-שטרות במזוודתו של אסא ברהב ממשרד רואי החשבון ברהב, שעמו לא שוחח מזה חודש ימים, גם לא בטלפון. פיתקיות המשרד הצהובות והדביקות, שהקיפו וסגרו על מסגרת מסך המחשב, הלכו והצטברו במוחו למסקנה האחת הברורה: הונאה.

- קרן ההשתלמות של פאניה – אסא
- חמישי, חשבוניות יוני, רו"ח
- לדבר עם אסא
- ביטוח מנהלים
- אסא ב ר ה ב!
- עשירון תשיעי? איפה הכסף???

רק כששידך בין הפיתקית האחרונה לכתבה שאילן גזר עבורו מהעיתון– כתבה שהכריזה באותיות זהובות-מסולסלות "כך תדעו באיזה עשירון אתם", ולוותה בעוגה צבעונית לפי שכר הברוטו המשותף לשני בני-הזוג – רק אז הבחין שמואל בפיתקית הראשונה וראה נכונה את הצטברותן הבלתי-הגיונית של הפיתקיות, מחשב שכבר חודש ימים לא שמע את אסא ברהב ממש. רק עם רותי ועם צילה דיבר, והן הסכימו להעביר את שיחתו לברוך, אך שמואל, בשלו, התעקש לדבר עם אסא ישירות מאחר שאסא הוא זה שמטפל בתיק שלו, ורותי, ואפילו צילה שצוהלת "המתווך אלעזר!" כל אימת שהוא מתקשר, גם זאת וגם זאת הבטיחו שמיד עם שובו למשרד יחזור אליו אסא טלפונית. מה שלא קרה. אבל משהו ודאי קרה, אולי ברוך ברח, אולי מעילה, אולי כל התוכניות, החל בעובר ושב וכלה באגרות החוב הקונצרניות, נמשכו מתחת לרגליו והופקדו מחדש כעבור טיסה בינלאומית ארוכה באיזה סניף חמר לחופו של איזה אי אננס.

לכן בחמש אחרי הצהריים של יום רביעי אחרי עוד פגישת תוכנית בניין עיר מעיקה בעירייה, שהיתה השלישית או הרביעית או המאתיים במספר, נסע בעצמו למשרד רואי-החשבון ברהב שבבית יהלום המאה. ממקום שבתו באוטו, הסתכל שמואל ביראה אל חלונות הקומה השביעית של בית יהלום המאה, כי אלה נראו לו דוממים, מוחשכים, ודאג מהאפשרות שאף המזכירות, עמן שוחח, אף הן דיברו איתו פשוט וקל מקו בינלאומי, ובקומה השביעית של משרד רואי החשבון ברהב לא ימצא אלא קלסרים ששפכו תוכנם וכיסאות-מנהלים הפוכים, גלגליהם כלפי מעלה, ואולי כנופיית חסרי-בית שתפסו להם שמה מחסה ובני-ערובה.

"המתווך אלעזר!". "איפה אסא?". "אסא לא נמצא, אבל ברוך במשרד", שידלה צילה כמפתה. "ואתה תמיד מוזמן להיכנס אל ברוך." "אבל אני רוצה להיכנס לאסא, אסא הוא מנהל החשבונות שלי ממזמן, אה? אסא תמיד היה מנהל החשבונות שלי! אסא ברהב!" אז צילה מחתה את הפתיינות מפרצופה ורכנה לפנים כבעלת-סוד, וכשפלג גופה העליון מחוץ כולו כנגד הדלפק לחשה המזכירה לאוזנו, "אני מצטערת, אלעזר. באמת, אבל בא-מת שברוך ישמח אם מעכשיו תכנס אליו."

ושמואל הרים ידיים לאות כניעה, ונכנע ונכנס לחדרו של ברוך החיוור והמאנפף, שנראה לו תמיד סתור-שיער כאילו הרגע רקד בנשף. הוצע לו קפה והוצע לו כיסא, וצילה הותירה אותם לבד, פרשה כך שנותרו אחד-על-אחד הוא וברוך המאנפף, שנענע את זרועו ניעור מוגזם וליהג משהו על הסוג המסוים של הקפה, על הזן הזה של פולי הקפה מהאיטי. "עזוב אותי מהקפה, ברוך, איפה האיטי ואיפה אני, ברוך? תענה לי, אסא נעלם, נכון? אני צודק, אה? שפוך את זה החוצה, ברוך, שפוך הכל."

ואכן בעשרים הדקות הבאות שפך ברוך סרנה את סיפור המקרה המלא. נעמה, אישתו של אסא, שאותה אף פגש שמואל בחטף-רועש בחתונתה הכסופה של רעות בלום, לא פתחה מעולם את פירוט העובר ושב, את הפירוט שמגיע בדואר מהבנק, אפילו לא הציצה הצצה, "כי למה לה, לנעמה, היא נשואה לרואה-חשבון. בכל-מקרה, אסא עשה עבודה יוצאת מן הכלל בלהסתיר את העסק, ונעמה נשבעה שלא חשדה בכלום, עד שבמקרה, במיקריות גמורה, שמואל, ביקשה, סתם, לבדוק את הקופון שבלמטה של הפירוט, סתם, ונשבעה שמעודה לא בדקה את הקופונים האלה, אבל יום אחד החליטה כן לבדוק את ההנחות שמה – הנחות לירקות, שישים-אחוז לגרביים, כאלה – ואז ראתה את הצ'קים. צ'קים במאות אלפי שקלים יוצאים החוצה, נכנסים פנימה, והכל מהחשבון המשותף. המסכנה, חשך עליה עולמה, כמו שאומרים, מה יכלה לעשות, המסכנה? היא התעמתה עם אסא על פשר הצ'קים, ואסא, ככה, הוריד את האף והחוויר והסביר שהתרושש, שפשט את הרגל, כמו שאומרים, ושיש הלוואות, עסקאות בשוק האפור שהוא מנסה לכסות בשחור – מלבין פה עמותות, שם בתי-זונות – כאלה עסקאות, שלא נדע. ונעמה צרחה: 'מה התרוששנו', צעקה עליו, 'איך התרוששנו? מתי?', והיה לה ברור שהוא מסתיר ממנה מידע, אז היא איימה שתלשין עליו למשטרה או למס הכנסה או למי שמטפל בעניינים האלה, שלא נדע, ובגלל האיום הזה שלה אסא סיפר לנעמה את האמת באמת, על נוגה."

"נוגה?". "נוגה. אחת, סתם, סטודנטית, ילדה, שנה שנייה. אסא שכר לה חדר במלון, שירות-חדרים, ארוחות, משקאות, אלכוהול, כיד הברון. ההיא גרה במלון וככה חסכה... טוב, אני לא צריך לספר ל-ך על שוק הדירות, שמואל. ואסא? אסא היה יוצא כל יום שעתיים מוקדם מהעבודה, מפה, ונוסע אליה ל?בית-מלון, לשם. רוקן אותו לגמרי, המסכן, תחשוב מה זה חשבון של בית-מלון כל יום במשך שנה וחצי, ועוד עם שירות חדרים, תחשוב מה זה שנה וחצי להחזיק בחורה בחדר מהצד, זה גמר עליו לגמרי, שבר תוכניות, המסכן, מכר נכסים. אבל אל תדאג, שמואל, שמע לברוך והסר דאגה מעיניך: בכספים אסא זיין את אשתו, אותה ורק אותה."

מכאן שהתיק של שמואל הועבר לטיפולו של ברוך, ושמואל עצמו יצא מאצל ברוך וירד במעלית השקופה, חושב שמכאן, מקומת הקרקע, היה יוצא אסא ברהב אל המלון, וחולף, כמוהו כעת, על-פני אדניות הפרחים ועל-פני השומר בקבלה ועל-פני השלט המפרט את כל החברות שיושבות בבית יהלום המאה על-פי הקומה. אולי היה עוצר אסא בכדי להביט, כפי שהוא מביט עכשיו, ביהלום המתכת הרם המשתלשל מן התקרה, ונכנס לרכבו מלא און ונוסע למלון, אל הסטודנטית-הילדה נוגה, כאילו הוא מהדו-חיים ששמואל למד עליהם בשיעורי טבע בבית-הספר ולקח ברצינות את שמם ושנים הוקסם מעצם הרעיון שיש לדו-חיים שני חיים שונים.

טירוף, חישב שמואל, להחזיק ככה מלון מהצד, זה החלק היקר ביותר בחופשה – המלון – אפילו לכמה ימים, ועל אחת כמה וכמה המלונות בארץ, ועוד לשנה וחצי. ונזכר ששכח, בגלל נפלאות אסא ברהב, לשאול את ברוך על מימוש הצוואה של חמותו, שעוד נותרה לה קרן השתלמות וחצי, שלא השתלמה לה ושלא שרפו לטובת הסרטן. ויותר משהצטער על הקרן וחצי, הצטער על שביקוריו הדו-שבועיים במחלקה פסקו, ועמם גם הנסיעה בהצטלבות המובילה לבית-החולים, בצומת שממנו נשקף לרגע, לפני הפנייה ימינה לסרטן של פאניה, מלבן זערורי של ים. שיער כי בית המלון של אסא ישב על שפת הים, בתוככי המלבן הזעיר, דמיין שורות של שימשיות ואת התכהות החול לאחר גל דק ששוטף, והזה זאת מלמעלה, מנקודת-תצפית של קומה שלושים, ארבעים, ממרפסת מחומשת בקומה השישים, שבה הקיץ אסא ברהב והתמתח בעירום מול כל המתרחצים, כפריץ התגרד לעיני מתרחצים, לעיני משפחות עם ילדים.

באופן הזה ארע שבחניון בית יהלום המאה, חודש אחרי השבעה, מצא עצמו שמואל מתגעגע למחלקה, ובבטן החניון הלך תועה אחר החלקה, הצבע והמספר שרשם על גב קבלה ישנה ששמר, בשביל ההחזר, ובבטן החניון התנפחה בו תוגה לגודל מחלקה לטיפול נמרץ, שכן יומיים בשבוע, כל שבוע במשך עשר שנים, היה משהה את כל מה שיש לסדר, את הנכסים ואת הקונים ואת המוכרים ונוסע בגפו לבית-החולים. נהג להביא עמו דיסק לנסיעה, דיסק שהוא אוהב לפזם, ואחר-כך היה יושב לצד פאניה בשתיקה או מדבר אליה דברים. הם היו שקטים, ביקוריו במחלקה. כמעט מחכימים. הוא הפיק נחת מצפייה בחולים הסופניים הישנים פוערים פה של דג. לראותם נחים היה עבורו כמנוחה, ועכשיו לא ידע במ?ה ימלא את החלון הזה שנסגר, לו אין יום-יום נוגה בבית-מלון, היתה לו חולה סופנית ומלבן פעוט של ים, ושניהם הוגפו עתה סופית.

בסניף הדואר עצר ואסף את דואר הסוכנות מתיבת הדואר, וחזר ותהה מדוע אין משמיעים מוזיקה במחלקות לטיפול-נמרץ והרי כתוב היה בעיתון לא פעם אודות הסגולות הרפואיות של המוזיקה בטיפול בחולים סופניים, וברופאים זה בוודאי לא יפגע. פעם אחת אפילו גזר ושמר והביא כתבה אחת לאילן, מתוך מחשבה שישמיע מוזיקה בחדר-ההמתנה של המרפאה שלו, למרות שהוא רופא משפחה, אילן, כך שאצלו אין סופניים.

ובשל היקף היסח-הדעת הזה הסתבך שמואל בתוככי הצומת הפקוק של פניית הפרסה, במקום לעשות את התרגיל של דפנה, שמאותתת לפני הצומת ימינה, כאילו בכוונתה להיכנס לחנייה של חנות הטבע – ומקריינת בחדווה, כביכול לנהגים, "כאן אני צריכה ימינה... סליחה, טעות שלי, אני בכלל צריכה לכיוון השני!" – ומסתובבת היכן שהסיבוב אסור, חוסכת לעצמה את הפקק הנורא של פניית הפרסה ברמזור. ועד שעלה בידו להסתובב כחוק ולחנות ולעלות במעלית כבר שב להפליג בהזיות אודות הפרשייה של ברהב, להשלים בה פרטים חסרים, דוגמת מה היה באותו חדר מלון אדמדם, האם היה בו אמבט או מקלחת בעמידה, וחשב שצויד באמבט רחב, משולש, עם פתחים ועם זרמים תת-קרקעיים מבעבעים, וכן בשטיחים עבים למרגלות המיטה, סדיני סאטן בהצעה הדוקה של מלון, קערת פירות בשרניים, סידורי פרחים של שושן ושל סחלב, וילונות כבדים להגפה ואחד אסא ברהב, רואה החשבון.

ושמואל נכנס לבית, שעמד חשוך והצטמצם בחשכה לידי כוך, ונשם. באפלה, במטבח, הוא שלח יד לקופסת הפחזניות ולקח את הפחזנית האחרונה, היבשושית, שאותה שם על הצלוחית כשדפנה דהרה לה פנימה רועשת, יידתה את תיקה בספה, ונרעשת סיפרה כיצד בנם יזם פגישה ושיחה בשישי הבא הבא, פה, בבית. אולם שמואל נמשך הרחק מדפנה ומאהוד, הרחק מהמטבח ומהסלון אל המרפסת והדמדומים, ויצא עם הפחזנית, ואף שהביט מטה מגורדי-שחקים בחייו, ניסה לאמוד ממרפסת הקומה החמישית את השקיעה ממרפסת בקומה השישים של הסוויטה הנשיאותית. "אל תתאבד לי, שמואל! גם אם אני עדיין בחיים, אודי יבקש את הירושה." ושמואל אמר, "את יודעת מה הבעיה שלך? אה? את לא נותנת לדברים לקרות, סתם להשתנות. זה מעיק, בן-אדם יוצא למרפסת ואת באה וצולבת", והסתכל פעם נוספת מהמרפסת כמסתכל אל הנוף הנשקף ממרפסת המלון, ונגס בכעס מהפחזנית והוסיף, "באיזה כוח היגיון סופי את עושה את עצמך מבינה כל גרגר בחוף? אין", הכריז, "אין, את לא תנוחי רגע מנוחה עד שתמצאי תכלית לפופיק."