אביר על חמור לבן

גיל שוחט צועק. "ישראל היא מדינה ברוכה מאד בכישרון מחד והיא מדינה שמבזה את כבוד אמניה מאידך", הוא אומר בראיון לוואלה! תרבות, לרגל הכרזתו כאביר מסדר האמנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת, אחד התארים החשובים והיוקרתיים בנמצא. "מעמד האינטלקטואל ואיש הרוח בישראל וגם האמן – הוא לדעתי, בהכללה, מעמד נמוך עד משפיל ומבזה".

"עצם העובדה שאמנים עם כישרון ויכולת ברמה בינלאומית מרוויחים הרבה פעמים שכר שהוא סביב שכר המינימום, עצם העובדה שקולם של האמנים בכלל לא נחשב בשיח הציבורי הישראלי, עצם העובדה שישראל נותנת בערך פרומיל, פרומיל וחצי מתקציבה עבור כל עולם התרבות שלה, שזה אחוז מגוחך ביחס למדינה מתפתחת, עצם זה שישראל מפסידה את המוחות הטובים ביותר שלה גם בתחום האקדמי וגם בתחום האמנותי – כולם מובילים לכך"

"כל הדברים האלו חייבים להוביל לתפיסה מחודשת, ממש כך, מהתחלה, של מעמד האמן בישראל. זה אחד הנושאים החשובים ביותר שצריכים לעמוד על הפתח של מקבלי ההחלטות ברמה הלאומית. זו בעיה שהיא בעיה חברתית, לא רק בעיה רוחנית, אלא בעיה לאומית חברתית מהמדרגה הראשונה. החברה השתנתה, אני חושב שלפני שנולדתי היה מעמד אחר לאמנים ולאינטלקטואלים. היום אנחנו מרגישים כמיעוט נרדף".

"זה בדיוק הפרדוקס הישראלי – מתוך הריק ובמיוחד הריק החומרי, האמנים יוצרים פרץ יצירה בלתי מובן ומוסבר. אנחנו עובדים ויוצרים בוורקוהוליזם שאין בשום מקום אחר על הפלנטה. האמנים הישראלים יש להם אינרציה, כוח אנרגטי מיוחד ויוצא דופן שהוא בהחלט לא מתבסס על התמונה המטריאלית, בניגוד למקומות אחרים בעולם. נגני התזמורת, שאליהם אני הכי קרוב, מרוויחים סכומים שהם אפילו פחות מנגני תזמורת ברוסיה ובצ'כיה, הם מרוויחים משכורות מגוחכות. גופי התרבות ובמיוחד גופי הביצוע המוזיקליים כמעט כולם על סף קריסה וזה לא צריך להיות ככה".

"ראשית, הייתי עורך כנס חירום שלו שותפה הממשלה והאקדמיה בנוגע למעמד האמן הישראלי ושינוי קונספט מוחלט בתפיסת מעמד האמן, שינוי קונספט מוחלט בתקציב התרבות. משרד התרבות צריך להיות על אחוז או אחוז וחצי. הביטחון לא יופחת אם תקציב משרד התרבות יגדל".

אפשר להאמין לשוחט שהוא מדבר מדם ליבו, כיוון שלמרות שהוא רק בן 36, אין לו באמת מה להפסיד. הקהל ממשיך לזרום לקונצרטים עליהם הוא מנצח, למופעים בהם הוא מנגן בפסנתר, הבקשות ליצירות ממשיכות לזרום. פסטיבל ישראל, לו הוא מייעץ בתחום המוזיקה הקלאסית מזה 6 שנים מוכר כרטיסים וכעת גם תואר האבירות נוסף למדו העמוס. "זה לא עולה לי לראש ואני לא מצחצח את הקסדה והמגן והחרב כל בוקר", הוא אומר. "אני ממשיך בעבודתי בצניעות, בנחישות, באמונה אבל זה נחמד שאתה מקבל איזה חיזוק מהצד. זה לא הפרס הראשון שקיבלתי, אבל אני לא עושה מוזיקה בשביל פרסים. במקביל אני מקווה שהפרס הזה ינסה לעזור לקדם פרויקטים שלי בחו"ל. ויש הרבה כאלו".

"זה עניין מורכב. אני צריך לומר שאני מאד בר מזל על הפרגון שאני מקבל בישראל, גם מהקהל וגם מהביקורת וזה לא רק לכאורה – אני באמת בר מזל. בישראל, ואני אומר את זה לצערי הרב מניסיון, אתה אף פעם לא מצליח לקבל פרגון מכולם. תמיד יהיו אנשים שמעולם לא פגשת אותם והידיעה שלהם על מה שאתה עושה היא מינימלית. הם לא יאהבו את העבודה שיש מישהו בקרבנו שהוא מצליח או שטוב לו מדי לדידם. הטוב של אחד תמיד נתפס כמפר את חוק הכלים השלובים הישראלי. יש בזה גישה קצת קומוניסטית בולשביקית, שאם מישהו אחד טוב לו – זה על חשבון האחר. נכון, ישנו פרגון של קהל וביקורת, יש פחות פרגון אצל כל מיני קנאים. יש בנו משהו פרובינציאלי כאילו הישג בחו"ל נחשב יותר וזה קצת מצחיק אותי – זה לא פחות קשה להיות מוכר בעירך, לפעמים זה אפילו יותר קשה".

למרות חוסר הפרגון לו טוען שוחט, הוא עדיין לוקח על עצמו את תפקיד נציגה של המוזיקה הקלאסית, הן במאבק על מעמד הנגן בישראל והן בנושאים אחרים. התדמית האליטיסטית של התחום למשל, יכולה להוציא אותו מדעתו ולא באמת חשוב האם מדובר בקונצרט של מנצח מתחרה שדיבר בו סרה. "המוזיקה הקלאסית היא לא אמנות אליטיסטית במובן הסוציו-אקונומי", הוא מנסה להפריך דימוי רב שנים. "האנשים שבאים לקונצרטים הם באים מכל שכבות האוכלוסייה. מחיר הכרטיס לרוב הקונצרטים בישראל הוא מהנמוכים ביותר בעולם, אבל משום מה נתפס כבילוי לעשירים בלבד".

"אי אפשר להתכחש שיש סוג מסוים של מורכבות של היצירה הקלאסית שהיא אולי מבקשת ומייצגת דרגה אמנותית גבוהה יותר. לכן, המאמץ האינטלקטואלי הנדרש ממאזין בקונצרט הוא גדול יותר מאשר הופעה של סטנד אפ קומדי באיזה בר חשוך. אבל זהו לא אליטיזם סוציו-אקונומי – זו טעות ובורות לחשוב כך".

"ממש לא. הוא כן משפיע בתרומות שאנחנו מקבלים מחו"ל, הוא משפיע על הקרנות שהיו פעילות עד כה והוא משפיע על קיומם של פרויקטים ראוותניים. מצד הקהל, אין משבר, אלא להיפך – דווקא בתקופה הזו יש סוג מסוים של מצוקה רוחנית, של חיפוש אחרי פורקן, אחרי הנאה אסתטית ואנשים מוצאים מזור בהליכה לקונצרטים. זה מזכיר תופעה דומה בניו יורק של שנות ה-30, אחרי השפל הגדול שהביא לפריחה גדולה בברודווי"

היציבות של עולם המוזיקה הקלאסית, לפי שוחט, הוא תוצר של עבודה רבת שנים וחינוך נכון. עם זאת, שוחט לא מתכחש לעובדה שזוהי תקופה קריטית של חילופי דורות בין דור המייסדים לדור הנוכחי, המתוקשר בהרבה וגם הפרובוקטיבי לא פחות. חילופי הדורות האלו מתבטאים למשל, בהליכה לעולמו של המנצח מנדי רודן, שנפטר בשבוע שעבר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. שוחט, המכנה את רודן "אחד ממוריי ורביי", מסביר את התהליך בעיניו: "כשאמן מגיע למעמד מסוים, הוא יכול להתנהג אחת מהשתיים", אומר שוחט. "האמן האגוצנטרי והמרוכז בעצמו יגיד 'אני ואפסי עוד' וירקדו הפוליטיקאים לפניי. האמן העמוק, הצנוע והרציני יאמר 'יש לי תפקיד חברתי, אני לא סתם הגעתי לאן שהגעתי',כי אני אני אני חושב, בניגוד לדניאל בארנבוים למשל, שהמשמעות של אמן שמגיע למעמד היא בעיקר משמעות חברתית ולא פוליטית. בזאת אני רואה סימן לגדולה של הדור הקודם, שכל האמנים הגדולים דאז היו גם מחנכים. מנדי הוא דוגמה מצוינת לכך".

* גיל שוחט כתב יצירה מיוחדת שתושמע הערב בבכורה באירוע לשכת המסחר ישראל- ארה"ב