סדר בבלגן

תתקשו לשכנע אותי שיש תפקיד קשה ומורכב יותר ממבקר טלוויזיה בשנת 2009. טוב, אולי יש – ברק אובמה ודני דנקנר נושאים על כתפיהם קצת יותר אחריות – אבל מבקרי הטלוויזיה הקבועים צריכים לגלות היום שילוב בין הגמישות של לאו מסי, לברון ג'יימס ובנימין נתניהו במהלך משא ומתן עם עופר עיני. תמו הימים בהם יכול היה לקבוע רוגל אלפר ב-300 מילים מושחזות וחדות כי אמש האכיל אתכם המסך הקטן בגללים. המבקר הנוכחי צריך להתאים עצמו להתפתחויות בשוק הטלוויזיה, שבעקבותיהן גללים הפכו לסוגה עילית.

הוא לא יכול לצפות שריאליטי יתנהג כמו דרמת איכות, אסור לו לבקש שטלנובלה תהיה מושקעת כמו סדרה שבועית, הוא ייתפס כנאיבי אם יעיר משהו על נוכחות בוטה של תוכן שיווקי וייחשד בתמיכה במאבק היוצרים אם יכתוב שקצת יותר השקעה היתה מניבה טלוויזיה איכותית יותר. עליו ללהטט ביד אמן בין הז'אנרים, לבל תשתרבב לטורו נימה מתנשאת (שגם תסכל את סיכוייו לעבוד בטלוויזיה ברגע שעיתונו ייסגר).

מצויד בתובנות הללו ואחרי אימוני גמישות מפרכים, ניגשתי לצפות בשני הפרקים הראשונים בעונה השניה של "מסודרים". שיננתי לעצמי את מאפייני תת הז'אנר שאליו משתייכת הסדרה: קצת צחוקים, מעט דרמה מזן ה"אופס-הסתבכנו-תיכף-נצא-מזה-וגם-אם-לא-נוכל-לפתור-הכל-בעונה-הבאה", טיפה סקס, הרבה שוביניזם, מלאן גאדג'טים מנקרי עיניים וטונות של השראה מ"הפמליה". וכך, בכל פעם שמשהו הפריע לי, ניטרלתי את ההדה בושס הקטנה שבי באמצעות דיאלוג פנימי תת ז'אנרי: הדרך שבה מוצגת ההתעשרות של תומר (אסי כהן) והיריב החדש שלו ושל חבורת ג'ימלאיה, סער (דן שפירא), מזכירה יותר מערכון ילדותי מאשר סדרה למבוגרים? זכור שזה בסך הכל בידור, עובדה שגם אתה חייכת פעם או פעמיים. ברלד (מאור כהן) נתלש בשניות מגורו הניו אייג' שניצל אותו וגזל את כספו וארז (ערן זרחוביץ') נוטש ברגע את המשרה במכללה? עזוב אותך מאמינות, זה לא "הסמויה". גיא (אסף הראל) חושף כמו טמבל את הסטארט אפ החדש בפני המתחרה הפוטנציאלי? למה להיות קטנוני, זה מקדם את העלילה. הקליף הנגרס לא ממש גורמים לך לדפיקות לב? עובדה שגם אתה היית חוזר לראות את הפרק הבא.

אז זהו, שלא בטוח. הבעיה עם סדרות מתת ז'אנר השופוני-פאן הוא שהקשר הרגשי שלך לדמויות הפלקטיות והשטוחות הוא אפסי, ולכן העלילה חייבת להיות מהודקת והמשחק צריך להיות מהוקצע. ב"מסודרים" זה לא תמיד קורה. חלק מהדיאלוגים משעשעים, אבל יש גם יותר מדי רגעים שבהם המילה "וואלה" חוזרת במינון מוגזם בניסיון ליצור תחושת יזראליאנה אותנטית ועילגת. בכלל, מקומן של הדאחקות מההווי הישראלי הוא ב"ארץ נהדרת" (שמהווה אכסניה שנייה ללא מעט מהגורמים המעורבים) וקצת פחות בסדרה קומית עם שאיפות לעלילת רוחב דרמטית.

כשברלד מקבל את אוסף הבאנגים שלו עם עזיבת הקומונה, כשמוצג חבר המנהלים המגוחך של תומר וכשסיוון רהב-מאיר פונה למנחם הורוביץ בחוות האלפקות, אתה כמעט מצפה שעוד שניה יפרוץ למסך טל פרידמן. אפילו הפסל המגלומני של תומר דומה יותר לאפי, בעל הבית הפסיכי מ"ארץ", מאשר לאסי כהן.

במקום להזכיר את "הפמליה" או "העשב של השכן" – סדרות שמוססו את הגבול בין דרמה וקומדיה עם עלילות שמתפרשות על פני עונה שלמה ומינון קומי מדויק - מזכירה יותר פתיחת העונה השנייה של "מסודרים" וההומור מבוסס הגגים שלה את "איך פגשתי את אמא" (שהיא סדרה ממש בסדר ודי מצחיקה, אבל גם לא בגובה האילנות עליהם נתלית "מסודרים").

"הפמליה", יש לזכור, משכילה להוציא אפילו מג'וני דרמה הדביל עומקים של חוסר ביטחון ופגיעות, בעוד ב"מסודרים" כל דמות ממלאת את הטייפקאסט שלה, בלי לזוז מילימטר ימינה ושמאלה: אסי כהן הוא הבן זונה האנוכי, ברלד הוא הסטלן, ערן זרחוביץ' הוא חנון העל ואסף הראל סתם צריך להפנים סוף סוף שמקומו מאחורי המצלמה ולא לפניה. זו נקודה נוספת: רמת המשחק במסודרים לא אחידה. זרחוביץ' עושה את המקסימום, בזמן שהצמד המוכשר כהן את כהן יכול היה לפרוח אם היו מאפשרים לו להיות קצת פחות חד מימדי.

אל תבינו אותי לא נכון: "מסודרים" היא בטח לא סדרה רעה – אחרי פרק ראשון מהוסס ורווי בא פרק שני לא רע – אבל מהצוות הסופר-מוכשר שיצר אותה היה אפשר לצפות למינון גבוה יותר של הברקות. בטלוויזיה, בכל רמה, אין תחליף למרכיבים הבסיסיים ביותר, כתיבה ומשחק, שרמתם ב"מסודרים" לא אחידה. לחילופין, ייתכן שאני סתם חייב להמשיך לעבוד על הגמישות.