פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ים של זוועות

      את מה שעשתה נינט טייב לזוהר ארגוב עושה קותימן לעצמו בפרומו לעונה החדשה של "כוכב נולד". בן זילכה רפרדוקציה

      השבוע, בעת בהייה בטלוויזיה, החל לרצד לי מול העיניים פרומו מקפיץ וחינני לעונה הבאה של "כוכב נולד". הוא נפתח בזמר כלשהו, אנונימי, ככל הנראה אחד הנבחנים לתכנית, ומיד אחר כך, על רקע הקול שלו, נפתחו עוד ועוד מסכים, שעליהם הופיעו נבחנים נוספים במגוון קולות וכלי נגינה. סך כל המופיעים התחברו לכדי קטע מוזיקלי שלם וקצבי. רק כעבור כמה רגעים זיהיתי מאיפה המופע הזה מוכר לי: הרי זה חיקוי לפרויקט היוטיוב Thru You של קותימן, שבינתיים הפך למיזם אינטרנטי מדובר ברחבי העולם ושהוכתר על ידי כמה מבקרי תרבות נחשבים כפני העתיד של המוזיקה ושל הסייבר ספייס.

      למי שעדיין לא ביקר באתר, נסביר שמדובר ברעיון גאוני בפשטותו: קותימן, אופיר יקותיאל בשמו המלא, אסף כמה עשרות קטעים שהועלו ליוטיוב, ערך אותם וחיבר מהם שבע יצירות מוזיקליות, שגם בלי הגימיק עומדות יפה בפני עצמן. את האנשים האנונימיים שמופיעים בסרטוני הוידיאו, קותימן הפך לשותפים ביצירה פורצת דרך ואגב כך הבליט את כישרונם, שספק אם מישהו היה מזהה לפני כן.

      הפרומו של קשת הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו השיטה עובדת. היא נוטלת רעיון מקורי שנותר סביבו המהום חיובי, כזה שדבקים בו ערכים של חדשנות ומקוריות, וממחזרת אותו בתקווה שאותם ערכים ידבקו גם בה. האם זה עובד? אולי על החלק באוכלוסיה שעדיין לא נחשף לגרסת המקור. לאלה שהפרויקט כבר מוכר להם, ומבין צופי "כוכב נולד" אני מנחש שמדובר במעטים, קשה להתרשם מהפן היצירתי של הקדימון והם עשויים אף להישאר עם תחושה חמצמצה אחרי שעוד רגע טהור ובתולי בותק לטובת קידום מכירות.

      הרעיון פרש כנפיים

      הפרסומת הזו חושפת גם את תוצרי הלוואי הבעיתיים של התכנית אותה היא מקדמת. "כוכב נולד" משכפלת, כמו בפס ייצור תעשייתי, יצירות שהיה בהן ניצוץ חד פעמי ומגישה אותם לקהל כשהן מהוקצעות ומשויפות, ארוזות היטב ונוצצות, אך, ואולי משום כך, נטולות הרגע הזה, כשם שרפרודוקציות של יצירות אמנות נחשבות, חסרות את מגע המכחול הייחודי של האמן. דווקא הביצוע הידוע ביותר שניפקה התכנית, זה של נינט טייב ל"ים של דמעות", מדגיש היטב את הבעיתיות הזו.

      נינט מבצעת את השיר באופן כמעט מושלם: הקול שלה יציב ועוצמתי, האורות שמקיפים אותו משווים לה הילת קדושה, קהל ההמונים שמלפניה מעצים את הסצינה, אבל כל הדרמה לוקה בחסר, משום שאין בה את הקריסה שזהר ארגוב חווה בשורה "קולי שובר את הדממה", את המאמץ הנואש שלו להגיע לתו הנכון, המאמץ חסר הסיכוי, המאמץ הכל כך אנושי. גם הפרומו לעונה החדשה מדויק ונקי. אין בו את החספוס של קטעי הוידיאו הביתים שצילמו המוזיקאים האלמוניים ביוטיוב, אין בו את האינטימיות שמושגת כשאדם מציב מצלמה מול עצמו בחדרו הפרטי, מכיוון שמדובר בהיילייטס מהאודשנים גם אין בו את הספונטניות של גרסת המקור, ואין בו את ההכרה הנואשת שהסיכוי שמישהו יראה אי פעם את הסרטונים האלה הוא קלוש. זה מה שהופך את המיזם של קותימן לכל כך נוגע ללב, וזה מה שהופך את הפרומו של קשת לכל כך רחוק ממנו.

      ועוד משהו מספר הקדימון של כוכב נולד: הוא מלמד על החשיבות שמייחסים האמנים ליצירות שלהם, או לפחות על מידת ההשפעה שקותימן עצמו מייחס לעבודתו בהקשר הרחב שלה, כחלק מהגד בשיח התרבותי. משום שאחרי הכול, הוא זה שגם ביים את הפרומו בקשת.

      Thru You ימשיך להדהד ברחבי הסייבר ספייס ומחוצה לו. הרעיון כבר פרש כנפיים וימשיך להתקיים גם בלי אביו מולידו. היצירה עצמה תמשיך לגרום עונג לקהל שיצפה בה, גם אם תתלווה אליה כוכבית קטנה, שתזכיר לכולם שהרומנטיקה שפעם שויכה לאמנות פינתה את מקומה לשיקולים מסחריים קרים. זה עידן של אינדיווידואליים, שאין בו מקום לראייה חברתית כוללת. איש איש לעצמו, לביתו ולפרנסותיו. אופיר יקותיאל הוא עוד אחד מהאנשים האלה, לא שום דבר מעבר לזה, ממש כמו האנשים שהוא הלחים לפרויקט שלו. אולי זו המשמעות חסרת התקווה של Thru You.