שלום, חבר

הוואנה, 1960, תחילת משטרו של פידל קסטרו והתעצמותו של הקומוניזם בקובה. הילד הצעיר מריו קונדה זוכה לראות את הסופר המפורסם ארנסט המינגוויי עולה בפעם האחרונה על היאכטה "פילאר", בדרכו לקצ'ם, אוהיו, תחנתו האחרונה. ארבעים שנה לאחר מכן, כשהוא בלש בדימוס, מתבקש קונדה לפתור תעלומה: עצמות גבר ודיסקית שעליה כתוב FBI נמצאו בחצר ביתו של המינגוויי. במשטרה יודעים שרק הוא, שעוד בהיותו בלש פעיל הייתה לו זיקה עמוקה לסופר, יוכל לבדוק האם להמינגוויי היה חלק ברצח הזה. קונדה יודע שאם יימצא אשם, תיפתח תיבת פנדורה שתכתים את שמו של הסופר הנערץ לעד. השאלה היא לא רק אם ירשה לכך לקרות, אלא האם הוא מעוניין שזה יקרה. הרגשות המעורבים שצבר כלפי המינגוויי במרוצת השנים יוצרים עבורו קונפליקט די ברור, מה שמאתגר אותו עוד יותר לגשת למשימה, למרות שכל מה שהוא באמת רוצה זה לפרוש לקריירה שנייה כסופר.

זוהי עלילתו המרתקת של הספר "אדיוס, המינגוויי" שכתב לאונרדו פדורה ב-2005 ותורגם לאחרונה לעברית. במומחיות השמורה רק למי שזכה באמת לנשום את המינגוויי מצעירותו, מביא פדורה ביוגרפיה צבעונית, אנושית ומדכאת של שנותיו האחרונות של האיש, משתי זוויות – דרך עיניו של הבלש קונדה ומנקודת המבט של המינגוויי עצמו. על ידי חקירת הרצח והעדויות שהוא אוסף, מקשר הבלש את תכונותיו של המינגוויי לאלה של גיבורי ספריו, ובמיוחד לסנטיאגו הישיש מ"הזקן והים". יותר מכך, הוא מוצא לא מעט נקודות השקה בין הסופר לבינו – המיזנטרופיות שמהולה עם החשש מבדידות, התיעוב לקולגות למקצוע, הכלבים הזקנים שמוצאים את הדרך לנפשם המיוסרת, המניפולציות הרגשיות על חבריהם והכמיהה לאהובה שלא תשוב. המכנה המשותף הזה מהווה נקודת תפנית בפענוח החקירה וגם בניתוח עצמי של אישיותו.

המינגוויי היה אדם שכל חייו נלחם – בפאשיסטים בספרד, בצוללות נאציות, בתאו זועם בספארי של אפריקה ובקנאה של הקולגה המתועבת וויליאם פוקנר. המלחמות הללו הן שהפכו אותו לזוכה פרס נובל, משום שכל אחת מהן הייתה בבחינת עולם ומלואו ויצרה עבורו גיבור ספרותי חדש. את הקרב האחרון בחייו ניהל מול ג'יי אדגר הובר וה-FBI. נאמן למשפט "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך", מתאר פדורה את המינגווי כאיש חשדן שלא נפרד מאקדח התומפסון שלו אפילו כשהוא בחצר ביתו, משום שהוא משוכנע שעוקבים אחריו. כשמתברר שהחשש הזה מוצדק, מעלה פדורה את השאלה המרכזית: עד כמה שהיה המינגוויי חסיד של מלחמות שוורים וקרבות תרנגולים, עם כל זאת שאהב את ריח הדם וצלו של המוות ושלעתים לא היו בו רחמים - האם יכול היה להרוג אדם במו ידיו?

"אדיוס, המינגוויי" הוא רומן רגשי מהול במתח, בארוטיקה רכה ומענגת ובפורנוגרפיה פרברטית בזכות מרכיב אחד בולט – תחתוניה השחורים של אווה גארדנר הנחשקת. דרך ההצצה שנותן פדורה לחייו של המינגוויי הוא פותח צוהר להבליט גם את נחשלותה של קובה הקומוניסטית, שמעט מאוד השתנה בה בין 1960 ל-2000. במובן מסוים, הוא מייצר אנלוגיה מעניינת בין דמותו של הסופר לתווי פניה של ארצו מולדתו – כיעור המשתלב עם יופי, עושר שהולך יד ביד עם עוני, סלידה שמלווה בכמיהה ואפרוריות מיוזעת עטופה באקזוטיקה של ריח ים.

האלמנטים הבדיוניים שמכניס פדורה לא רק שאינם מפרים את האמון כלפי משנתו וחייו של המינגוויי אלא להפך – מביאים להבנה טובה וברורה יותר של אישיותו של הסופר שהוגדר כ"גדול מהחיים". רצוי לקרוא את "אדיוס, המינגוויי" אם אתם נמנים על מעריציו של הסופר, חובה לקרוא אותו אם אתם לא.