המאוכזבים הראשונים מ"אדמי השפתות", אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע ומוכיח, הם דווקא אלו שחיכו לסקול אותו. אז לא, סחרוף ומוכיח לא יצרו אלבום פיוטים. "אדמי השפתות" לא דומה לפרשנות הדתית של אתי אנקרי, הוא לא קרוב לאמונה של עובדיה חממה, אין בו את חדוות הגילוי האלוהי של מיכה שטרית, הוא לא נעול ואטום כמו "שיר חדש" של אהוד בנאי ובאופן כללי כמו ברוקנרול, אין בו קדושה.
לכן, הדמיון היחיד בין "אדמי השפתות" לבין טרנד הפיוטים המאיים, הוא דווקא לאלבום הטוב ביותר שיצא בתחום עד כה "שמע קולי" של מאיר בנאי, שגם בו מבוצע השיר "שלום לך דודי". כמו בנאי, גם סחרוף ומוכיח לקחו את תחושות העצב, האובדן, הגעגוע וגם ההתפעלות שאפיינו כבר את שירי ה"חול" של סחרוף, ופשוט המירו אותם בעברית הייחודית של אבן גבירול. עליה, הלביש מוכיח הפקה מוזיקלית אינטליגנטית של כלי הקשה רפיטטיביים, גיטרות חשמליות בטעם רוח קדים, עיבודי מיתר מעניינים ובעיקר איזון נכון בין כובד השפה לקלילות המובנית של הרוק. הרגעים המוזיקליים הטובים ביותר של האלבום הם כשמוכיח וסחרוף לוקחים את הקלילות הזו צעד קדימה ומוסיפים לה כלי נשיפה, שבנוכחותם סחרוף הוא עדיין הקול העמוק והמרגש ביותר במוזיקה הישראלית.
עם זאת, בהמשך ל"אל דוראדו", הקרדיט של מוכיח כמוח המבריק של ההפקה המוזיקלית בישראל ממשיך לאזול ואילו סחרוף מוכיח שהפעם יותר מתמיד, הוא זקוק לשחזור המפץ המחשבתי של "סימנים של חולשה" . מדוע? כי "אדמי השפתות" הוא אלבום שבניגוד לקריאת הכיוון המדויקת של סחרוף ב"האחר" וב"על המשמרת" שלו ושל פורטיס, נשמע כאילו מי שיצר אותו לא האזין בשנתיים האחרונות למוזיקה החדשה והנפלאה שיצאה. במקום, גם סחרוף וגם מוכיח מתעקשים להתנפץ על קירות השילוב המיושן בין מזרח ומערב, שהיה חדשני אצל מינימל קומפקט והגיע לשלמות מיינסטרימית ב"נגיעות"; ב"אדמי השפתות" הוא עדיין נשמע טוב מאד ואפשר לסמוך על נסיך הרוק הישראלי שתמיד יעשה את העבודה השחורה על הצד הטוב, הנבון והמקצועי ביותר, אך מי מכם הופתע לאחרונה מהאופן שבו נשמע שיר חדש של ברי סחרוף? כמה מכם לא ציפו לערסולי הגיטרה והרפרורים לדראם אנ' בייס? כמה מאזינים יופתעו מהנטייה של סחרוף לקחת את שירי משורר תור הזהב לכיוון המסולסל?
לסיים את סאגת הרטרו
מהאזנה להאזנה, החולשה האמיתית של "אדמי השפתות", נמצאת דווקא בגילוי השירים הטובים שבו, כמו "בחייכם אדמי השפתות" הפותח והמשמח, "ובכן היה לאין" המורבידי, "כתב סתיו" שניתן לשמוע בו את החיוך הרחב של סחרוף ו"האימה תתכבד" שבו סחרוף ומוכיח כן מתחברים לאל, אך מצד הרסני ואינטנסיבי שמדגיש את הסכנה שבתלות האמונית. מול רגעי השיא האלו, ניצבים הרגעים שבהם סחרוף עמד מתחת לעשן והפיח של החיים בישראל ודיבר בקולות זעם ונחמה על היומיומיות הישראלית, זו שאבן גבירול, לטוב ולרע, לא מגיע אליה. לכן "ובכן היה לאין" הוא לא "מועדון החולמים על צדק", "שפל רוח" הוא לא "רואים שלא רואים" ואבן גבירול הוא לא דן תורן, שמעון אדף או סחרוף בעצמו. כאב הלב שלו הוא לא הפחד של הכאן ועכשיו, גם השמחה שלו לא מצליחה לקחת תיכוניסט ולשכנע אותו שהמוזיקה היא לא רק התרגום בגוף הסצנה בה הוא נמצא, אלא היא הסרט עצמו.
לכן, דווקא בגלל שהוא אלבום טוב, "אדמי השפתות" צריך להיות זה שיסיים את סאגת הרטרו-עבריות עתיקה הזו ולסמל את תזוזתה לכיוון מדפיהם של מורים יצירתיים לספרות. כי יותר משאבן גבירול צריך את הדברור של סחרוף ומוכיח, הרוק הישראלי, שהפעם האחרונה שחווה תור זהב או תור כלשהו הייתה בדרך לשירותים, צריך את שניהם באופן בהול יותר. הוא צריך אותם בחזית של האמירה הברורה והנוקבת, זו שהמאזין יוצא מתוכה לא עם שיעור היסטוריה, אלא עם חומר למחשבה, זו שבסופו של דבר הופכת לסיבה בגינה הוא אוהב מוזיקה ישראלית ולא להמתנה מתסכלת לאלבום הבא של פורטיס.