ההיסטוריה של הפופ רוויה בשירים על התאהבות מעל הראש; מ"Be My Baby" של הרונטס ועד "נשמתי" של מאיה בוסקילה. למעשה, ללא שירי התאהבות - בין אם מדובר באהבה לנצח או אכזבה מרה - לא היה הפופ. מתוקף תפקידו כז'אנר מיידי, קליט ושטחי שתופס את הרגע ולא מייעד עצמו לחיי מדף ארוכים, מורכבים ועמוקים - כלומר אהבה אמיתית עם שיאים, קשיים, עליות ומורדות - הפופ הוא למעשה התאהבות; העיסוק שלו ברגע האמת שבו האש ניצתת הוא לא רק טבעי ומתבקש, כי אם במידה מסוימת גם נרקיסיסטי.
שוגהבייבס תמיד היו בחורות של סטוצים. הן מעולם לא שאפו ליחסים רציניים, תמיד ידעו את מקומן בשרשרת, והמודעות הזו היא שאפשרה להם להמשיך ולנפק להיטים ברמה גבוהה. זה יפה בעיני שלהקה לא מתיימרת ומתנפחת מעבר לממדיה הטבעיים וממשיכה לדבוק במה שהיא יודעת לעשות הכי טוב. את השוגהבייבס לעולם לא תתפסו מספרות בגאוותנות שהן עובדות על אלבום קונספט, שהשיר הכי טוב שלהן בכלל לא יצא כסינגל ושיש להן שאיפה לכתוב בעצמן. אולי זה בגלל שהטריק שהצליח להן ברגע הראשון היה כל כך מוצלח.
בקיץ 2000 אי אפשר היה לחמוק מ"Overload", סינגל הבכורה של השוגהבייבס. לימים הוא ייזכר כקיץ של "Groovejet (Why Does it Feel So Good)" נגד "Lady", אולם בזמן אמת הוא היה לגמרי של רביעיית הבנות החמודות הללו. בניגוד לאטומיק קיטן, אול סיינטס, איטרנל או ספייס גירלז, אצל מעריצי השוגהבייבס מעולם לא התנהל הדיון "מי הכי כוסית?" מהסיבה הפשוטה שאף אחת מהן לא היתה כוסית. גם כשכבר עשו להן סטיילינג ואיפרו אותן לצורך הקליפ הן לא התעלו במראה שלהן על הבחורה הבריטית הממוצעת, וכל מי שנחת אי פעם בהית'רו יודע שהמונח "בחורה בריטית ממוצעת" הוא לא מחמאה בשום צורה. זו היתה הברקת ליהוק ממדרגה ראשונה שהיתה אמורה למנוע חיכוכים, הפרעות אכילה וכירורגיה פלסטית אצל חברות ההרכב; כאילו בא המנהל שלהן ואמר - "בנות, עזבו אתכן משטויות ותעשו את מה שאתן עושות הכי טוב, מה שזה לא יהיה". מעבר לכך, המהלך הזה גם יצר הזדהות עצומה בין השוגהבייבס לבנות האי הבריטי בפרט וכונפות כל העולם בכלל, קצת כמו הימים הראשונים והטרום-מתוקתקים של הספייס גירלז. האמת שגם על הבחורים השטיק הזה עבד; זה עניין קצת קינקי אצל הבריטים שתמיד העדיפו את הפנטזיות שלהם ארציות על פני ההיצע האמריקאי הלכאורה שמימי. הם תמיד יעדיפו לעשות את זה עם בת השכן שבדיוק טוחנת בייקון ושעועית מאשר עם אלילת מין.
אבל לא הזוטות הללו הביאו לשוגהבייבס את ההצלחה המטאורית (מה גם שהאסטרטגיה הזו די נכשלה כשהיו שם כמה עזיבות במהלך השנים), אלא השיר הראשון שהוציאו, שהוא בלי למצמץ אחד משירי הפופ הכי טובים של העשור. "Overload" הוא לא רק מכללה בינתחומית לכתיבת להיטים, הוא הרבה מעבר לזה. יש בו פזמון רוצח שנדבק אליך כמו חיידקי קולי בגנגס, סי-פארט עוצמתי (שהוא גם הפואנטה הטקסטואלית) ששובר את הסכימה הריתמית וחוזר אליה בקול תרועה רמה, מלודיה מרגשת, הרמוניות קוליות שנעות בין השחור ללבן ומלים מנחמות שכל אחד יכול לגלות כלפיהן אמפתיה; בחורה מאוהבת בבחור עד כדי כך שכל המערכות שלה קורסות והיא עומדת להשתגע; האם קיים תיאור מוצלח יותר להתאהבות טוטאלית מאשר קריסת מערכות? האם עליה על רכבת לכיוון לא ידוע אינה מיצוי תחושת חוסר האונים המהולה בתקווה שהיא ראשיתה של אהבה? מעבר לאלו יש ב"Overload" גם מהלכים ממזריים וחתרניים; הביט שההפקה שלו הקדימה את זמנה בכמה שנים טובות, הסולו גיטרה שנשמע כאילו נלקח מקטע של היאנג גודס, הבאס המהדהד שבקלות יכול היום לאכלס קטע דאבסטפ - כולם נוכחים כאן, לא כופים את עצמם על הנוסחה הפופית המנצחת אלא מצטרפים אליה בטוב טעם. "Overload" הוא הטוב ביותר מכל העולמות. יש בו משהו עבור כל אחד ושלם שהופך לבלתי נשכח. כה בלתי נשכח עד כי גם בסופו אפילו הכונפות האלה מצליחות לחרמן אותך.
באסה או קלאסה
רונן ארבל
20.5.2009 / 17:02