קוקר מאילת

ג’רביס קוקר הוציא אלבום בהפקת סטיב אלביני, מגדולי המפיקים של הרוק האלטרנטיבי האמריקאי. לא חשבתי אי פעם שאקרא את המשפט הזה, או אכתוב אותו. בתור ג'נטלמן אירופאי בחליפת קורדרוי, שהתפרסם בימי הבריטפופ האנגלוצנטריים, המפיק האחרון שהיית מצפה מג'רביס לעבוד איתו הוא זה שחתום על “In Utero” של נירוונה ו“Surfer Rosa” של הפיקסיז, והפיק/הקליט מאות אלבומים של מיטב האינדי האמריקאי כמו ג'יזס ליזרד, הברידרז, פוגאזי, סלינט, סופרצ'אנק, אלבום הקאמבק של הסטוג'ס וכו'. אלביני עבד גם עם אמנים בריטיים - פי.ג'יי הארווי למשל - אבל אף אחד מהם לא בא מהרקע של ג'רביס, ולא עשה את המוזיקה שג'רביס בדרך כלל עושה.

קוקר הוא לא הראשון מבין כוכבי הבריטפופ של הניינטיז שמצא עניין באינדי אמריקאי: גרהם קוקסון השמיע לחבריו לבלר אלבומים של פייבמנט כבר לפני שנים. אבל מג'רביס באמת לא היית מצפה לזה. אז כדי להבין איך בדיוק הגיע ג’רביס קוקר עד הלום כדאי לקחת כמה צעדים אחורה.

בשנת 78', הקים ג'רביס קוקר בן ה-14 את פאלפ בעיר הולדתו, שפילד. אחרי שנים ארוכות בהן הייתה פאלפ להקת אינדי זניחה וכושלת, ההצלחה סוף סוף האירה לה פנים עם צאת אלבומה הרביעי, “His ‘n’ Hers" ב-94'. להיטי הריקודים הענקיים של פאלפ, ששילבו גלאם, דיסקו, יורופופ ואינדי, ולוו בטקסטים על הצד המבאס של סקס, סמים ובילויים באנגליה, הפך את קוקר לכוכב ענק ברגע שהאקלים התרבותי התאים לכך.

מה שצריך לקחת בחשבון זה שג’רביס מעולם לא היה פטריוט כל כך גדול כמו שחשבו בזמנו. אם חלק מהאתוס של הבריטפופ היה אמונה בעליונות התרבותית של אנגליה על פני תרבות הפופ האמריקאית (אחרי הכל הבריטפופ נולד כתגובת נגד לגראנג'), ג’רביס קוקר תמיד הסתכל על התופעה מבחוץ, בעין ביקורתית, גם אם ההמון לא תמיד הבין את הציניות של הטקסטים שלו ואת הסרקזם בקולו. להיט בריטפופ מובהק כמו “Common People”, שהיה הלהיט הכי גדול באנגליה ב-95', צוחק בפה מלא על הנסיון של דיימון אלברן מבלר וכל מיני כוכבי בריטפופ אחרים לחקות את הפרולטריות של אואזיס ולהתחזות לבני מעמד הפועלים, על ידי ניסיון לסגל לעצמם מבטא קוקני ולדבר הרבה על כדורגל. לעומת הכניסה המוחלטת של אואזיס ובלר למיינסטרים, קוקר היה אחרון לוחמי הבריטפופ שעוד הייתה לו איזושהי עמדה חתרנית ביחס לקונטקסט שבו הוא פועל.

ב-2003 סגרו פאלפ את הבאסטה. את ההצלחה המסחרית שלו הוא אמנם חייב לבריטפופ, אבל בתור מי שהיה שם הרבה לפני, לא היה ספק שג’רביס יהיה שם גם הרבה אחרי. בין סוף ימי פאלפ לבין יציאת אלבום הסולו הראשון שלו התמסר קוקר לאינספור שיתופי פעולה ופרויקטים צדדיים, ולחיים בורגניים בפריז, עם אישתו הצרפתייה ובנם הקטן.

מהמקום הזה בחייו שיגר קוקר לעולם את אלבום הסולו הראשון שלו, שנקרא פשוט ”Jarvis”. ג'רביס קוקר תמיד היה יותר חכם מכל האחרים, אבל בגיל 43, כשהוא נשוי ואב לילד, הוא הוסיף למשוואה גם נסיון חיים. וזה בא לידי ביטוי מצוין באלבום. את הבגרות החדשה שלו – שלרגע לא פגעה במבט האאוטסיידרי המשועשע שלו, אלא רק הוסיף לאמירות שלו משקל – הוא הביע באלבום סיקסטיזי באופיו, שכלל קצת רוקנרול, אבל בעיקר בלדות קיטשיות ואלגנטיות עם פסנתר ותזמורים פתייניים, שהתאימו בול לקול הבריטון שלו.

"ג'רביס" היה אלבום מעולה ששיקף תקופה מעולה בחייו של האיש. אבל תסמכו על ג'רביס שהוא לא יישאר במקום טוב ונוח יותר מדי זמן. בתור מי שתיעד בימיו בפאלפ את חיי הרווקות הסליזיים במועדוני לילה אנגליים, כנראה שהחיים הדומסטיים בפריז היו גדולים עליו. הוא נפרד מאישתו (אם כי קראתי שהוא נשאר בפריז לטובת הילד), והוציא אלבום סולו שני. את “Further Complications” – המתעד את חזרתו להסתבכויות האינסופיות של החיים – הוא מוציא כגרוש חרמן. אם לצטט אותו, ג’רביס "לא מחפש מערכת יחסים, רק כלי קיבול עם נכונות".

עתה ג'רביס כבר לא מחויב לכלום: לא לאישתו, לא לחיי משפחה, לא ללונדון ולא לפריז. לא לאף ז'אנר ואפילו לא לבריטון שלו, שמדי פעם הופך באלבום החדש לייללות רוקנרול לא אופייניות. אם גברים אחרים קונים מכונית אדומה חדשה כדי להתמודד עם משבר גיל העמידה שלהם, ג’רביס שוכר את שירותיו של סטיב אלביני.

אלביני הוא אלוף בהפקות רוק ישירות ולא מתחכמות, ובהקלטה אנלוגית של נגינה חיה. וזה בדיוק מה שג’רביס רצה. על הנייר ג’רביס וסטיב אלביני לא מתאימים, ויש להניח שאלביני מעולם לא הפיק אלבום עם טקסטים כל כך ציניים ונוטפי סקס כמו של קוקר, אבל איכשהו, באופן מוזר ומפתיע, זה עובד. "Fuckingsong" ו "Pilchard"משחררים את אגרסיות הרוקנרול שהסתתרו בג’רביס במלוא החדווה, "Caucasian Blues" הוא כמעט פאנק, ו"Homewrecker!" הוא רוקנרול מטונף עם סקסופון (אותו מספק סטיב מקי מפאלפ), שמזכיר רגעים סליזיים במיוחד בהיסטוריה של בריאן פרי.

“Further Complications” הוא אלבום אינדי-רוק גיטרות מלוכלך. תרתי משמע. הכתיבה של ג'רביס תמיד עסקה במין, והפעם יותר מתמיד. כדי להדגיש את הפתטיות של מצבו, הוא מילא את הטקסטים של האלבום החדש ברמיזות מיניות ומשחקי מילים סקסואליים כאילו היו קומדיה בריטית משנות השישים.

בתור אמן מתמודד ג'רביס, עם תחילת משבר גיל העמידה, שונה מרוב הגברים, אבל כמו שהוא בעצמו יודע, יש להם גם הרבה מן המשותף. כמו למשל הכמיהה לזיין נערות בנות 23: הקשיבו נא לטקסט של "אנג'לה" הגלאמי. ג’רביס יודע שלהיות גרוש בגילו זה לא הכי אטרקטיבי בעולם, והוא לרגע לא מסתיר את זה.

על פניו ג'רביס חזר אל הרווקות והוציא תקליט רוק הדוניסטי וחרמני כדי לחגוג את זה, אבל הוא כמובן יותר מתוחכם מזה. ג'רביס רק משתמש בקונבנציה של רוק הדוניסטי וחרמני כדי לדבר על הכשלונות המיניים וקשיי ההסתגלות של גבר בגילו. אם חושבים על זה, ג'רביס תמיד השתמש בז'אנרים מוזיקליים שמסמלים חרמנות נעורים חסרת דאגות, כדי להביע את נקודת המבט המודעת לעצמה, המפוכחת והמשועשעת שלו. הוא עשה את זה בפאלפ עם המנונות בריטפופ הוללים ולפני כן עם הומאז'ים מוזרים לדיסקו - לשם הוא חוזר לכמה רגעים בשיר "You're In My Eyes (Discosong)", הסוגר את האלבום החדש באווירת בארי ווייט.

השיר המרכזי באלבום הוא "Leftovers". בגדול הוא נשמע כמו שיר של הרולינג סטונז, ויש לו פזמון א-לה לאונרד כהן בו ג’רביס מצהיר שוב ושוב: "אני רוצה להיות המאהב שלך". אבל היות ומדובר בג’רביס, הטקסט בבתים מנוסח בצורה פחות רצינית. קוקר, שיודע שלהזדקן זה קומי לפחות עד כמה שזה טראגי, מספר כאן כיצד הוא התחיל עם אישה במוזיאון לחקר מאובנים, ואמר לה שאם יש לה עניין בדינוזאורים יש לו מה להציע. הזמן אוזל ודינוזאור הבריטפופ צריך להספיק לזיין עוד קצת לפני שהוא נכחד.

ג'רביס קוקר, “Further Complications” (ראף טרייד)