קוף הדרך

כשעו"ד מצליח מהסיטי של לונדון מוצא על סף דלתו חבר ילדות שלו, כל ההוויה היאפית הפחות או יותר נוחה שלו מתערערת. בבת אחת התסכול ואי הנוחות צפים. הצביעות שהוא מוקף בה, הזעם שעולה בו והעבודה עבור תאגידים שהוא מתעב, במשרד עו"ד שהוא שונא – כל אלה הופכים אותו ל"חצי בנאדם-חצי שולחן" והוא לא יכול להתעלם מכך יותר. "השקפתו של דני היתה שמשרדים הם המקומות הכי מכוערים ומעוקרים בעולם. הכל סינתטי. אתה לא רואה שום דבר צומח, מלבד ההשמנה המוחשית של כמה מן המזכירות ועורכי הדין הנייחים ביותר" (28). דני מלא תיעוב לכל מה שהוא מוקף בו והסודות והמשקעים שחבר הילדות מביא עימו הופכים את הבעיות שקודם השלים עם קיומן (בעזרת תלוש משכורת יפה, אלכוהול, סמים ומנגנון הדחקה מפותח) לבלתי נסבלות. זו לא רק המהירות בה עבר החבר התפרן לישון על הספה בדירה המעוצבת והשתלט לו על הבית, זה הכאוס שלפתע פרץ לחייו ביחד עם הפיתוי לבעוט במערכת ולהשתחרר מהכבלים.

דני הוא עו"ד מצליחן טיפוסי עם דירה יפה, עבודה במשרד יוקרתי, חברות כוסיות וחליפות אופנתיות. חברו ג'ורדי הוא מובטל מצפון אירלנד שבורח עם תיק מלא בכסף שקיבל מהחברה שלו,רק שהתיק והכסף לא היו שייכים לה וגם לא לאחיה העבריין ששמר על התיק בשביל מישהו אחר. כזה שממש לא כדאי להסתבך איתו. מהר מאוד נכנסים לתמונה המחתרת האירית, עברייני צעצוע מהעיירה הקטנה שדני וג'ורדי גדלו בה ואפילו מאפיונרים פולנים. וזה רק קצה הקרחון. "לגמרי קוף" הוא מעין שילוב מהדורה בריטית לתסכול ולחנק שגיבור "מועדון קרב" צריך היה לשחרר, עם גרסה יאפית מסוגננת ל"טריינספוטינג". אך למרות השילוב הלכאורה מוכר, התוצאה היא מקורית לחלוטין.

ניק ליירד, שביומיום גם מתפקד כבעלה של הסופרת הנחשבת זיידי סמית, כתב ספר שנון, מצחיק, וארסי במידה שמצליח להיות מהנה וקריא תוך כדי שהוא נכנס בבטן הרכה של הבורגנות, של הגלובליזציה ושל האורבניות. "לגמרי קוף" כייפי למרות (ואולי בגלל) שהוא לא נרתע מלמתוח ביקורת ולהטיף בצורה שלעתים גובלת במוסרניות.

אחת מנקודות החוזק של של "לגמרי קוף" היא שהוא לא שופט. ג'ורדי הסטלן, דני הגרידי, ג'ניס הפוזלת ואלן הכוסית כולם שווים. בין אם הם יפים, מכוערים, מתוחכמים, מצליחים או לוזרים – את כולם ניתן לחב, לצחוק איתם ועליהם. מהצד השני, כולם חוטפים. "זה לא נראה בדיוק כמו בלט. דני דחף את ג'ורדי לאחור, בלי שיתכוון להתחיל קרב מלא אלא בניסיון להוציא אותו בפתאומיות משווי משקלו, בדיוק כמו שג'ורדי עשה לו... התגובה שלו הייתה לבעוט במכסה הברזל של הפח עד שהשמיע גונג, כאילו הוא מודיע לאורחי המסיבה שהאירוע המרכזי מתחיל" (100). לאלימות מקום מרכזי בעלילה, דני מסתובב בחציו השני של הספר עם פנס בעין, ג'ורדי אוכל לא מעט מכות בעצמו וגם המשפחה של חברה שלו לא בדיוק שוחרת שלום. הגונג מהתיאור המצוטט, מיועד גם לנו הקוראים, המסיבה היא גם בשבילנו (וכן, גם אנחנו חוטפים, אם קוראים בין השורות).

בנוסף ל"לגמרי קוף" שהיה מועמד לפרס הבוקר ב-2006, ליירד כתב גם שני ספרי שירה והיה בעצמו עו"ד באחד ממשרדי הגדולים בבריטניה. כמו ליירד, גם גיבור הרומן גדל בצפון אירלנד ולמד באוניברסיטת קיימברידג', מה גם שהרומן שדני מנהל עם בחורה שחורה ודעתנית הביא לגל של השערות ורינונים לגבי מידת האוטו-ביוגרפיות של הרומן. אבל שימו בצד את הרכילות ונסו להינות ממה שכן יש בספר (במקום לחפש קוים מקבילים בין הסופר לגיבור). "לגמרי קוף" מסמן את ליירד כאחד הקולות הייחודיים של הזמן האחרון. התרגום המשובח של אסף גברון (זה לא סוד שהוא מחביבי המערכת) והערות השוליים שמכניסות את הקוראים לעניינים ומסבירות את הסלנג והדחקות של הגיבורים – מקפיצים את הספר מדרגה.

"לגמרי קוף" הוא כל מה שאפשר לבקש מספר – הוא רענן, הוא קצבי, הוא כייפי והוא מסרב לעשות הנחות. לא לקוראים שיוכלו לזהות את עצמם ואת עולמם בתוך המציאות שהספר מתאר, ולא לעצמו. בגלל זה הסוף מפתיע, בגלל זה העלילה מתקתקת והמתח נשמר. "לגמרי קוף" מערבב אנשים שהולכים עם רובים לבית הספר ועו"דים שמכרו את נשמתם לתאגיד, הוא סיפור אהבה וסיפור פשע, הוא מתאר הוויה משרדית מצחיקה שמתחתיה מסתתרים יאוש ושעמום. העלילה רוטטת, מתחדשת, דינמית. לפי ליירד, כולנו נגועים בעיוורון - לא רק לעבודה בתאגיד ולבצע כסף יש מחיר, גם להליכה עיוורת בעקבות עקרונות נעלים. אידיאלים יכולים לבלבל באותה מידה כמו שחיתות. אבל בשביל להבין את זה צריך לחיות בעיניים פקוחות, ובין אם יש לך פנס בעין או מסקרה מאריכת ריסים, זה קשה.

ניק ליירד, "לגמרי קוף" (הוצאת גרף, תרגום: אסף גברון)