ליל מנוחה

מותר, הכרחי ואף מתבקש לצפות שסרט שבו מככבים בן סטילר ("משתגעים על מרי"), אוון ווילסון ("זולנדר"), סטיב קוגאן ("אלן פארטרידג'", "אנשי המסיבות"), ריקי ג'רביס ("המשרד", "ניצבים"), רובין וויליאמס ("פאץ' אדאמס"), האנק עזריה ("הסימפסונס"), כריסטופר גסט ("ספיינל טאפ"), ג'ונה היל (השמן מ"סופרבאד") וביל היידר (כל סרטי ג'אד אפאטו) יהיה מצחיק. גם אם לסרט בו הם נוטלים חלק קוראים "לילה מוטרף במוזיאון 2". גם אם הסרט מיועד לילדים קטנים ונעדרי ציפיות שטרם הספיקו ללמוד מה ההבדל בין החריץ של הישבן שלהם לבור ביטחון. גם אם העולם היה זקוק לסרט הזה כמו שמדונה זקוקה לתינוק נוסף, אם לא פחות.

בכל זאת, מדובר בקומיקאים גדולים אחד אחד, ואם נשים את כולם ביחד באותו חדר, סביר לגמרי להניח שנצא מאותו החדר, שבו שמנו את כולם, עם תחתונים רטובים משתן ועם כאב בטן. כי ככה זה עם אנשים מצחיקים. כשהם נמצאים באלמנט שלהם, ביכולתם לגרום לך להשתין במכנסיים עד שתכאב לך הבטן. ובמהלך השנים, כל השחקנים האלה כבר הביאו אותי למצב הזה. אפילו אספתי ביו טיוב כמה לינקים להדגמה.

אבל הפלא ופלא. "לילה מוטרף במוזיאון 2" - סרט ההמשך הבלתי נמנע ללהיט הקופתי הענק מ-2006 - לא גרם לי לכאב בטן. וגם לא הייתי צריך להחליף תחתונים לאחר שצפיתי בו. אם כבר, ההפך הוא הנכון. למעשה, הקטע שהכי הצחיק אותי (ואת הקהל) ב"לילה מוטרף במוזיאון 2" כלל לא עשה שימוש בכישוריהם הקומיים של כוכביו, כי אם בכישוריהם הקומיים של צמד קופיו, שבקטע המדובר מפליאים להפליק סטירות לבן סטילר (כן, שמעתם נכון. אספו את כל השחקנים המצחיקים האלה, הטריחו אותם, כתבו להם תפקידים ותפרו להם תלבושות, ובסופו של דבר, שני קופים שובבים שמפליקים לבן סטילר גונבים להם את ההצגה).

בקטע השני הכי מצחיק בסרט, סטילר (ששב לגלם את לארי, שומר הלילה הגרוש פלוס אחד, שמנהל מערכת יחסים אמיצה עם מוצגי מוזיאון הטבע בניו יורק, שקמים לתחייה עם רדת החמה הודות לאיזשהו דבר מה קסום) נכנס לדו קרב מילולי כאילו מאולתר עם ג'ונה היל, שמגלם שומר במוזיאון אחר, שאליו מנסה גיבורנו לפרוץ.

דבר נוסף ששעשע אותי ב"לילה מוטרף במוזיאון 2", והפך את חוויית הצפייה בו למעט פחות מדכאת, היא העובדה שהאנק עזריה – שמגלם את הנבל של היצירה – מגיש כאן חיקוי מושלם של ג'רמי איירונס ב"מת לחיות 3".

אבל חוץ משניים וחצי הקטעים האלה (שמופיעים כולם בטריילר, אגב), "לילה מוטרף במוזיאון 2" (שבמהלכו סטילר ממשיך לנהל מערכת יחסים אמיצה עם מוצגי מוזיאון הטבע בניו יורק, רק שהפעם, לשם גיוון, הוא עושה את זה בקומפלקס המוזיאונים שבוושינגטון) לא באמת כזה מצחיק. או מוטרף. או מושקע. או מלהיב. או כלום.

נכון, שפכו עליו מלא מלא כסף, והביאו כמות נכבדה של שחקנים מגניבים (ואת איימי אדאמס), ויש בו שפע אפקטים, ויש בו רעש, והתרחשות, ותחושת בהילות. אבל לא באמת התאמצו למענכם במקומות החשובים. ולא באמת נתנו כאן את המיטב, או את הכמעט מיטב. אתם יודעים מה? אפילו את הכמעט כמעט כמעט מיטב לא נתנו.

די להביט בפרצופו הכבוי של סטילר – שמעביר את הסרט הזה בהילוך שני, וגם זה בקושי - כדי להסיק שבתהליך העבודה על הסרט הזה לא הייתה אהבה, ולא הייתה תשוקה. היו סימני דולר מרקדים. וזה קצת מצחיק, כלומר פתטי, כי מוסר ההשכל שהדמות של סטילר לומדת במהלך הסרט הוא שכסף לא קונה אושר.

מוסר ההשכל שהדמות שלי למדה במהלך הסרט, לעומת זאת, הוא שסוללה מדהימה של קומיקאים לא בהכרח קונה לך סרט מצחיק. אבל את מוסר ההשכל הזה כבר למדתי בקיץ שעבר כשצפיתי ב"רעם טרופי".

בכל מקרה, מה זה משנה. העיקר שסטילר וחבריו המוכשרים צוחקים כעת כל הדרך אל הבנק. יש לקוות שמרוב צחוק, הם ישתינו במכנסיים. יש לקוות שהקופים השובבים יביאו להם סטירות תוך כדי.