מי שצפה אמש בפרק האודישנים של "כוכב נולד 7" בוודאי שאל את עצמו "איך זה שפרקי האודישנים הם חתיכת בידור מסחרי טהור ומהנה ואילו התכנית עצמה יבשה כמו הפרצוף המתקלף של נינט טייב בתשדיר הזה של הכינרת?". ובכן, התשובה פשוטה למדי - צביקה הדר.
אם בשלבים המתקדמים של התחרות צביקה מתעטף בחנפנות מאוסה, צ'אפחות ידידותיות לכל מתמודד והצבעה מלאת תובנה על הצד החיובי של הביקורת הקוטלת של השופטים, צביקה של האודישנים הוא צביקה כייפי. הוא לא מתבייש לגדוע לחלום ההזוי של המלמלן עם האוזנייה את הגפיים והוא גם לא מפחד להתרגש כשעומד מולו מתמודד מוכשר שחשב שכל האופציות כבר נסגרו בפניו בעולם ממנו הוא מגיע. אחרי שעות על גבי שעות של אודישנים, ואולי גם נוכח ההיכרות החטופה בלבד עם הנבחנים, צביקה מוריד את מעטפת הפייטים הבידורית הנוצצת שלו ונשאר בתחתונים וגופייה.
אז נכון שרק האיזכור ל"מסע הקסום שלנו" בהודו עורר חרדה לקראת ה א-לה בוראט (מינוס ההומור, פלוס המבוכה) שמתכוונים צביקה והחבורה לעשות לתושבי הדרום בארצות הברית. ונכון שה"דוגרי" וה"אחי" העאלק חברמני עדיין מציקים באוזן (לא פחות מהצווחות של דנה אינטרנשיונל, אבל זה דווקא עושה שמח) ובואו לא נתחיל לדבר על כמות הפעמים שהוא אומר "אנחנו", "אצלנו" ו"שלנו" בניסיון לצרף את כולנו למשפחה החמה של "כוכב"; אבל זה החיבור המיידי עם כל סוג של בן אדם שעומד מולו, פרץ הצחוק הבלתי נמנע מול תופעה כזו או אחרת וההומור הגולמי נטול השטיקים המודעים בעל אינסטינקטים קומיים טורפים - אלו שהפכו אותו לקומיקאי הגדול שהיה - שמבהירים שעם קצת פחות ממלכתיות ואיזו פתיחת כפתור בחולצה יהיה לכולנו הרבה יותר נעים.
הצבי על במותיך
הילית וולברג
25.5.2009 / 2:26