ליידי הג"א

כל הסימנים המטרימים מלמדים שאנחנו נמצאים מרחק פסיעה משואה גרעינית. אביב 2009 מתאפיין בהצלחה המפתיעה של "הדרך" של קורמק מקארתי – סיפורם של אב ובן שהולכים בין כבישים הרוסים, שמיים שחורים, גשם חומצתי וקניבלים; יציאתו של "שליחות קטלנית 4" – הסרט הפוסט-אפוקליפטי הכי טוב מאז "מקס הזועם 2"; ניסויי הטילים של צפון קוריאה שקוראים תגר על העולם הדמוקרטי; והאיומים ההדדיים של מחמוד אחמדינג'ד ובנימין נתניהו – שני אנשים שמאמינים שגורל עמם מונח על כתפיהם השחוחות. אחד מאוד רוצה נשק גרעיני, לאחר כבר יש. רק חסר עכשיו שסטינג ישיר איזה משהו על הרוסים, או האיראנים במקרה זה, וכמה הם אוהבים את הילדים שלהם כדי שנדע שהחורבן באמת בפתח.

אבל יותר מכל אלה, האירוע העכשווי שמעלה את סף החרדות הוא התשדיר הלכאורה לא מזיק של פיקוד העורף; תשדיר שמבקש להכין אותנו לתרגיל הכלל-ארצי שייערך בשבוע הבא ואוכל את הראש כבר למעלה מחודשיים בווריאציות משתנות בכל פלטפורמה אפשרית. על פניו, אין כל פסול בעידוד המודעות לתקנות לשעת חירום, הרי אף פעם אי אפשר להיות מוכנים מדי במדינה קטנה ומוקפת אויבים כמו ישראל. הרי בכל דור ודור יש מי שבא עלינו לכלותינו. השאלה היא איך עושים את זה.

בפיקוד העורף – להזכירכם, אלה אותם חבר'ה שנתפסים בכל מלחמה עם המכנסיים למטה עם אזעקות שלא פועלות, אזעקות שווא, ערכות מגן שמסייעות להגן בעיקר על כיסיו של היצרן, מקלטים ציבוריים מוזנחים ומרחבים כאילו מוגנים - החליטו ללכת הפעם על טקטיקת ההפחדה החייכנית. לצורך המשימה הם גייסו שני ילדים חמודים ומוקדנית כוסית (על תקן רננה רז בפרסומת של חברת חשמל) והפכו את כל הסיטואציה לאיזו מהתלה קלילה, שבה הילדים מתקשרים בכיף – לרגע אפשר לחשוב שהם נמצאים במפגש מעריצים עם יובל המבולבל מרוב שכיף להם - לקו החם של פיקוד העורף ומקבלים עצות מהחיילת הסבלנית. מה רע?

האמת שקשה לדעת מאיפה להתחיל. ראשית, התשדיר השמח של פיקוד העורף הוא מוצר של פרסומאים מנותקים ומודחקים מאזור המרכז, חסרי מושג לגבי עומק הטראומה של התנהגות אזרחים תחת התקפת טילים. ב"מועדון קרב" לגלגו על האופן הפסטורלי שבה מוצגת בחוברות ההדרכה התרסקות מטוס, וגם בפיקוד העורף מנסים ליצור אשליה של נינוחות וצחוקיה בזמן מצוקה. כאילו במשך תשע שנים לא ממשיכה להתקיים בדרום עיר ישראלית, שסופגת טילים על בסיס יומי, עם משפחות הרוסות, ילדים שמרטיבים את מיטותיהם, חרדות קיומיות, מערכת חינוך מרוסקת, כלכלה משותקת וחברה הרוסה. אף ילד משדרות לא מתקשר לפיקוד העורף, ובטח לא בסבבה. מאידך, אפשר לתפוס את התשדיר כהמשך היחס המתנשא כלפי ישובי הדרום, שכל עוד איום הטילים היה עליהם בלבד, אף אחד בכלל לא טרח להפיק תשדיר של פיקוד העורף. אולי זו גם הסיבה שהילדים בתשדיר כל כך מצודדים, מהסוג שניתן למצוא במרכז שמאוים פתאום.

התשדיר גם מבטא את היחס הישראלי לסוגיה האירנית. מרבית הישראלים מקבלים את האפשרות של מלחמה בין ישראל לאירן כעובדה מוגמרת. הרי ביבי אומר כל הזמן שגרעין לאירנים הוא כמו שואה, ועם המילה הזאת הישראלים לא מתווכחים. ולא שאין טיעונים טובים נגד: אלפי ישראלים יקפחו את חייהם כתוצאה ממלחמה אפשרית מול אירן; ייתכן שהפצצות שיש לישראל במרתף הן שמעודדות את פיתוח הנשק הגרעיני באירן; כלל לא בטוח שתקיפת מתקני הגרעין תצליח; אם תצליח, יוכלו האירנים לשקם את יכולותיהם במספר שנים. אבל בישראל דממה. מדחיקים את הקטסטרופה הצפויה ומעדיפים לנצל כל רגע עד בוא הבום. אנחנו עסוקים בעניינינו, אז אולי נשלח את הילד הדוגמן שלנו כדי לדבר עם פיקוד העורף ולבדוק מה נסגר עם התרגיל הזה.

אבל השמחה בתשדיר היא לא רק תולדה של הדחקה ואטימות כלפי המציאות. היא המציאות העגומה – זו שבה כל כך טבעי שבין פרסומת ליוגורט בטעמים לפרומו של "1 נגד 100" תשתרבב גם המלצה לטאטא את המקלט - בעצמה. יש כאן שירות של מנגנון הרבה יותר משומן ומסוכן; של המשך ההתנכרות לאופציה של שלום. "חלון ההזדמנויות" של יצחק רבין, שהפך לביטוי גנאי של הימין כנגד הכמיהה לשלום – שמטרתו היתה לכונן שלום עם מדינות ערב לפני התגרענות אירן – נסגר. טרקנו אותו לעצמנו בפרצוף, ועכשיו כל מה שנותר לנו הוא להפוך את המלחמה לאירוע נאיבי, ילדותי ובלונדיני להחריד. כשייפול לכם משהו על הראש (ואתם הרי יודעים ששום מרחב מוגן לא באמת יעזור) אף אחד כבר לא יצחק.