קראו את הפרק הראשון של "לונאר פארק"

"אתה דומה לעצמך להפליא."

זוהי שורת הפתיחה של לונאר פארק, ופשטותה הלקונית היתה אמורה להוות חזרה על דפוס צורני, מעין הד לשורת הפתיחה של הרומן הראשון שלי, מתחת לאפס.

"בלוס אנג'לס, אנשים מפחדים להשתלב בגודש התנועה של הכביש המהיר."

בזמן שחלף מאז, משפטי הפתיחה של הרומנים שלי – מנוסחים באופן אמנותי ככל שיהיו – נעשו מורכבים ומיופייפים באופן מופרז, כורעים תחת נטל ההתייחסות המוטעמת, חסרת התכלית, לפרטים הקטנים.

לדוגמה, הרומן השני שלי, חוקי המשיכה, נפתח בפסקה הבאה:

ויכול מאוד להיות שהסיפור הזה ישעמם אותך אבל אתה לא חייב להקשיב, היא אמרה לי, מפני שידעה תמיד שזה מה שיקרה. זו היתה, כך נדמה לה, השנה הראשונה שלה, ליתר דיוק סוף השבוע הראשון, למעשה יום שישי, בספטמבר, בקמדן, לפני שלוש או ארבע שנים, והיא השתכרה כל כך עד שבסופו של דבר מצאה את עצמה במיטה ואיבדה את בתוליה (בגיל מבוגר למדי, היא היתה בת שמונה-עשרה) בחדר של לור?נ?ה סלאבין, מכיוון שהיא היתה סטודנטית שנה א' וגרה במעונות עם שותפה, ולמיטב זיכרונה לורנה למדה בשנה שלפני האחרונה או האחרונה ולפעמים נשארה לישון אצל החבר שלה, שגר בדירה שכורה, ואף על פי שחשבה שהוא בוגר שנה ב' במגמה לקדרות, למעשה הוא היה אחד מהשניים: עוד סטודנט לקולנוע מאוניברסיטת ניו יורק שבא לניו המפשייר רק כדי לחגוג עם כל הכוסיות בבגדי-דפוק-אותי, או אנתרופולוג עירוני חובב שבא לדגום את האוכלוסייה הסטודנטיאלית הילידית של קמדן.

הפסקה הבאה פותחת את ספרי השלישי, פסיכופת אמריקאי:

"בבואכם לכאן אבדה תקוותכם", המסר הזה שורבט באותיות אדומות כדם על קיר הבניין של "כימיקל בנק" ליד פינת רחוב אחת-עשרה והשדרה הראשונה, והכתובת היתה גדולה דייה כדי שניתן יהיה לראותה מהמושב האחורי של המונית בעודה מתקדמת לאטה בגודש התנועה ביציאה מוול סטריט, וברגע שטימותי פרייס מבחין בכתובת מגיח אוטובוס וכרזת הפרסומת ל"עלובי החיים" שמודבקת לכל אורכו מסתירה לו את הנוף, אבל נראה שזה ממש לא מזיז לפרייס בן העשרים ושש שעובד ב"פ??יר?ס אנד פ?ירס", מפני שהוא מבטיח לנהג עוד חמישה דולרים אם יגביר את עוצמת הקול של תחנת הרדיו המקומית, שמשדרת כעת את "ב??י מ?יי ב??ייב??י", והנהג השחור, שאינו אמריקאי, עושה זאת.

וזו הפסקה הפותחת את ספרי הרביעי, ג?ל?מו?ר?מ?ה:

כתמים – כל פנל העץ השלישי מלא כתמים, הנה, פה, רואה? – לא, לא זה – השני מלמטה, ואתמול רציתי להראות את זה למישהו אבל צוות הצילום הפריע וי?אקי נ?ק?מ?ארי או איך שקוראים למעצב הזה לעזאזל – אגב הוא ממש לא בעל מקצוע אמן – התבלבל ביני לבין מישהו אחר אז לא יכולתי להתלונן, אבל רבותי – וגבירותי – הרי הם לפניכם: כתמים, כתמים קטנטנים ומעצבנים, והם לא נראים אקראיים, אלא כאילו נעשו בתבנית יצוקה – אז אני לא רוצה שום תיאורים ארכניים, רק את השלד הסיפורי, זורם וקולח, בלי פרטים מיותרים, מידע עובדתי נטו: "חמשת המ?מ?ים" – מי, מה, מתי, מקום, ואל תשכחו את המדוע, למרות שלפי הפרצופים העלובים שלכם יש לי הרושם שהמדוע לא יזכה לשום תשובה – עכשיו קדימה, לעזאזל, אני רוצה לדעת מה הסיפור כאן?

(המודיעים הנה אסופת סיפורים קצרים שראתה אור בין מועדי פרסומם של פסיכופת אמריקאי וגלמורמה, ומכיוון שרבים מהם נכתבו במהלך לימודי בקולג' – לפני שמתחת לאפס ראה אור – הקובץ הזה מדגים להפליא אותה כתיבה מינימליסטית-גרעינית.)

כפי שיכול היה להבחין כל מי שהקפיד לעקוב ולו בחטף אחר התפתחות הקריירה שלי – בהנחה שבאופן לא מודע כתיבת סיפורת כרוכה בחשיפת חייו האינטימיים של המחבר – הדברים החלו לצאת מכלל שליטה והזכירו משהו שלפי ניו יורק טיימס הפך להיות "מתוחכם באופן אקסצנטרי... נפוח ושטחי... תזזיתי מדי," ואני לא שללתי לחלוטין את הביקורת הזאת. רציתי לשוב לאותה פשטות סגנונית שאפיינה אותי בעבר. ניהלתי אורח חיים הרסני, וככל הנראה משפטי הפתיחה הללו שיקפו את השיבושים שחלו באורח חיי. הגיע הזמן לשוב ליסודות הראשוניים, ואף על פי שקיוויתי שהמשפט הצנום "אתה דומה לעצמך להפליא" יסייע לי להתחיל בתהליך, הבנתי שאדרש ליותר מאשר רצף מילים כדי לבער את התוהו ובוהו ההרסני שהקיף אותי. אבל זו בהחלט התחלה.

כשהייתי סטודנט בקמדן קולג', ניו המפשייר, השתתפתי בסדנה לכתיבת פרוזה, ובמהלך החורף של שנת 1983 כתבתי תסריט שבסופו של דבר הפך לספר מתחת לאפס. התסריט תיאר בפרוטרוט את חופשת חג המולד של גבר צעיר ומנוכר, בעל העדפות מיניות לא ברורות, סטודנט באיסט?רן קולג' בלוס אנג'לס – ליתר דיוק, בוורלי הילס – ואת כל המסיבות שהסתובב בהן וכל הסמים שלקח וכל הבחורות והבחורים ששכב איתם וכיצד הוא צפה באדישות בכל החברים סביבו ששקעו לאטם, כשהם מידרדרים לסמים, לזנו?ת ולאפתיה גמורה; את הימים הם העבירו בנסיעה מהירה למועדון שעל חוף הים, עם בלונדיניות יפהפיות במכוניות בוהקות בעלות גג נפתח, מסטולים מכדורי שינה; את הלילות העבירו באגפי הו?י-א?י-פ??י של המועדונים האופנתיים ובהסנפת קוקאין על השולחנות של "ס?פ??אגו?". זה היה כתב אישום לא רק כלפי אורח החיים שהיה מוכר לי היטב אלא גם – באופן מרשים, כך חשבתי – כלפי שנות השמונים של ממשל רייגן ובעקיפין גם כלפי התרבות המערבית באותו זמן. גם המרצה שלי היה משוכנע בכך, ולאחר כמה סבבי עריכה קלים והגהות (כתבתי במהירות, בתוך שמונה שבועות רצופים של הילולת קו?ק-קריסטל על רצפת חדר השינה שלי בלוס אנג'לס) הוא שלח את כתב היד לסוכן ולמו"ל שלו, ושניהם הסכימו לקבל על עצמם את המשימה (אם כי המו"ל הגיב בהסתייגות מה – אחד העורכים הראשיים אמר: "אם יש קהל יעד לרומן על מסניפי קוקאין ונרקומנים מוצצי זין אז קדימה, בואו נוציא לאור את הדבר המחורבן הזה"), ואני צפיתי בתערובת של אימה והיקסמות – מהולה בהתרגשות – בתמורה שחלה במשימה סטודנטיאלית שהפכה לספר בכריכה קשה, בוהקת וחלקלקה, שנהיה רב-מכר אדיר, אבן בוחן המסמלת את רוח התקופה, תורגם לעשרים וחמש שפות והפך לסרט הוליוודי עתיר תקציב, והכול בתוך שישה-עשר חודשים פחות או יותר. ואז, בתחילת הסתיו של 1985, ארבעה חודשים בלבד לאחר שהספר ראה אור, קרו שלושה דברים בעת ובעונה אחת: נעשיתי עשיר ובלתי תלוי באיש מבחינה כלכלית, נהייתי מפורסם בטירוף והחשוב מכול – נמלטתי מאבא שלי.

אבי צבר את רוב הונו באמצעות ספקולציות נדל"ניות, שרובן התבצעו במהלך כהונתו של רייגן, והחופש שהקנה לו הכסף הפך אותו לאדם בלתי יציב במידה הולכת וגוברת. אבל אבא שלי תמיד היה טיפוס בעייתי – אדיש, גס רוח, שתיין, שחצן, רתחן, פרנואיד – ואפילו לאחר שהורי התגרשו בנעורי (על פי תביעתה של אמי), הכוח והשליטה שהפעיל העכירו בהתמדה את חיי המשפחה (שמנתה גם את שתי אחיותי הצעירות), בעיקר מן ההיבטים הכספיים (ויכוחים בלתי פוסקים בין עורכי הדין על גובה דמי המזונות לאמי והסכום שנועד לכלכלת הילדים). מבחינתו היה זה ייעוד, מסע צלב, להחליש אותנו, לגרום לנו להיות מודעים בעוצמה לכך שאנחנו – ולא אופן ההתנהגות שלו – אשמים בעובדה שהפך לגורם בלתי רצוי בחיינו. הוא עזב בהתרסה את הבית בשרמן אוקס ועקר לניופורט ביץ', אבל הזעם שלו הוסיף להעכיר את השלווה האופיינית לסביבתנו החדשה בדרום קליפורניה: ימים של רביצה בעצלתיים ליד הבריכה, תחת כיפת השמים השמשית, הבהירה והמלובנת, השוטטויות האגביות במרכז הקניות "הגלריה", הנסיעות האינסופיות במכונית, כשכפות הדקלים מורות לנו את הדרך למחוז חפצנו, השיחות הרוגעות שניהלנו תוך כדי האזנה לשירים של פליטווד מק והאיגלז – על כל אותם יתרונות נינוחים, שהיוו חלק בלתי נפרד מההתבגרות במקום ובזמן ההם, האפילה במידה ניכרת נוכחותו הסמויה מן העין.

סגנון החיים הנרפה, המנוון והמשוחרר הזה מעולם לא הרגיע את אבי. גם כשעל פני השטח התנהלו חייו על מי מנוחות, הוא נותר שבוי תמיד במעין חמת זעם מטורפת. עקב כך איים עלינו העולם איום מעורפל וערטילאי שלא הצלחנו להיחלץ ממנו – המפה נעלמה, המצפן נותץ, היינו אבודים. בגיל צעיר להחריד התוודענו אחיותי ואני לצדם האפל של החיים. התנהגותו של אבינו לימדה אותנו שהעולם נעדר עקביות ושבתוהו ובוהו הזה נידונו בני האדם לכישלון, תובנות שהעיבו על כל שאיפותינו. וכך היה אבי הסיבה היחידה שבגללה נמלטתי לקולג' בניו המפשייר, במקום להישאר בלוס אנג'לס עם החברה שלי ולהירשם לאוניברסיטה של דרום קליפורניה, כפי שעשו בסופו של דבר רוב חברי לכיתה מבית הספר התיכון הפרטי בפרוור של עמק סן פרננדו.

זו היתה תוכנית המילוט הנואשת שלי, אבל איחרתי את המועד. אבי העכיר את תפיסת העולם שלי והגישה הלגלגנית, הסרקסטית שלו כלפי הכול, דבקה בי. ככל שרציתי להימלט מאחיזתו, פשוט לא יכולתי. היא חלחלה לתוכי, גיבשה את דמותי לגבר שהפכתי להיות. כל שמץ של אופטימיות נמחה עד מהרה על ידי עצם טבעו. הרעיון חסר התוחלת שהריחוק הגיאוגרפי ישנה משהו היה פתטי כל כך שהעברתי את השנה הראשונה שלי בקמדן משותק מעוצמת החרדה והדיכאון. יותר מכול נטרתי לאבי על כך שהכאב שהסב לי – מילולית וגופנית – הוא הסיבה לכך שנהייתי סופר (עובדה נוספת: הוא ה?כה גם את הכלב שלנו).

מכיוון שלאבא שלי לא היה שמץ של אמון בכישרון הספרותי שלי, הוא תבע שאלמד מ?נהל עסקים באוניברסיטת דרום קליפורניה (הציונים שלי היו עלובים אבל היו לו קשרים), למרות שרציתי להירשם למקום רחוק ככל האפשר – לבית ספר לאמנויות, כפי שהדגשתי שוב ושוב במהלך ניסיונותי להתגבר על השאגות שלו, שם קורסים במנהל עסקים אינם חלק מתוכנית הלימודים. מכיוון שלא מצאתי בית ספר כזה במ?יין בחרתי לבסוף בקמדן, קולג' קטן וליברלי ללימודי אמנויות, ששכן בנוף הגבעות הפסטורלי של צפון-מזרח ניו המפשייר. אבא שלי, שהגיב בזעם אופייני, סירב לשלם את שכר הלימוד. בסופו של דבר סבא שלי – שבדיוק באותה תקופה הגיש נגדו הבן שלו תביעה משפטית בגלל נושאים כספיים, שהיו פתלתלים וסבוכים כל כך שעד עצם היום הזה איני יודע בוודאות איך התחיל העסק הזה ומדוע – שילם את מלוא הסכום. אני די בטוח שסבא שלי הסכים לשלם את שכר הלימוד הגבוה באופן שערורייתי בעיקר מפני שידע שזה יקפיץ את אבא שלי, ואמנם כך היה.

כשהתחלתי ללמוד בקמדן בסתיו של שנת 1982 נותקו הקשרים ביני לבין אבי, ומבחינתי זו היתה הקלה. השתיקה ההדדית נמשכה עד שמתחת לאפס ראה אור והפך לסיפור הצלחה. מורת הרוח המתמדת והיחס השלילי שהפגין כלפי הפכו בעקבות הצלחת הספר לסקרנות נלהבת, אוהדת, שהעצימה עוד יותר את המיאוס שחשתי כלפיו. אבי הוליד אותי, מתח עלי ביקורת, הרס אותי, ואז, לאחר שיצרתי את עצמי מחדש ופילסתי את דרכי חזרה לעולם, הוא נעשה אב גאה, רברבן, שניסה לשוב וליטול חלק בחיי, וכל זאת, מנקודת ראותי, בתוך ימים ספורים. שוב פקדה אותי תחושה של תבוסה, אף על פי שעצמאותי החדשה הקנתה לי מידה של שליטה בחיי. ההתחמקות משיחות טלפון ומהניסיונות שלו להתראות – הסירוב המוחלט לקיים איתו מגע – לא הסבו לי כל הנאה; לגבי הם לא היו בבחינת מחילה. למרות שזכיתי בפרס הגדול של הלוטו, הרגשתי דל ונזקק. ואז צללתי אל תוך האפשרויות שזימנו לי חיי החדשים, למרות שכנער מבין עניין וקהה חושים מאל-איי, הייתי אמור להיות זהיר יותר.

המבקרים שגו בהגדירם את הרומן כאוטוביוגרפי (לפני שמתחת לאפס ראה אור, כתבתי שלושה רומנים אוטוביוגרפיים שלא פורסמו מעולם – כך שלמעשה מתחת לאפס הכיל יותר יסודות בדיוניים ופחות יסודות של "רומן מפתח" בהשוואה לרומני ביכורים אחרים), וההתרחשויות השערורייתיות שתוארו בו (סרט הסנאף, האונס הקבוצתי של הילדה בת השתים-עשרה, הגופה המרקיבה בסמטה, הרצח בדרייב-אין) קיבלו את השראתן משמועות מחרידות שנלחשו מפה לאוזן בקרב החבורה שהסתובבתי איתה בא?ל-א?יי ולא מחוויותי האישיות. אף על פי כן, העיתונות עסקה בכפייתיות טרחנית בתכניו ה"מזעזעים" של הרומן ובעיקר בסגנון שלו: סצנות קצרצרות שנכתבו במבנה הדוק ומינימליסטי כמו ה?ייקו? קולנועי. הספר היה קצר וקריא (תחסלו את "הממתק המריר הזה" – על פי ניו יורק מגזין – בתוך כמה שעות), ובגלל האותיות הגדולות והעימוד המרווח (אף פרק לא השתרע על פני יותר מעמוד-שניים) הוא הוכתר כ"רומן של דור הא?ם-ט?י-ו?י" (באדיבותו של יו-א?ס-א?יי טו?דיי), ופתאום התברר לי שכמעט כולם תייגו אותי כקולו של הדור החדש. נראה שהעובדה שהייתי בסך הכול בן עשרים ואחת ושלא היו בסביבה שום קולות נוספים, לא עניינה איש. הסיפור שלי היה סקסי ואף אחד לא טרח להצביע על כך שבשטח נרשמה מצוקה קשה של קולות מובילים. נוסף על כתבות דיוקן נרחבות שהתפרסמו בכל העיתונים וכתבי העת הקיימים, רואיינתי לתוכנית הבוקר טו?ד?יי שו?או? של א?ן-ב??י-ס?י (ראיון שובר שיאים, שארך שתים-עשרה דקות) ולגו?ד מו?רנינג אמריקה, הופעתי אצל ברברה וולטרס ואצל או?פ??ר?ה וינפרי והתארחתי בתוכנית של דיוויד לטרמן. ויליאם פ' באקלי ואני ניהלנו שיחה ערה בתוכניתו בקו האש, ובמשך שבוע תמים הגשתי קליפים בא?ם-ט?י-ו?י. בקמדן הייתי מאורס (קצרצרות) לארבע בחורות שונות, שלא התעניינו בי במיוחד לפני שהספר ראה אור. במסיבה לרגל סיום הלימודים שערך למעני אבא שלי במלון ק?ר?ל?י?יל במנהטן, כללה רשימת המוזמנים את מדונה, אנדי וורהול, קית הרינג וז'אן-מישל ב??סקיאט, מולי רינגוולד, ג'ון מקנרואו, רונלד רייגן ג'וניור, ג'ון-ג'ון קנדי, כל צוות השחקנים של הסרט חברים (St. Elmo's Fire), מגוון מרשים של אמני וידיאו, נציגים ממועדון המעריצים שלי, שייסדו חמישה תלמידי השנה האחרונה בקולג' ו?אס?אר – וצוות הצילום של תוכנית הטלוויזיה 20/20 של רשת איי-בי-סי סיקר את האירוע. במקום נכח גם ג'יי מ?קינרני, שלא מכבר ראה אור ספרו הראשון, אורות בהירים, עיר גדולה – על חבורת צעירים וסמים בניו יורק – שהפך אותו בן לילה לשיחת העיר ולמתחרה הרציני ביותר שלי בחוף המזרחי. אחד מאינספור המבקרים שהשוו בין שני הרומנים, טען שאם יחליפו את המילה "קוקאין" ב"שוקולד", גם מתחת לאפס וגם אורות בהירים, עיר גדולה יימכרו על נקלה כספרי ילדים, ומכיוון שתצלומים משותפים של שנינו הופיעו בתדירות גבוהה, אנשים החלו להתבלבל בינינו, ובסופו של דבר החליטה העיתונות הניו-יורקית לפשט את הסוגיה ולכנות אותנו "התאומים הרעילים".

עם סיום לימודי בקמדן עברתי לניו יורק וקניתי דירה בבניין שבו התגוררו גם ש??ר וטום קרוז, במרחק של כמה עשרות מטרים מכיכר יו?ניו?ן. ובשעה שהעולם המציאותי התמוסס ונמוג, הפכתי למייסד ולחבר הראשון במה שכונה "חבורת ב??ראט פ??אק הספרותית".
ביסודו של דבר, "חבורת בראט פאק הספרותית" לא היתה אלא מארז תקשורתי: הכול הסתכם בזוהר, חתרנות ואימה מזויפים. התקשורת איגדה יחדיו חבורה קטנה ואופנתית של סופרים ועורכים צעירים, כולם בני פחות משלושים, ששרצו יחדיו בלילות באותם המקומות – "נ?ל'ס", "טאנל", "מ"ק" או "בר הזהב" בניו יורק – ומשום מה הילכו קסם על העיתונות המקומית ואף על העיתונות הארצית והבינלאומית (למה? ובכן, לדברי ל?ה מו?נד, "הספרות האמריקאית מעולם לא היתה צעירה ומגניבה כל כך"). בין היתר, נמנו עם חברי הגרסה העדכנית לחבורת כוכבי הקולנוע האמריקאית "ר?אט פ??אק" משלהי שנות החמישים אני (פרנק סינטרה), העורך שגילה אותי (מורגן א?נ?טרקין, בן דמותו של דין מרטין), העורך שגילה את ג'יי (גרי פיס?ק?ט?ג'ון/פיטר לופורד), העורך המגניב של הוצאת רנדום האוס, ארול מקדונלד (סמי דיוויס ג'וניור) ומקינרני (המקבילה הקבוצתית שלנו לג'רי לואיס). היתה לנו אפילו שירלי מקליין משלנו, בדמותה של תמה ג'נוביץ', שפרסמה קובץ סיפורים קצרים על תת-התרבות של צעירים אינטלקטואלים ממנהטן, מסוממים מתוקים ותועים, שכיכב ברשימת רבי המכר של ניו יורק טיימס במשך חודשים. כולנו היינו בהיפ??ר מוטרף.

כל הדלתות נפתחו בפנינו בתנופה. כולם קידמו את פנינו בזרועות פרושות ובחיוכים מסמאים. השתתפנו בהפקות מטעם עיתוני אופנה, כשאנו סרוחים על ספות במסעדות האופנתיות בחליפות של "ארמאני" ומדגמנים פוזות משכנעות מתבקשות. כוכבי רוק שנמנו עם עדת מעריצינו הזמינו אותנו אל מאחורי הקלעים: ב?ו?נו?, מיכאל סטייפ, ד?ף ל?פ??ארד וחברי להקת אי-סטריט. תמיד הושיבו אותנו במקומות הכי טובים. תמיד ישבנו במושב הקדמי של רכבת ההרים הדוהרת בפארק השעשועים. אף פעם לא חשבנו, "בואו לא נפתח את בקבוק השמפניה המשובחת הזאת." אף פעם לא חשבנו, "בואו לא נאכל ארוחת ערב ב'לה ב??ר?נ?רדין'," שם כללו מעשי הקונדס שלנו קרבות מזון, יידוי לובסטרים והתזת אלכוהול זה על זה היישר מבקבוקי ה"דום פריניון", עד שצוות המלצרים, שהיה בלתי משועשע בעליל, ביקש מאיתנו להתפנות משם לאלתר. מאחר שהעורכים שלנו נהגו לבלות איתנו בהתמדה הודות לחשבון ההוצאות הבלתי מוגבל שלהם, למעשה המו"לים מימנו את מעשי ההוללות האלה. בתקופה שהחלה אז, נראה היה שהרומן שכתבתי לא עניין איש כשלעצמו – הוצאתו לאור של החפץ הבוהק בדמות הספר פשוט שימשה עילה לעריכת מסיבות ולזוה?ר ולסופרים טובי מראה שקראו פרוזה מינימליסטית ומושחזת בפני סטודנטים מרותקים, פעורי פה מרוב הערצה, שחשבו, גם אני יכול לעשות את זה, גם אני יכול להיות כמוהם.

אבל אם לא היית פוטוגני דייך, היה עליך להפנים את האמת העגומה ולהבין שלא תוכל. וגם אם לא היית חסיד מושבע של חבורת בראט פאק, היה עליך להשלים עם קיומנו. הטבענו חותם בכול. פשוט לא היה אפשר לחמוק מהפרצופים שלנו, שלטשו מבט נכחם מעל דפי כתבי העת והופיעו גם בתוכניות האירוח הטלוויזיוניות, בפרסומות לוויסקי, בכרזות הענק שהודבקו על צדי האוטובוסים ובתצלומים שעיטרו את טורי הרכילות, כשהבעותינו האטומות מונצחות בהבזק המסמא של עין המצלמה, מדליקים ביד אחת סיגריה שהושיט לנו אחד המעריצים. פלשנו אל קרביו של העולם.

ואני הוצגתי לראווה. העיתונים דיווחו על כל פעולותי. צלמי הפפרצי עקבו אחרי ללא הרף. משקה שנשפך ב"נל'ס" פורש בטור הרכילות של ניו יורק פוסט כשתייה עד אובדן חושים. ארוחה ב"קאנאל בר" בחברת ג'וד נלסון ורוברט דאוני ג'וניור, שגילם תפקיד משני בגרסה הקולנועית של מתחת לאפס, תוארה כ"התנהגות בלתי הולמת" (אמת ויציב, ובכל זאת). ארוחת צהריים תמימה ב"פ??אל?יו" עם א?לי ש??ידי, שיועדה לקריאת תסריט, פורשה כקשר מיני לוהט. אבל אני הצגתי את עצמי לראווה – לא טרחתי להסתתר – אז ל?מה, בעצם, ציפיתי? השתתפתי בפרסומות לריי-באן בגיל עשרים ושתיים, הצטלמתי לעמודי שער של כתבי עת בריטיים במגרש טניס, על אסלה ובמרפסת של דירתי, עוטה חלוק סגול. ערכתי בדירה שלי המון מסיבות ראוותניות – כשמדי פעם הופיעו לקינוח חשפניות – סתם כך, בגלל גחמה רגעית ("כי הגיע יום חמישי!" נכתב על אחת ההזמנות). הרסתי פרארי שכורה בסאות המפטון, והבעלים שלה הגיב בחיוך (מסיבה כלשהי הייתי עירום). השתתפתי בשלוש אורגיות אקסקלוסיביות למדי.

הופעתי בתפקיד אורח (כשאני מגלם את דמותי) בסדרות הטלוויזיה קשרי משפחה, עובדות החיים, מלרוז פלייז, בוורלי הילס 90210 וסנטרל פארק ווסט. בקיץ של שנת 1986 הוזמנתי לארוחה בבית הלבן כאורחם של ג'ורג' וו' בוש ואחיו הצעיר, ג?'ב, שנמנו עם עדת מעריצי. חיי היו מ?צג שהלך ונפרש לנגד עיני, וקסמו התגלם הודות לנוכחותו המתמדת של הקוקאין, כך שמי שרצה להסתובב איתי ידע שמוטב שיחזיק אצלו כמות של 3.5 גרמים לכל הפחות. עד מהרה נעשיתי אשף בלהעמיד פנים שאני מקשיב, בשעה שלמעשה חלמתי בהקיץ על עצמי: על הקריירה שלי, על כל הכסף שעשיתי, על התהילה שהגדירה אותי מחדש, ואיך שכולם הניחו לי לנהוג ביהירות נמהרת כל כך. בביקור?י באל-איי בחופשות חג המולד ביצעתי בדרך כלל ארבע או חמש עברות תנועה במרצדס 450 אס-אל בצבע שמנת שנתן לי אבי, אבל התגוררנו במקום שבו ניתן היה לשחד את השוטרים, במקום שבו ניתן היה לנהוג בלילה מבלי להפעיל את האורות הקדמיים, במקום שבו יכולת להסניף קוקאין בשעה ששחקנית מליגה ב' מוצצת לך, במקום שבו אפשר היה להתמסר להילולות פרועות של שלושה ימים במלון ארבעה כוכבים עם דוגמנית-על שאמורה להפוך לתגלית הבאה. היה זה עולם שעד מהרה נעשה חסר גבולות. היה זה עולם של דיל?או?דיד בצהרי היום. והיה זה עולם שבו לא טרחתי לדבר עם איש מבני משפחתי הקרובה במשך חמישה חודשים.

שני האירועים העיקריים שהתרחשו לאחר מכן היו הוצאתו המזורזת לאור של הרומן השני שלי, חוקי המשיכה, והרומן שניהלתי עם השחקנית ג'יין דניס. חוקי המשיכה נכתב במהלך שנת לימודי האחרונה בקמדן ותיאר בפרוטרוט את הרגליה המיניים של חבורת סטודנטים עשירים, מנוכרים ובעלי העדפות מיניות לא ברורות בקולג' ליברלי ללימודי אמנויות בניו אינגלנד (שמשום שהיה דומה כל כך לקמדן, קראתי בשמו למוסד הבדיוני שבספר), בשנות השמונים, כשרייגן היה בעיצומה של הקריירה הנשיאותית שלו. העלילה עקבה אחר הגיבורים שתעו בין אורגיות סוערות ועברו ממיטתו של זר אחד למיטתו של זר אחר, ותיארה את כל הסמים שהם צרכו בלהיטות, את כל סוגי האלכוהול שהם גמעו ואת הקלות שבה נפטרו מהריונות לא רצויים, שקעו באפתיה גמורה ופסחו על שיעורים, וזה היה אמור להיות כתב אישום נגד – ובכן, למעשה, נגד שום דבר, אבל הקריירה הספרותית שלי באותה תקופה פרחה כל כך שגם אילו שלחתי למו"ל את סיכומי ההרצאות שלי מהקורס על וירג'יניה וולף בשנה א', הייתי מקבל מקדמה אדירה וכתב היד היה זוכה לפרסום נרחב. גם הספר השני הפך לרב-מכר, אם כי הצליח פחות ממתחת לאפס, העניין וההיקסמות שהפגינה העיתונות באורח חיי התעצמו, כמו גם הדיוקן הדקדנטי שתועד בספר שהתפרש הן כשיקוף של חיי הפומביים והן כשיקוף כללי של אותו עשור מסוים, שכולנו היינו לכודים בו.

הספר אישש את מעמדי הסמכותי בתור הדובר בהא הידיעה של בני דורי, ושמי יצא לתהילה ביחס ישיר למספר העותקים שנמכרו. חיי נמשכו כסדרם: חיסלתי ארגזי שמפניה, קיבלתי חליפות של "ארמאני", לגמתי קוקטיילים משובחים במחלקה הראשונה, הופעתי בכל הרשימות של הידוענים והמשפיעים, זכיתי למקומות שמורים במשחקים של ה"לייקרס", ערכתי קניות ב"ב??ר?ני'ס" לאחר שהחנות נסגרה בפני קונים מן המניין, צברתי מעריצות ותביעות אבהות, קיבלתי הוראות לריסון "מעריצים נחושים", עשיתי את המיליון הראשון שלי, את המיליון השני, את המיליון השלישי. עמדתי לפצוח בשיווק רהיטים שיימכרו תחת שמי. עמדתי להיות הבעלים של חברת הפקות. ובוהקו? הלבן של אור הזרקורים שכוון היישר אלי הלך והתעצם, בעיקר כשהתחלתי לצאת עם ג'יין דניס.

ג'יין דניס היתה דוגמנית צעירה שהצליחה לבצע מעבר חלק ומושלם מדוגמנות למשחק, כשהיא צוברת לאטה הכרה הודות לתפקידים שגילמה בכמה מיזמים קולנועיים מן השורה הראשונה. נפגשנו בכמה אירועים חברתיים שבהם נכחו סלבריטאים נוספים, והיא תמיד פלירטטה איתי בהגזמה – אבל מכיוון שבתקופה ההיא כולן פלירטטו איתי כמעט שלא הבחנתי בקיומה, עד שיום אחד היא הפציעה במסיבת חג המולד שערכתי ב-1988 ופשוט הטילה את עצמה לזרועותי (מסתבר שהייתי פתיין שאי-אפשר לעמוד בפניו). במסיבה שאחרי המסיבה, כשהמשכנו ל"נל'ס", נוכחתי לדעת שאני מתמזמז איתה באחד התאים הפרטיים שבקדמת המועדון ובהמשך התנודדנו לעבר הסוויטה שלי במלון ק?רלייל (צוות הקייטרינג עמל יומיים על קישוט הדירה שלי לפני המסיבה ושלושה ימים כדי לנקות הכול – היו חמש מאות מוזמנים – ולכן במהלך השבוע הזה החלטתי להתגורר במלון), והזדיינו כל הלילה, ולמחרת בבוקר טסתי לאל-איי, שם שהיתי בתקופת החגים. כשחזרתי לניו יורק, הפכנו באופן רשמי לצמד סלבריטאים מסוקר ונחשב. נכחנו במופע הצדקה של אלטון ג'ון במדיסון סקוור גארדן, שהכנסותיו היו קודש למלחמה באיידס, צולמנו בתחרות פולו בהמפטונס, רואיינו לתוכנית הטלוויזיה אנטרטיינמנט טונייט על השטיח האדום בכניסה לקולנוע זיגפ?לד בהצגת הבכורה של הקומדיה החדשה של אדי מרפי, ישבנו בשורה הראשונה בתצוגת האופנה של ורסאצ'ה, וצלמי פפרצי דלקו אחרינו לווילה של חברים בנ?יס. למרות שג'יין התאהבה בי ורצתה להתחתן איתי, הייתי עסוק מדי בעצמי והיתה לי תחושה שגם אם מערכת היחסים הזאת תשרוד, היא נידונה לכישלון ותסתיים עד הקיץ.

פרט לתלותיות שלה ולתחושת התיעוב העצמי, היו מכשולים נוספים שאי-אפשר היה להתגבר עליהם: בעיקר סמים ובמידה פחותה גם צריכת אלכוהול בכמויות אדירות; היו בחורות נוספות, היו בחורים נוספים; ותמיד המתינה ברקע מסיבה נוספת, שואבת. ג'יין ואני נפרדנו כידידים במאי 1989, ושמרנו על קשר באופן נוגה ומשעשע כאחד; היא הפגינה ערגה מלנכולית תמידית ואילו אני הפגנתי בעיקר משיכה מינית אדירה. העניין הוא שנזקקתי לפרטיות. הייתי חייב להישאר בגפי. לא הייתי מוכן להניח לאישה לחצוץ ביני לבין היצירתיות שלי (ובכל האמור בסוגיה האחרונה, ג'יין לא תרמה לי דבר). ובדיוק התחלתי לכתוב רומן חדש, שתבע את מרב זמני.

מה אפשר עוד לומר על פסיכופת אמריקאי שעדיין לא נאמר? לא מפעם בי שום צורך להכביר על כך מילים דווקא כאן, אבל למען מי שבדיוק לא היה אז בסביבה להלן התקציר: כתבתי רומן על יאפי צעיר, עשיר ומנוכר מוול סטריט בשם פטריק בייטמן, שמתגלה כרוצח סדרתי הנגוע באפתיה מוחלטת באמריקה של שנות השמונים, כשרייגן היה בעיצומה של הקריירה הפוליטית שלו. בגלל הסצנות הפורנוגרפיות והאלימו?ת הקיצונית שתוארו בספר סירבו המו"לים שלי, סיימון אנד שוסטר, להוציאו לאור מחמת פגיעה בטעם הטוב, סירוב שגרם להם להפסיד את המקדמה ששולמה לי ממילא, סכום של כמה וכמה מאות אלפים. סוני מ?הט?ה, העורך הראשי של הוצאת קנופף, מיהר לרכוש את הזכויות, כך שעוד לפני שהספר ראה אור הוא כבר עורר מחלוקת ושערורייה אדירה. לא התראיינתי מכיוון שזה היה חסר טעם – ידעתי שהמקהלה היללנית והזועמת תשתיק ממילא כל ניסיון להגיב. האישום התמקד בהצגת דמותו של רוצח סדרתי אופנתי בפני האומה. שלושה חודשים לפני שהספר ראה אור פרסם ניו יורק טיימס ביקורת תחת הכותרת: "אל תקנו את הספר הזה".

הספר גם שימש נושא למאמר בן עשרת אלפים מילים מאת נורמן מיילר בכתב העת וניטי פ?ייר ("הרומן הראשון מזה שנים שמתמודד עם סוגיות אפלות, עמוקות, בנוסח דוסטויבסקי – לו? רק ניתן היה לקבוע שהסופר חסר כישרון!"). הספר שימש מושא למאמרי מערכת מלאי בוז ולדיונים ברשת סי-אן-אן, ארגון הנשים הלאומי החרים את הספר וקבוצות שמרניות קיצוניות איימו ברצח (ועקב כך בוטל מסע הופעות מתוכנן). אגודת פא"ן ואיגוד הסופרים האמריקאי סירבו לצאת להגנתי. הושמצתי גם בשעה שהספר מכר מיליוני עותקים וזכיתי לפרסום אדיר עד ששמי היה מוכר לא פחות משמותיהם של כוכבי קולנוע או אתלטים. התייחסו אלי בשיא הרצינות. התייחסו אלי כאל בדיחה מהלכת. נחשבתי לאוונגרדי. נחשבתי לשמרן. המעיטו בערכי. ייחסו לי חשיבות מופרזת. התייחסו אלי כאל חף מפשע. התייחסו אלי כאל אשם במידת מה. טענו שאני מנצח על כל המהומה. טענו שאיני יכול לנצח על דבר. התייחסו אלי כאל שונא הנשים הגדול ביותר מבין הסופרים האמריקאים החיים כיום. הייתי קורבנה של תרבות התקינות הפוליטית, שהתפתחה באותה תקופה. הוויכוחים סערו ללא הפוגה, ואפילו מלחמת המפרץ שפרצה באביב של שנת 1991 לא הסיחה את דעת הקהל מן האימה, החשש וההיקסמות שעוררו בה פטריק בייטמן וסגנון חייו המעוות. הרווחתי יותר כסף מכפי שיכולתי לבזבז. באותה שנה הייתי שנוא.

לא סיפרתי לאיש – ולא הייתי מסוגל לספר – שכתיבת הספר היתה חוויה קשה וטורדנית ביותר. שלמרות שהתכוונתי להשתית את דמותו של פטריק בייטמן על דמותו של אבי, מישהו – משהו – אחר השתלט עלי וגרם לדמות החדשה שיצרתי להפוך לנקודת הציון היחידה שלי כל אותן שלוש שנים שבמהלכן כתבתי את הרומן. לא סיפרתי לאיש שהספר נכתב בעיקר בלילות, עת פקדה אותי רוחו של המטורף הזה, שמדי פעם העירה אותי מהשינה העמוקה שצללתי אליה לאחר שהק?ס?אנקס שבלעתי פעל את פעולתו. כשהבנתי, למרבה האימה, מה הדמות הזאת מתכוונת לעשות נאבקתי בהתמדה, אבל הרומן כפה את עצמו ונכתב מאליו. לעתים קרובות איבדתי את ההכרה למשך שעות, וכשהתעשתי נוכחתי לדעת שבינתיים נכתבו להם עוד עשרה עמודים. העניין הוא – אין לי שום הסבר אחר – שהספר פשוט השתוקק להיכתב על ידי מישהו אחר. הוא נכתב מאליו, ולא הזיז לו מה אני מרגיש בעניין. הבטתי באימה בידי האוחזת בעט, שדהר לאורך שורותיה של הדפדפת הצהובה ששימשה לכתיבת הטיוטה הראשונה של הספר. היצירה הזאת עוררה בי דחייה ולא רציתי לזקוף אותה לזכותי – פטריק בייטמן רצה לזקוף אותה לזכותו. וברגע שהספר ראה אור נדמה היה כאילו הוא חש הקלה, ולמרבה התיעוב, גם שביעות רצון. הוא חדל להופיע בצהלה אחר חצות ולרדוף את חלומותי, ואני נשמתי לרווחה וחדלתי להיערך בחשש לביקוריו הליליים. אבל גם כעבור שנים לא הייתי מסוגל להביט בספר הזה, כל שכן לגעת בו או לשוב ולקרוא בו – היה בו משהו מרושע. אבא שלי מעולם לא אמר דבר וחצי דבר על פסיכופת אמריקאי. ועם זאת, באופן מוזר למדי, לאחר שקרא מחצית ממנו באביב של אותה שנה, הוא שלח לאמי בדואר עותק של ניוזוויק, שעל עמוד השער שלו התנוססו פניו של תינוק מלאכי ומעליהם הכותרת: "האם הילד שלכם הומו?" מבלי לטרוח להוסיף פתק או הסבר כלשהו.

אבי נפטר באוגוסט 1992. בקיץ ההוא נפשתי בו?וינס?קו?ט שבה?מ?פ?טו?נס, בבית סמוך לחוף הים ששכרתי תמורת עשרים אלף דולר לחודש, שם ניסיתי להתגבר על מחסום הכתיבה שלי תוך כדי הכנות לבואם של האורחים שהיו אמורים לבקרני בסוף השבוע (רון ג?'לו?טי, קמפיון פלאט, סוזן מינו?, המו"ל שלי באיטליה ומקינרני), הזמנתי מאפה שזיפים בארבעים דולר מהמאפייה שהתמחתה בכך באיסט המפטון וקניתי שני ארגזים של יינות פרובאנס.

אף על פי שהשתדלתי להישאר פיכח התחלתי לפתוח את בקבוקי השרדונה כבר בעשר בבוקר, אלא אם כן כבר חיסלתי הכול בלילה, ואז נאלצתי לשבת למחרת בבוקר במגרש חניה בברידג'המפטון בפורשה ששכרתי למשך הקיץ בהמתנה לשעת הפתיחה של חנות המשקאות, ובינתיים עישנתי בצוותא עם פיטר מ?אא?ס, שהמתין שם בדיוק מאותה סיבה. בדיוק נפרדתי מדוגמנית אחת בגלל מריבה משונה שפרצה במהלך הכנת דגי מקרל בגריל – היא קיטרה על השתייה המופרזת, על ההסתממות, על הראוותנות, על הקטע ההומואי, על ההשמנה שלי, על שיגעון הרדיפה. אבל הקיץ ההוא עמד בסימן ג'פרי דאהמר, ההומוסקסואל-קניבל-רוצח סדרתי הידוע לשמצה מוויסקונסין, ואני הייתי משוכנע שהוא פעל בהשפעת פסיכופת אמריקאי, מפני שמעשי הפשע שביצע היו מבעיתים ודוחים בדיוק כמו אלה שביצע פטריק בייטמן. ומכיוון שכבר נתפס רוצח סדרתי בטורונטו – אלוהים אדירים – דווקא שם, מכל המקומות המזוינים שבעולם, שקרא את הספר וביסס שניים ממעשי הרצח שלו על סצנות שתוארו שם, ניהלתי כמה שיחות טלפוניות, כשאני שתוי ומשולהב בטירוף, עם הסוכן האישי שלי בא?יי-סי-אם ועם איש יחסי הציבור שלי בקנופף, כדי לשלול את התרחיש הזה (שאכן נשלל).

ואכן, תפחתי בשמונה-עשר קילוגרמים – הייתי כה שמן וצרוב מהשמש עד שאם הייתם מציירים פרצוף על מרשמלו ענקי וורדרד ומעמידים אותו מול המחשב הנייד שלי, לא הייתם מצליחים להבחין בהבדל בינינו. וכמובן, במצבי הרופס נטיתי שלא לעשות דבר פרט לשחייה בעירום במימי האוקיינוס האטלנטי, במרחק של ארבעים וחמישה מטרים בלבד מבית הנופש ששכרתי תמורת עשרים אלף דולר לחודש, וחוץ מזה גם נדלקתי קלות על נער אחד, שעבד ב"לו?אבס אנד פישס". כך שהעובדה שטרישה החליטה לעזוב אותי היתה מובנת למדי. לעומת זאת, ההחלטה לכנות אותי "חולה נפש מזוין" ולטוס לדרכה בפורשה השכורה, לא היתה מובנת כלל.

ואז נקטעה לה חופשת הקיץ באחת בצלצול טלפון באישון לילה. חברתו בת העשרים ושתיים גילתה את גופתו העירומה, שהיתה מוטלת על רצפת חדר האמבטיה בביתו הריק שבניופורט ביץ'. זה היה כל המידע. לא היה לי מושג מה עלי לעשות, למי להתקשר, איך להתמודד. התמוטטתי והייתי נתון בהלם. מישהו היה חייב לחלץ אותי מהבית השכור ולהחזיר אותי לקליפורניה. בסופו של דבר היה רק יצור אנושי אחד שהיה מסוגל לעשות זאת למעני – ליתר דיוק, היה מוכן לעשות זאת. וכך נטשה ג'יין את אתר ההסרטה בפנסילבניה, באמצע צילומים לסרט שבו כיכבה לצד קיאנו ריבס, הזמינה כרטיסי טיסה על חשבון אולפני אם-ג'י-אם, ולאחר מכן גררה את גופי המגושם והרועד מההמפטונס וטסה איתי לאל-איי – והכול בתוך עשרים שעות מרגע שנודע לי על מותו של אבי. ובלילה ההוא, בבית שגדלתי בו בשרמן אוקס, כשאני שיכור ומבועת, שכבתי איתה בפראות בחדר הילדים שלי לשעבר ושנינו התייפחנו. ג'יין חזרה למחרת לאתר הצילומים בפנסילבניה. קיאנו שלח לי פרחים.

אבי מינה אותי למנהל עיזבונו, הגדרה שהיתה ריקה מתוכן, ופרט לכך הוא היה חייב מיליוני דולרים לרשויות המס, כך שהתנהל מאבק משפטי מתמשך עם רשויות מס ההכנסה (שלא הבינו איך אדם שהרוויח עשרים מיליון דולר בשש השנים האחרונות לחייו בזבז הכול – אבל זה היה לפני שנודע לנו על המטוס השכור ועל יצירות האמנות חסרות הערך שרכש), ולכן נאלצתי להישאר בלוס אנג'לס למשך כמה חודשים ולהיתקע במשרד בסנטורי סיטי שבמערב העיר בחברת שלושה עורכי דין וחצי תריסר רואי חשבון, עד שיושבו כל הסוגיות הכספיות. בסופו של דבר נותרו באמתחתי שני שעוני יד של המעצב פ??ט?ק פיליפ ומלוא המזוודה חליפות של "ארמאני" שהיו גדולות מכפי מידתי, כמו גם תחושה אדירה של הקלה בעקבות מותו (לאמי ואחיותי – אפס מאופס). ממצאי הנתיחה שלאחר המוות הורו על כך שהוא לקה בשבץ חמור ב-2:40 לפנות בוקר, אם כי הפתולוג הופתע לגלות כמה ממצאים חריגים. מכיוון שאיש לא היה מעוניין בבדיקת הממצאים האלה, גופתו נשרפה ללא דיחוי. האפר הונח בתוך תיק – הגם שבצוואתו (נטולת התוקף) נכתב במפורש שהוא מעוניין שילדיו יפזרו את אפרו בים שלחוף ק?אב?ו? סן לו?קאס, שם נהג לנפוש לעתים קרובות – ואוחסן בכספת ב"בנק של אמריקה" בשדרות ונטורה, לא הרחק מסניף מט לנפול של מקדונלד'ס. כשהבאתי לחייט כמה מחליפות ה"ארמאני" שלו לתיקון (בתוך שבועות ספורים השלתי את כל הקילוגרמים שריפדו אותי בקיץ), נחרדתי לגלות שכמעט כל הבטנה באזור המפשעה היתה מוכתמת בדם, ומאוחר יותר נודע לנו שהדימום היה תוצר לוואי של ניתוח להשתלת תותב באיבר המין, שהתבצע במינאפוליס. בשנותיו האחרונות, עקב שילוב קטלני של סוכרת ואלכוהוליזם, נהיה אבי אימפוטנט. השארתי את החליפות אצל החייט ונסעתי בחזרה לשרמן אוקס תוך כדי בכי וצרחות בלוויית מהלומות אגרוף שהטחתי בגג המרצדס, ובנהיגה פרועה בין המצוקים.

וכשחזרתי לניו יורק, ג'יין בישרה לי שהיא בהריון ושאין לה שום כוונה לעשות משהו בנידון ושאני אבי העובר. התחננתי לפניה שתפיל ("תעשי משהו! תסדרי את זה!" צרחתי. "אני לא יכול להיות אבא! ממילא אתפגר בעוד שנתיים! אל תסתכלי עלי כאילו ירדתי מהפסים!"). לילדים יש קול משלהם, הם רוצים לבטא את עצמם ולהסביר לך איך הדברים אמורים להתנהל – ואני ידעתי שאסתדר על נקלה גם מבלי לצפות במיומנויות המסוימות האלה. כבר עשיתי וראיתי ד?י?י, וילדים לא היו חלק מהעניין. בדומה לכל הגברים הרווקים, הקריירה עמדה בראש סדר העדיפויות שלי. היו לי חיי רווקות חלומיים, ורציתי להמשיך בהם. התפוצצתי על ג'יין, טענתי שהיא מנסה ללכוד אותי והתעקשתי שהילד לא שלי. אבל היא אמרה שלא ציפתה לתגובה אחרת ובסופו של דבר ילדה פג במרכז הרפואי "ס?ד?רס-סיני" בלוס אנג'לס, שם התגוררה באותה העת. ראיתי אותו פעם אחת במהלך השנה הראשונה לחייו – ג'יין הביאה אותו לדירתי ברחוב 13, בניסיון פתטי ליצור בינינו קשר, כאשר הגיעה לניו יורק לרגל הצגת הבכורה של הסרט שכיכבה בו לצד קיאנו ריבס ואשר צולם בקיץ שעבר. היא החליטה לקרוא לו רוברט – רובי. שוב התפוצצתי עליה והתעקשתי שהילד לא שלי. היא שאלה, "אז מי לדעתך האבא, לעזאזל?" מיד צץ במוחי קישור נסיבתי ומיהרתי להשתמש בו. "קיאנו ריבס!" צרחתי (קיאנו ואני התיידדנו כשהוא לוהק לגרסה הקולנועית של מתחת לאפס, אבל בסופו של דבר החליף אותו אנדרו מקרתי מפני שכך החליטו המפיקים – אולפני פוקס המאה העשרים – לאחר שבאביב 1987 הוקרן בבתי הקולנוע אהבה בחלון ראווה, סרט דל תקציב בכיכובו של אותו מקרתי, שהפך ללהיט אדיר; למרבה האירוניה, המפיק היה אביה של הבחורה ששימשה השראה לדמותה של ב??לייר – הגיבורה הראשית של מתחת לאפס. עד כדי כך היה עולמי קטן).

איימתי על ג'יין שאתבע אותה אם היא תתבע דמי מזונות. מכיוון שסירבתי לבצע בדיקות אבהות היא שכרה עורך דין. גם אני שכרתי עורך דין. עורך הדין שלה טען ש"הילד דומה באופן מדהים למר אליס", ואילו עורך הדין שלי טען בלא חמדה, לאחר שדחקתי בו לעשות כן, ש"הילד דומה באופן מדהים לאדם מסוים העונה לשם קיאנו ריבס!" (הרעיון להוסיף להצהרה סימן קריאה היה שלי; הרעיון לחסל בשל כך את הקשר הידידותי ביני לבין קיאנו, לא היה שלי). בסופו של דבר, ממצאי הבדיקות שנאלצתי לערוך אישרו את אבהותי, אבל טענתי להגנתי שג'יין שיקרה כשאמרה שהיא משתמשת באמצעי מניעה. "הגברת דניס ומר אליס לא ניהלו קשר זוגי בלעדי ומחייב," טען עורך הדין מטעמי. "כמו כן, הגם שמר אליס הוא האב, הגברת דניס בחרה להיות אם חד-הורית." מהדיון המשפטי שהתנהל בענייני למדתי שמבחינה משפטית טהורה, נקודת הא?ל-חזור היא רגע שפיכת הזרע. עד שבוקר אחד, בתום שיחת טלפון עוקצנית וחריפה במיוחד בין עורכי הדין של שני הצדדים, הניח מרטי את השפופרת ונעץ בי מבט המום. ג'יין החליטה להרים ידיים. היא ויתרה על דמי המזונות וביטלה את התביעה המשפטית. רק באותה השנייה, כשישבתי במשרדו של עורך הדין שלי באחד ממגדלי התאומים, קלטתי פתאום שהיא קראה לילד על שם אבי, אבל בשיחה שניהלנו מאוחר יותר, בניסיון ליישר את ההדורים, היא נשבעה שהרעיון מעולם לא עלה בדעתה (אני לא מאמין לזה, ואני גם בטוח שזו היתה הסיבה – או הזרז – לאירועים שיתוארו להלן בפארק ירח). ומה עוד קרה? ההורים שלה תיעבו אותי. אפילו לאחר שהוכח שאני האב, רק שם המשפחה שלה הופיע בתעודת הלידה. אני התחלתי ללבוש חולצות הוואי פרחוניות ולעשן סיגרים. ג'יין הרתה וילדה פעם נוספת כעבור חמש שנים – תינוקת בשם שרה – וגם הפעם הקשר עם האב לא עלה יפה (הכרתי אותו באופן שטחי – מנהל מוזיקלי ידוע מאל-איי; בחור נחמד). בסופו של דבר נדמה היה שג'יין מתנהלת באופן מעשי, אמהי ויציב. קיימנו קשר ידידותי. היא המשיכה לאהוב אותי. אני המשכתי הלאה.

ג'יין עמדה על כך שלא אזכיר את רובי בראיונות עיתונאיים ואני נעתרתי, כמובן, אבל באוגוסט 1994, כשרואיינתי לוניטי פייר לרגל הוצאתו לאור של המודיעים, קובץ סיפורים קצרים שכתבתי בתקופת קמדן, רמז העיתונאי מי לדעתו עשוי להיות אביו של רובי, ובגרסה הראשונה של הכתבה – שהועברה באופן חשוד לסוכן הספרותי שלי – צוטט "מקור מהימן" שלפיו ברט איסטון אליס הוא אביו של רובי. סיפרתי על כך לג'יין והיא התקשרה לסוכנת שלי, בינקלי אורבן, ולעורך הראשי של קנופף, סוני מהטה, ותבעה מהם להשמיט מהראיון את "העובדה" הזאת, וגריידון קרטר – עורך וניטי פייר ואחד מידידי – ניאות להשמיט את האזכור, למורת רוחו של הכתב, שנאלץ "לסבול" שבוע ימים בחברתי בריצ'מונד, וירג'יניה, שם הסתתרתי, לכאורה, בביתו של חבר. לאמיתו של דבר, הסתלקתי בחשאי לאתר הספא החדש "קניון רנץ'" כדי להתחטב מעט לקראת סבב יחסי הציבור הקצר שתכננו לי בקנופף לקראת השקת המודיעים. גם המידע הזה הושמט מן הכתבה.

רק אנשים ספורים (גם מקרב חברי הטובים) שמעו על בני הסודי, כך שפרט לג'יי מקינרני ולעורך שלי, גארי פיסק?טג'ון – שפגשו את רובי כשג'יין ואני הוזמנו לחתונה של חברים משותפים בנשוויל – איש מבין מיודע?י לא פגש אותו, כולל אמי ואחיותי. בחתונה בנשוויל הודיעה לי ג'יין שרובי שואל בהתמדה איפה אבא שלו, מדוע אבא שלו לא גר איתם ולמה הוא לא בא לבקר. היו לכאורה התפרצויות בכי רבות ושתיקות ממושכות; בלבול ותביעה להוכחות; חרדות, פחדים חסרי היגיון, "הפרעת התקשרות אינטימית" והתקפי זעם בבית הספר. הוא לא הניח לאיש לגעת בו. עם זאת, בחתונה בנשוויל הוא הושיט לי יד בטבעיות – אף על פי שמבחינתו הייתי זר, ידיד של אמא שלו, סתם אחד – כדי להראות לי לטאה שהבחין בה קודם לכן ליד גדר השיחים מאחורי המלון, שם התארחו רבים מהמוזמנים. העמדתי פנים שהמחווה הזאת לא השפיעה עלי והשתדלתי כמיטב יכולתי לרסן את עצמי ולהימנע מלהזכיר את שמו באלפי מסיבות הקוקטייל שהשתתפתי בהן בשנים הבאות. אבל במהלך הערב, כשהגיעה שעת הקוקאין (ליתר דיוק, כבר היתה זו שעת לילה), שביבים מאותם חיים סודיים היו נפלטים מפי כאילו כדי להתגרות בי. אבל ברגע שהבחנתי בהבעות הנוגות, הנדהמות, על פניהם של מי שהבחינו בערגה שמאחורי המסכה, סתמתי את פי ופצחתי במנטרה החדשה שלי – "אני צוחק, אני סתם צוחק" – ואז שבתי והצגתי את בת לווייתי התורנית לפני אנשים שהכירו אותה זה שנים.

הבחורה היתה מרימה את ראשה מן המ?ראה הגדושה בערמת קוקאין, בוהה בי בהשתאות, נרעדת ואז רוכנת שוב לפנים ומעלימה עוד שורה במעלה שטר מגולגל בקפידה של עשרים דולר. מסיבת החתונה עצמה – לאחר שרובי הושיט לי את ידו לראשונה – היתה ההתחלה. היה זה הרגע שבו נעשה הבן לפתע מוחשי לאביו. היתה זו גם השנה הראשונה שבה העפתי כמעט מאה אלף דולר על סמים. סכום כסף שיכולתי – מה שנכון נכון– להוציא על רובי, למשל. אבל ידעתי שג'יין דורשת בין ארבעה לחמישה מיליון דולר לסרט, ומכיוון שממילא הייתי מסטול רוב הזמן, זה הפסיק להטריד אותי.

אבל הרבה אנשים חשבו שאני הומו, כך שעד מהרה הם ודאי שכחו שברט איסטון אליס אמר – כשהוא הוזה, חנוק, מוריד עוד בקבוק וודקה "סטו?לי" – שהוא אב לילד. העניין ההומואי היה תולדה של ראיון בגילופין עם עיתונאי בריטי, שנועד לקדם סרט תיעודי של בי-בי-סי על קורותי עד כה, בגיל שלושים ושלוש, וכותרתו נלקחה מהשורה שחתמה את פסיכופת אמריקאי: "אין יציאה מכאן: סיפורו של ברט איסטון אליס" (התהילה, ההפרזה, הנפילה, חוסר התפקוד, שיברון הלב, הנהיגה בהשפעת אלכוהול וסמים, תקרית הגנבה מחנות, המעצר בוושינגטון סקוור פארק, החזרה לפעילות שתועדה בסרטון בהילוך אטי שבו אני חוצה בעייפות את חדר הכושר כשברקע הרעים "ק?ר?יפ?" של להקת רדיוה?ד). המראיין ציין באגביות שברבים מהקטעים המצולמים נראיתי "חלוש למדי", ובמקום לשאול אותי ישירות אם הייתי על סמים, הוא תהה בקול אם אני הומוסקסואל. ואני עניתי, "כן, בטח שאני הומו – ברור!" והוספתי משהו, שלעניות דעתי היה שנון וקליל ובה בעת סרקסטי על היציאה שלי מהארון: "תודה לאל!" קראתי. "סוף כל סוף מישהו מוציא אותי מהארון!" כבר סיפרתי בעבר לאינספור מראיינים על התנסויותי המיניות עם גברים – ובכתבת דיוקן לרולינג סטונס סיפקתי תיאורים מפורשים על מין בשלישייה עם חבר?י לקולג' קמדן – אבל הפעם הם פגעו בעצב רגיש. פול ב?ו?ג?רדס, איש יחסי הציבור שלי בקנופף, קרא לי "פה מלוכלך של אוכל בתחת" לאחר שקרא את הראיון באינדיפנדנט, בהתענגו על סערת הרוחות שעוררה הודאתי, וכמובן מהזינוק שחל בעקבותיה במכירות של ספרי הקודמים. יוצרו של פטריק בייטמן ומחברו של פסיכופת אמריקאי, הרומן רווי השנאה כלפי נשים, אינו אלא – הומוסקסואל?! ומאז דבק בי הקטע ההומואי.

לאחר שפורסם הראיון, שמי נכלל ברשימת אנשי השנה ההומו-לסביים המרתקים ביותר של כתב העת ההומוסקסואלי א?ד?בוקייט?ס, מה שהטריף את חברי ההומואים וגרם לג'יין להתקשר אלי מבולבלת ובוכה. אבל אני פשוט הייתי "פרוע". הייתי "תעלולן". פשוט הייתי "ב??ר?ט". במהלך השנים, תצלומים שהנציחו אותי שרוע בג'קוזי של אחוזת פלייבוי (התארחתי שם בקביעות כל אימת שביקרתי באל-איי) התפרסמו שוב ושוב בפלייבוי, במדור "ה?ף והחבר'ה", כך שהבשורה בדבר העדפותי המיניות התקבלה ב"תדהמה". נשיונל אינקו?וי?יר?ר דיווח שאני יוצא עם ג'וליאנה מרגוליס או עם כריסטי טרלינגטון או עם מרינה ראסט. אמרו שאני יוצא עם קנדיס בושנל, רופרט אוורט, דונה טארט וש??רי סטרינגפילד. יצאתי כביכול עם ג'ורג' מייקל. אפילו יצאתי בו-זמנית עם דיאן פון-פירסטנברג וגם עם בארי דילר. לא הייתי הטרוסקסואל, לא הייתי הומוסקסואל, לא הייתי בי-סקסואל – לא ידעתי מה אני. אבל אני הייתי אשם בכול, ולמעשה נהניתי מכך שהציבור מעוניין לדעת עם מי אני שוכב. האם היתה לכך חשיבות כלשהי? הייתי חידה, הייתי תעלומה, ובהחלט היתה לכך חשיבות – זה מה שהיווה מנוף למכירת ספרים, זה מה שעשה אותי מפורסם אף יותר. היתה זו תעמולה תקשורתית שנועדה להעצים את דימויו האופנתי לעילא וממילא של סופר כנער שעשועים צעיר ונאה.

כשהייתי על הרואין, היה נדמה לי שכל מעשי חפים מזדון ומלאי אהבה והשתוקקתי לחבוק את האנושות כולה והייתי שלו ורגוע ומרוכז והייתי גלוי לב ואכפתי וחילקתי המון חתימות והכרתי המון חברים חדשים (שנעלמו להם, שלא החזיקו מעמד). בתקופה שגיליתי את הסם התחלתי גם בתהליך שנמשך עשור (שנות התשעים), תהליך של התוויית ראשי פרקים, כתיבה וקידום מכירות של רומן בן חמש מאות עמודים שנקרא גל?מו?ר?מ?ה, על רשת בינלאומית של טרוריסטים שנטמעים בעולם האופנה כמסווה לפעילותם. על פי הציפיות, הספר טמן בחובו הבטחה לשוב ולהפוך אותי למולטי-מיליונר, למפורסם עוד יותר מכפי שהייתי. אבל הייתי חייב לצאת לסיבוב הופעות בינלאומי. זה מה שנדרשתי לעשות על פי החוזים שחתמתי עליהם; זה מה שנדרשתי לעשות כדי לשוב ולהיות מולטי-מיליונר; זה מה שדרשה ממני לעשות הסוכנות שייצגה אותי, א?יי-סי-א?ם, כדי שתוכל לגבות עמלות שמנות מהמולטי-מיליונר שלה. אבל הייתי עמוק בתוך ההרואין, והמו"לים חששו שמסע בן שישה-עשר חודשים עלול להיות "מסוכן", מפני שכפי שהגדיר זאת סוני מהטה, הייתי "די מסטול כל הזמן". בסופו של דבר הם הגמישו את עמדתם. הם היו זקוקים לסיבוב ההופעות הזה כדי להשיב לעצמם את דמי המקדמה הנכבדה ששילמו לי (הצעתי להם לשלוח במקומי את ג'יי מקינרני – טענתי שממילא אף אחד לא יבחין בכך, והייתי משוכנע שג'יי יסכים. אבל אף אחד בקנופף לא חשב שניתן להוציא לפועל את התוכנית הזאת). חוץ מזה, רציתי לשוב ולהיות מולטי-מיליונר ולכן הבטחתי להם שאני נקי לגמרי – ולמשך זמן מה אכן הייתי. הרופא הפנימי שהמו"לים שלחו אותי אליו טען שאם אמשיך כך אזדקק להשתלת כבד עד גיל ארבעים, והאיום פעל. אבל לא לאורך זמן.

כדי לוודא שאשאר נקי מסמים במהלך חלקו הראשון של סיבוב ההופעות לרגל השקת גלמורמה, שכרו קנופף את שירותיו של שומר ראש ג'מייקני, שתפקידו היה להשגיח עלי. לפעמים אפשר היה לחמוק ממנו בקלות; ולפעמים לא. כמו הרבה נרקומנים מכובדים (אם כי מרושלים למדי), על פי רוב יצאתי מתא השירותים כשבגדי מוכתמים בקוקאין – הדשים היו מאובקים, מכנסי חליפות "נינו? ס?רו?טי" החדשות שלי היו מעוטרים בגושים – כך שאפשר היה להבחין שאני לא נקי לחלוטין; בסופו של דבר החל ט?ר?נס לערוך חיפוש יומיומי בחפצי, שבמהלכו היה לעתים מגלה את שקיות הקוק-קריסטל, הקוקאין וההרואין שאוחסנו במעיל ה"ארמאני" שלי, ושולח אותו לניקוי יבש. ואז החלו לפקוד אותי תופעות לוואי חמורות יותר עקב שימוש בסמים במהלך סיבוב הופעות ארוך ומתיש: ההתקף שחטפתי בעיר ר?אלי וסכנת המוות שנשקפה לחיי בסנט לואיס, כששקעתי בתרדמת. עד מהרה נהיה טרנס אדיש ("בנאדם, אם 'תה רוצה לעשות סמים, אז לך תעשה סמים," הוא הפטיר בלאות תוך כדי גלגול הראסטות שלו סביב אצבעו. "טרנס לא רוצה לדעת מכלום. טרנס עייף, בנאדם"). עד מהרה התחלתי לדפוק את הראש מדי עשר דקות בעיצומם של ראיונות שנערכו בבר של בית המלון בסינסינטי ולחסל "קוסמופוליטנים" כפולים בשתיים בצהריים. הצלחתי להגניב לטיסות של "דלתא" מבערי פ??רו?פן וכמויות גדולות של קראק. לקחתי מנת יתר בתוך אמבטיה בסיאטל (בסורנטו, פלורידה, מצבי הוגדר כמוות קליני למשך שלוש דקות). ואז החל החשש הגדול לשלומי. בכל פעם שלא עלה בידי הטיפוסים שנשכרו כדי להשגיח עלי, שמספרם הלך וגדל בהתמדה, לאתר אותי עד שעת ארוחת הצהריים, הם הצטוו על ידי המו"לים שלי לפנות לאנשי הביטחון של בית המלון ששהיתי בו ולבקשם לפתוח את דלת חדרי הנעולה – ואם במקרה השרשרת או הכיסא שהנחתי מתחת לידית לא אפשרו להם להיכנס, היה עליהם "לבעוט בדלת המזוינת" כדי לוודא שאני עדיין בחיים. ותמיד התברר, כמובן, שאני עדיין בחיים (באופן מילולי, אם לא מטפורי), אבל מחוק עד כדי כך שאנשי יחסי הציבור שלי נאלצו לסחוב אותי על הכתפיים מהלימוזינה לאולפן הרדיו ומשם לחנות הספרים, שם קרסתי על הכיסא והתחלתי למלמל לתוך המיקרופון בעוד אחת מעובדות החנות עומדת לידי בדריכות, מוכנה להכות באצבע צרדה מול פרצופי ברגע שהכרתי תתערפל (כשחתמתי על הספרים הם נאלצו לפעמים לאחוז בידי ולעזור לי לשרבט משהו דמוי חתימתי הרגילה, כשלמעשה כל מה שהשתוקקתי לעשות באותו הרגע היה לשרבט X). כשלא היו בסביבה סמים זמינים, נעשיתי פחות מחויב למסע ההשקה. כך, למשל, לאחר שהספק הקבוע שלי בדנוור נדקר למוות בראשו במברג – לא הייתי מודע לכך עד שהגעתי לשם – ביטלתי את הופעתי בחנות הספרים הגדולה "טט?רד ק?אב?ר" עקב הבצורת (הסתלקתי ממלון "בראון קאוורס" ובסופו של דבר מצאו אותי מוטל על המדשאה בחזית בניין המגורים של ספק אחר, כשאני גונח ונאנק, הארנק שלי ונעלי נגנבו ומכנסי היו מופשלים עד הקרסוליים).

ללא סמים לא הייתי מסוגל להתקלח, מפני שפחדתי שמשהו יזדחל לעברי מתוך ראש המקלחת. מפעם לפעם, כשמעריצה שחתמתי על הספר שקנתה רמזה שיש לה סמים, גררתי אותה לחדרי במלון, שם היא השתדלה כמיטב יכולתה להקים את איברי לתחייה בעזרת סם וסקס אוראלי (אקט שהצריך המון סבלנות מבחינתה). "לא צריך יותר משבוע כדי להיגמל מהרואין," אמרה לי פעם בתקווה אחת הבחורות, בעודה כוססת את אמת ידה לאחר שנוכחה לדעת שחיסלתי את כל שש השקיות שהביאה. ללא סמים הייתי משוכנע שבעליה של חנות ספרים בבולטימור אינו אלא פ?ו?מ?ה. ואם זה היה המצב, איך יכולתי להחזיק מעמד במהלך טיסה בת שש שעות לפורטלנד כשאני פיכח? מה היה הפתרון שלי? להשיג עוד סמים. וכך המשכתי להשיג עוד ועוד ולהירדם במהלך הראיונות שנערכו איתי בברים של בתי המלון. התעלפתי בזמן טיסות; שכבתי פרקדן, מחוסר הכרה, במחלקה הראשונה, ולאחר הנחיתה הובלתי לבית הנתיבות בכיסא גלגלים בעוד דיילת הקרקע שמלווה אותי משגיחה שלא אחליק לעבר הרצפה. "הרעלת מזון", זו היתה לשון ההודעה לעיתונות שניסח פול בוגרדס, ראש מחלקת יחסי הציבור של קנופף כיום. "הוא הורעל מ... אהה... אתם יודעים... מזון."
וסבב ההופעות ש?צ?ף לדרכו.

התעוררתי במילאנו. התעוררתי בסינגפור. התעוררתי במוסקבה. התעוררתי בהלסינקי. התעוררתי בקלן. התעוררתי בערים שונות לאורך קו החוף המזרחי. התעוררתי כשאני מערסל בחיקי בקבוק טקילה בלימוזינה לבנה שלפגוש הקדמי שלה הוצמד מגפון, בעודנו שועטים על פני טקסס. "למה ברט נעדר ממפגש הקריאה שנקבע לו?" זו היתה השאלה הקבועה שהפנו העיתונאים לפול בוגרדס. בתום שתיקה ממושכת נהג פול לשלוף תשובה מעורפלת במתכוון: "אה... עייפות...". ואז ניחתה מהלומה נוספת: "למה ברט החליט לוותר על היעד המתוכנן הבא במסע ההופעות שלו?" ובתום עוד שתיקה: "אה... אלרגיות." ואז, לאחר שתיקה ממושכת עוד יותר, היה העיתונאי הנבוך מעיר משהו כמו: "אבל מר בוגרדס, אנחנו באמצע ינואר כעת!" ולבסוף, בתום שתיקה מתוחה נוספת, היה בוגרדס משיב בקול ענות חלושה: " עייפות..." ולאחר עוד שתיקה ממושכת היה מוסיף כמעט בלחישה: "הרעלת מזון." אבל מכיוון שכל המעורבים בדבר הרוויחו הון עתק (הספר הכיל די והותר סצנות פורנוגרפיות ותיאורים של ביתור איברים, כך שהמעריצים שלי באו על סיפוקם והספר כיכב כמעט בכל רשימות רבי המכר חרף הביקורות, שרובן הסתיימו ב"גועל נפש!"), הם שבו וקבעו מחדש את לוחות הזמנים, שהרי לולא כן היו המו"לים שלי מפסידים סכומי עתק.

כל מה שהיה קשור לקריירה שלי נמדד כעת בערכים כלכליים, וזרי פרחים ענקיים נשלחו לסוויטה שלי בבית המלון כדי לשכך את "הזעם חסר הביטחון שלי". כל בתי המלון שפקדתי במהלך מסע היחצנות העולמי של גלמורמה נדרשו לספק מלאי של עשרה נרות לנוי, חבילה של טבליות ויטמין סי למציצה, מבחר של לכסניות ריקו?ל?ה נגד כאבי גרון, שורשים טריים של זנגוויל, שלוש שקיות גדולות של חטיפי דו?ריטוס, בקבוק מצונן היטב של שמפניית "קריסטל" וקווי טלפון בעלי מספרים חסויים לשיחות יוצאות בלבד. בנוסף, במהלך מפגשי הקריאה היה על התאורה שמעל הבימה להפיץ אור כתמתם, על מנת להדגיש את שיזוף הברונזה המלאכותי שלי. והיה אם רשימת התביעות שהופיעה בהסכם לא תיענה במלואה, הוצאת קנופף ואני נחלוק את כספי הקנס שווה בשווה. איש לא אמר שחיי מעריציו של ברט איסטון אליס עתידים להיות קלים.

לקראת סבב ההופעות השני בארצות הברית נשכרו שירותיה של "שוטרת סמים" אמיתית; איכשהו, במהלך מסע היחצנות ראו אור כל ספרי בכריכה רכה (עד כדי כך היה המסע הזה ממושך). ט?רנס כבר יצא מהתמונה לפני חודשים ואת מקומו תפסה פרצופה חדשה וצעירה - "עוזרת לענייני מוטיבציה" או "שמרטפית סלבריטאים" או "בת לוויה פיכחת" או לא משנה מה – שהתלוותה אלי לכל מקום, ובראש ובראשונה היה עליה לוודא שלא אסניף הרואין לפני ההקראות הפומביות. היא נשכרה כמובן לשם הגנה על המו"לים שלי, לא עלי. הם לא התעניינו במניעים הנסתרים שבגללם התמכרתי לסמים (בדיוק כמוני), אלא רק במספר העותקים שיימכרו במהלך סבב ההופעות המתוכנן. לתומי חשבתי שאני שרוי במצב "פגיע אך מתפקד", אבל המזכרים ששיגרה שוטרת הסמים שלי במהלך המסע בדואר אלקטרוני למחלקת יחסי הציבור של קנופף, העידו באופן חד-משמעי שאני לא מתפקד.

תזכיר מס' 6 שנשלח בדוא"ל: "הסופר אותר במרחק של 39 קילומטרים דרום-מערבית לדטרויט, מסתתר בירכתי רכב מסחרי שחנה באמצע כביש דו-מסלולי ומגרד גלד של פצע דמיוני."
תזכיר מס' 9 שנשלח בדוא"ל: "איכשהו, הסופר רוסס בגז מדמיע במהלך הפגנת מחאה נגד הגלובליזציה שהתקיימה בשיקגו."
תזכיר מס' 13 שנשלח בדוא"ל: "ב??רקלי; סוחר סמים זועם התגלה כשהוא מנסה לחנוק את הסופר בסמטה שמאחורי 'בארנס אנד נובל' עקב 'אי-תשלום'."

תזכיר מס' 18 שנשלח בדוא"ל: "קליבלנד; הסופר התעורר בשלוש אחר הצהריים ועקב כך החמיץ את כל הראיונות שנקבעו לשעות הבוקר ובמהלך ארוחת הצהריים; לבסוף הוא נמצא כשהוא 'בולס בחזירות ג'אנק-פוד' עד ש'היה עליו להקיא'. כמו כן נצפה הנ"ל כשהוא עומד מול המראה בבית המלון ומתייפח: 'אני מתחיל להזדקן'."

תזכיר מס' 27 שנשלח בדוא"ל: "סנטה פה; הסופר שידל לכאורה דוברמן ממין זכר לבצע מין אוראלי במעריצה מחוסרת הכרה, ולאחר שבעל החיים הנ"ל לא גילה שום עניין במעריצה הנ"ל, הכה הסופר את בעל החיים הנ"ל בראשו ועקב כך הדוברמן נשך אותו אנושות."

תזכיר מס' 34 שנשלח בדוא"ל: "יריד הספרים במיאמי; הסופר הסתגר בתא השירותים של חנות ספרים וצווח שוב ושוב לעבר העובדים המודאגים ''סתלקו מכאן!' כשיצא משם כעבור שעה, הוא שוב התחיל 'להתחרפן'. הסופר צעק: 'מטפס עלי נחש! הוא מכיש אותי! הוא בתוך הפה שלי!' הסופר נגרר משם לניידת משטרה שהמתינה בחוץ בעודו מנסה ללטף ולגפף בחור ישיבה נבוך שנכח בחנות במהלך ההקראה – עד שלמקום הגיע אמבולנס. עיניו התגלגלו בחוריהן והמילים האחרונות שצעק לפני שנלקח משם היו – תחילת ציטוט – 'הבחור היהודי נשאר איתי' – סוף ציטוט."
פול בוגרדס נהג להשיב בהודעות דואר אלקטרוני משלו, כגון: "אם הדרך היחידה לגרום לסופר להישאר במצב מאוזן כשהוא מופיע בפני קהל היא לתקוע לו מקל של מטאטא בתחת, מצדי תעשי את זה." הרגשתי כמו שבוי. הרגשתי שסבב ההופעות נעשה ארוך ובלתי הוגן להחריד. ובגלל הלחץ האדיר שהיה כרוך בכך התעלפתי שוב ושוב. הצלחתי להתמודד הודות לזיב??אן ולהכחשה המוחלטת שלי. בינתיים המציאה המטפלת הצמודה שלי כינוי חדש לסבב ההופעות – "חוויה טראומטית לגיטימית". כשעניתי בהתרסה, "אבל זאת הרפתקה!" התשובה הניצחת שלה היתה: "אתה חייב להגיע לשפל המדרגה." העניין הוא שדי קשה להגיע לשפל המדרגה כשמרוויחים כמעט שלושה מיליון דולר לשנה.

הביקורות על הספר שלי נותרו כשהיו; ביקורת אופיינית היתה: "אליס – מבולבל, לא ממוקד ונגוע בטורדנות כפייתית – שופך את התינוק עם מי האמבט כשיצירתו כורעת תחת גודש אינסופי של דברי להג, עד שנראה שכל מה שיש לו להציע לקוראים הוא הצצה לחייו של סופר סלבריטאי." הודות לאינטרנט, המרחב המקוון נגדש שמות תואר שהתייחסו ל"טינופת" המילולית שלי ולהשקות שנכחתי בהן, שתוארו כ"קומיות שלא במתכוון", מה שגרם לעוד אנשים לקנות עוד ספרים ולהושיב את עכוזיהם על הכיסאות המתקפלים בהשקות שארגנו המו"לים שלי. ההשקות הפכו לאירועים המוניים מפני ששידרתי אותה מגניבות לאה, תשושה, שבאותה תקופה נחשבה לדבר הבא בתרבות הפופולרית. אבל תשוקת האיון העצמי שפיעמה בי היתה גדולה מדי – היא ניצחה במשחק שלא היו בו מנצחים. סבלתי מתת-תזונה חריפה עד כדי כך שיום אחד באמצע הקראה בפילדלפיה (שבמהלכה העפתי את הספר והתחלתי לנאום נאום מתלהם וצווחני על אבא שלי) התעופפה אחת משיני הקדמיות במפתיע.
הייתי מותש ממטח השאלות הצולבות של העיתונאים (וגם מהדו-פרצופיות שלי ומהאמיתות שטרחתי להסוות), כך שלאחר הצגת הבכורה של הגרסה הקולנועית של פסיכופת אמריקאי – גולת הכותרת שאמורה היתה לחתום את סבב היחצנות העולמי בן שישה-עשר החודשים שנערך לכבוד גלמורמה – הבנתי שאם אני מעוניין להישאר בחיים (כלומר, לא למות), אני חייב להסתלק לאלתר מניו יורק. עד כדי כך הייתי גמור. הילולת הקוקאין-הרואין המופרזת, שנמשכה שבוע ימים, החלה בלימוזינה שהסיעה אותי להצגת הבכורה בקולנוע "סוני" בברודוויי פינת רחוב 68 ונמשכה עד השעות הקטנות של הלילה בשלל מסיבות, שהחלו בבוטיק של "נינו סרו?טי" בשדרות מדיסון (הם סיפקו את התלבושות לשחקנים בסרט), משם נדדנו ל"פ?ו?פ", ובסופו של דבר פיזזה המסיבה מאליה לדירה שלי ברחוב 13, שם חגגו כל צוות השחקנים ושלל הסוכנים והיחצנים והתקליטנים ושאר נציגיה הנכבדים של תעשיית הקולנוע ההוליוודית הצעירה, עד שלמחרת בבוקר התייצב בדירתי האחראי על הבניין ותבע שאעיף משם את כולם בשל עוצמת הרעש הבלתי נסבלת, למרות שניסיתי, בהבל פה שהצחין מוודקה, לשחד אותו בערמת שטרות של מאות דולרים. ואז, כשהכול נגמר, שכבתי לבדי במיטה שבעה ימים ולילות, צפיתי ללא קול בסרטי פורנו בדי-וי-די, והסנפתי אולי ארבעים שקיות של הרואין כשלצדי דלי פלסטיק כחול שלתוכו הקאתי בהתמדה. אמרתי לעצמי שחוסר ההערכה מצד קהילת מבקרי הספרות הוא שהכאיב לי כל כך ואילץ אותי לסמם את עצמי כדי להקהות את הכאב. פשוט שכבתי שם והמתנתי לק?צה הראוותני של הקריירה הסוערת שלי.

בשבוע שלאחר מכן בזבזתי את זמני לריק במרפאת "אקסודוס" במרינה ד?ל-ריי (שם אובחנתי כמי שסובל מ"נרקיסיזם מ?צ??בי נרכש"). זה לא עזר. רק תערובת הא?פ??רים-ד?או?נ?רים, הקוקאין והב?ו?לים הספוגים באל-אס-די, שהיו מאוירים בדמויותיהם של בארט סימפסון ושל הפוקימונים, השפיעו עלי; רק הם גרמו לי להרגיש משהו. מכיוון שהקוקאין הרס לגמרי את ריריות האף שלי שקלתי ברצינות לעבור לסמים מסיסים, אבל בהתחשב בכמות הוודקה שלגמתי מדי יום – חצי ליטר – היתה המשימה הזאת ערטילאית ובלתי ישימה בעליל. בנוסף קלטתי שבמהלך השנתיים האחרונות כתבתי רק דבר אחד: סיפור קצר ומזעזע שעסק בין היתר בחוצנים, במסעדות מזון מהיר ובדחלילים דו-מיניים מדברים, אף על פי שהבטחתי לשלוח לסוכנת הספרותית שלי את הטיוטה הראשונה של האוטוביוגרפיה שלי. הואיל ולטענתה של בינקי השבנו בשלילה פעמיים בחודש בממוצע להוצאות שהביעו נכונות להוציא לאור ביוגרפיה על חיי, פנו אליה למעלה מתריסר מו"לים שבדקו את האפשרות שאני עצמי אתעד את קורותי. ברוב חוצפתי דיברתי על כך במהלך הסבב של גלמורמה, בעיקר בראיון (בלתי עקבי בעליל) שהתפרסם בגיליון הכפול של "רולינג סטונס" שחתם את שנת 1998. למרות שלא התחלתי לנסח אפילו משפט סביר אחד, הודעתי שכותרת הספר תהיה: "למקום שבו הייתי לא אשוב לעולם". הוא היה אמור להיפתח באירועים המכוננים של ילדותי ונעורי ולהיחתם בשנה הראשונה שלי בקולג' קמדן, חודש לפני פרסומו של מתחת לאפס. אבל אפילו כשחשבתי על האוטוביוגרפיה לא הצלחתי להתקדם לשום מקום (היכולת שלי להפגין כנות בכתיבה אוטוביוגרפית מעולם לא השתוותה ליכולתי לעשות זאת בכתיבת רומן בדיוני), ולבסוף אמרתי נואש (ועם זאת, בשנה הבאה אמורה הוצאת בלומסברי להוציא לאור ביוגרפיה שלי, אף על פי שסירבתי לשתף פעולה עם המחברת, ג'יימי קלארק, ואני מתכוון למחות נמרצות נגד פרסום הספר – שייקרא אליס איילנד ). ובינתיים המשכתי לקחת סמים.
והיתה גם בעיה כספית – כל כספי אזל. העפתי הכול. על מה? על סמים. על מסיבות שעלו חמישים אלף דולר. על סמים. על בחורות שרצו שאקח אותן לאיטליה, לפריז, ללונדון, לסנט ברתלמי שבאיים הקריביים. על סמים. על מלתחה שלמה של "פ??ראד?ה". על פ?ו?רשה חדשה. על סמים. על טיפול גמילה שלא היה כלול בביטוח הבריאות שלי. סכומי הכסף הנאים שהמטירו עלי בעבר האולפנים ההוליוודיים תמורת ליטוש תסריטים פסקו לאחר שהשמועות על הסמים נעשו מפורטות מכדי שניתן יהיה להתעלם מהן, ולאחר ששלחתי כמה תסריטים מבלי לטרוח לבצע ולו שינוי אחד רק שרבטתי, כדרכי, כמה הערות בשולי הדף: "לא משהו" או "אני חושב שזה ממש טוב" או "בואו נלך על זה בגדול," לצד ההערה הנצחית, "אני מתעב את אבא שלי." הברק והחיות שאפיינו אותי בעבר נעלמו כמעט כליל. מה עבר לי בראש כשהסתובבתי עם חברי כנופיות רחוב ומבריחי מריחואנה? מה פתאום קניתי חבילות של קילוגרמים? הדירה שלי העלתה צחנה של מריחואנה וקוקאין.

אחר צהריים אחד התעוררתי וגיליתי שאין לי שמץ של מושג איך העולם מתנהל. איזה כפתור מפעיל את מכונת האספרסו? מי משלם את המשכנתא שלי? למה יש כוכבים בשמים? כעבור זמן מה אתה לומד שממילא הכול יגמר.

הגיע הזמן למזער נזקים. הגיע הזמן לחדש קשרים. הגיע הזמן לצפות מעצמי ליותר.

איבדתי את הלהט, את האומץ, את כל החרא שהיייתי זקוק לו כדי לעמוד באור הזרקורים. השאיפה להפוך לחלק מזירת ההתרחשויות הצטמצמה – הייתי מותש מהכול. החיים שלי – השם שלי – הפכו שוב ושוב לשורת מחץ לא מצחיקה, לעוסה, ואני חטפתי בחילה מללעוס אותה בהתמדה. להיות סלבריטאי פירושו לחיות בעולם מקודד – היה זה מקום שבו עליך לפענח שוב ושוב מה כולם רוצים ממך, מקום שבו הקרקע בוצית וחלקלקה, עולם שבו בסופו של דבר תמיד בחרת בהחלטה השגויה. וזה נהיה בלתי נסבל יותר ויותר בגלל שלא יכולתי לדבר על כך, מכיוון שלא הכרתי אף אחד שיוכל לגלות אהדה (אולי ג'יי מקינרני, אבל הוא עצמו היה עדיין אבוד כל כך בתוך כל המהומה, כך שלא היה מבין על מה אני מדבר), ורק כשקלטתי שאני בודד לחלוטין, רק אז הבנתי שנקלעתי לצרה צרורה. התנהלותי המלנכולית בכל האמור בתהילה וסמים – העונג שהפקתי מהתבוססות ברחמים עצמיים – הפכו לעצב עמוק כל כך עד שלא הייתי מסוגל לצפות לעתיד סביר כלשהו. נדמה היה שרק דבר אחד דוהר לקראתי: עלטה גמורה, קבורה, סוף. ולכן כללה אותה שנה איומה כמה תוכניות שנים-עשר צעדים בלתי נמנעות, שישה מרכזי גמילה, טיפול כפוי, הידרדרות בלתי נמנעת, מעידות חוזרות ונשנות, ניסיונות גמילה כושלים, בריחה פתאומית ללאס וגאס, נפילה לתהום ולבסוף, עלייה בלהבות.

בסופו של דבר התקשרתי לג'יין. היא הקשיבה. היא הציעה הצעה. היא הושיטה יד לעזרה. הייתי כה המום עד שפרצתי בבכי. ההצעה שניתנה לי – הבנתי זאת מיד – היתה נדירה באופן יוצא דופן: הזדמנות להתחלה חדשה. בשנייה הראשונה הסתייגתי, אבל היה גורם אחד שהאפיל על הכול: איש לא רצה בי מלבדה.

וזו היתה הסיבה שהתעשתי במהרה. במאי כבר הייתי נקי לחלוטין, ביוני חתמתי על חוזה שמן לרומן הבא עם המו"לים המסויגים של קנופף ועם הסוכנת העיקשת שלי מאי-סי-אם, וביולי עברתי להתגורר עם ג'יין בביתה הענקי החדש. התחתנו בסוף יולי בטקס צנוע בבניין העירייה, ורק העוזרת האישית שלה, מרתה, שימשה כעדה. מכיוון שג'יין דניס היתה שחקנית ידועה, עד מהרה דלפו "איכשהו" החדשות לתקשורת. חיש קל פרסם נשיונל אינקוויירר כתבה על "ביש המזל המדהים של ג'יין בכל הנוגע לחיי האהבה שלה," ערך רשימה מפורטת של כל קשריה הרומנטיים שנועדו לכישלון (מתי היא יצאה עם מתיו מקונוהי? ועם בילי בוב תורנטון? ועם ראסל קרואו? ומי זה, לכל השדים והרוחות, מר ק?יו?-ט?יפ?) ושאל את קוראיו: "מדוע ג'יין דניס נמצאת כעת עם גבר שאכזב אותה באופן נבזי כל כך?" השוו אותנו לזוגות כמו אנג'ליקה יוסטון וג'ק ניקולסון, לג'רי הול ומיק ג'אגר. פסיכולוגית קלינית אחת שטחה תיאוריה מלומדת, שלפיה נשים מפורסמות אינן שונות מאחיותיהן האנונימיות בכל האמור בבחירות רומנטיות שגויות. "גם אם את יפהפייה ומצליחנית, את עלולה להימשך ללו?ז?ר עלוב," צוטטה הפסיכולוגית, שהוסיפה: "לעתים קרובות, נשים יפהפיות מושכות אליהן טיפוסים תמהוניים." בהמשך נכתב על "חוסר הרגישות שלי, שגובל בגסות" ועל "הכחשותי הנמרצות בכל הנוגע לשמועות על חלקו של קיאנו ריבס בכל הפרשה." מקור עלום אחד גרס ש"החידוש בלצאת עם חלאת אדם ודאי מדליק אותה – היא כנראה ממש משתוקקת לאתגר רציני." לפי ציטוט נוסף, מפיה של "חברה טובה" של ג'יין, "ההחלטה להינשא לברט איסטון אליס היא אחת ההחלטות האידיוטיות של המאה."
בקרת נזקים. התראיינו בצוותא לכתבת דיוקן בכתב העת טו?ק (שכותרתה היתה: "מכה או מציאה?"), ובמהלך הראיון ג'יין הגנה על שמי הטוב ואני הכיתי על חטא. בכתבה תוארו בהרחבה השנים שבהן הייתי שקוע במדמנת האלכוהול והסמים, אף על פי שהבהרתי שחזרתי למוטב. "אמרו על ברט הרבה דברים זדוניים ולא נכונים," טענה ג'יין. ואז, במענה לדרבוניה של ג'יין, הוספתי ב"זעם", "בטח, גם אני ממורמר בגלל זה." ג'יין המשיכה להתלונן: "קריירה של שחקנית מקשה מאוד על מערכות יחסים והביטחון העצמי שלי נפגע מאוד" וגם, "נראה לי שבחורים 'טובים' – למרות שאני לא בטוחה מה זה אומר – הרגישו שאני מאיימת עליהם ולכן הגברים שיצאתי איתם בדרך כלל לא בדיוק ענו להגדרה 'מתחשבים'." הכתב הבחין ב"מבט החטוף" שג'יין לכסנה לעברי. הכתב הבחין ב"ארשת פני הקודרת", ונראה שלא האמין לי כשהצהרתי ש"אני נותן הכול לילדים שלי – חיי מוקדשים לאבהות" (הכתב לא השכיל להבחין בשעשוע הקדורני שהפקתי כעת, בשלב החדש והפיכח של חיי, מכל הדברים החדשים שנחשפתי אליהם: נימה של אכזבה, חתך מדמם, לב שחדל לפעום, אכזריותם של ילדים). אבל הכתב ההוא אימץ אל לבו תיאוריה פסיכולוגיה פופולרית בשקל: "ידוע שסלבריטאיות נוטות להרס עצמי מפני שהן מרגישות שהן לא ראויות למה שהשיגו" או "דרושה אישיות חזקה כדי לעמוד בפני טיפוסים מנוולים, ולסלבריטאיות בפירוש אין אישיות חזקה מהממוצע."

במהלך הראיון שאל אותי הכתב גם שאלות כמו, "יש עיתונאים שמפקפקים בכנותן של התשובות שלך. מה תגובתך?" וגם, "למה התעלפת בשנה שעברה במהלך טקס חלוקת פרסי גלובוס הזהב?" אבל ג'יין המשיכה לתקתק משפטי מפתח, כמו "ברט הוא מקור הכוח שלי", ובתגובה צוטטה חברה אנונימית, שאמרה, "זאת בדיחה. ברור שג'יין התחתנה עם ברט אליס רק בגלל הדימוי העצמי הירוד שלה. מגיע לה מישהו הרבה יותר טוב מההומו המתוקשר הזה, אוקיי? אליס הוא סתם אידיוט." חברה עלומה נוספת טענה ש"אליס לא טרח אפילו לבוא איתה לגינקולוג בזמן ההריון! הטיפוס הזה מעשן מריחואנה תאילנדית במהלך נסיעה במונית." ג'יין, מצדה, הודתה שהיא מכורה ל"טיפוסים שליליים" ושהעובדה שהם "בלתי צפויים" מדליקה אותה. משום מה יוחסה לי האמירה "הי, אני ד?ייט שווה." מקור עלום נוסף אמר: "לדעתי, ג'יין בחרה בברט מפני שהיא אוהבת נכסים להשקעה – היא שכנעה את עצמה שמתחת למעטה המחוספס מסתתר בחור טוב." מכרה עלומה נוספת שללה את ההבחנה המלומדת וניסחה את דבריה בתמציתיות: "הוא. חתיכת. מניאק." התובנה המסכמת שחלקתי עם הכתב היתה ש"עם ג'יין חיי מושלמים – אני פשוט אסיר תודה." למרבה הזוועה, נחתמה הכתבה במילים: "בהצלחה, ג'יין!"

בינתיים עקרה ג'יין מלוס אנג'לס לפרוור אנונימי בצפון החוף המזרחי, קרוב דיו לניו יורק כדי להגיע לפגישות בענייני עבודה ורחוק די הצורך ממה שנראה לה כאימה ההולכת וגוברת של אורח החיים העירוני. המניע הראשוני למעבר היה המתקפה על מגדלי התאומים ועל מטה משרד ההגנה בוושינגטון, ובתחילה היא שקלה (קצרצרות) לעקור הרחק משם, למקום אקזוטי בדרום-המערב או למרחבים העצומים בלבה של ארצות הברית, אבל בסופו של דבר התקבלה ההחלטה להתגורר במרחק נסיעה של שעתיים לפחות מעיר גדולה כלשהי, מכיוון שמתפוצצים שם מחבלים מתאבדים בסניפים הומי אדם של ברגר קינג, סטארבקס, וול-מארט ובתחנות הרכבת התחתית בשעות העומס. אזורים נרחבים של הערים הגדולות הוקפו בגדרות תיל ועיתוני הבוקר פרסמו בעמוד הראשון תצלומי אוויר של בניינים שספגו הפגזות ישירות לצד ערמות של גופות מוטלות בצלם של עגורנים שנשאו מעלה גושי בטון חרוך. לעתים תכופות יותר ויותר הודגש ש"אין ניצולים". אפודי מגן נמכרו בכל מקום, מכיוון שלפתע צצו המוני צלפים; גם המשטרה הצבאית, שכוחותיה התמקמו בכל פינה, לא היוותה מקור נחמה, ומצלמות האבטחה התגלו כחסרות תועלת. מספר האויבים האנונימיים שאיימו עלינו היה אדיר – בתוככי המדינה ומחוצה לה – כך שאיש לא ידע בוודאות במי אנחנו נלחמים ומדוע. הערים נעשו עגמומיות לאחר שחיי השגרה נגדעו באחת על ידי תלי-תלים משוננים של פלדה, זכוכיות ואבנים, ומעליהם ריחף יגון כבד, שהועצם בשל דיוקניהם המצולמים המוכתמים, הממורטטים, של הנעדרים, שהקיפו אותנו והיוו תזכורת מתמדת לאובדן לצד אזהרה מפני הבאות, וגם בשל השידורים של סי-אן-אן, שהראו שוב ושוב אנשים משוטטים ברחובות באטיות הלו?מה, כמה מהם עטופים בדגל ארצות הברית, ובפסקול נשמע ברוס ספרינגסטין, ששר ברוך את ""We Shall Overcome. התנסינו ברגעי חרדה רבים מדי כשאלה שנותרו בחיים החלו להתקנא במתים ותושבים החלו לעקור לאזורים הכפריים, לפרוורים, לכל מקום שהוא.

הערים הגדולות לא היו עוד מקום הולם לגדל משפחה, או כפי שניסחה זאת ג'יין בבהירות – להקים משפחה. אנשים רבים איבדו את היכולת לאהוב.

ג'יין רצתה לגדל ילדים כישרוניים, ממושמעים וחדורי שאפתנות, אבל היא פחדה כמעט מכל דבר: מפדופילים, מחיידקים, מרכבי שטח (היה לנו אחד כזה), מאקדחים, מפורנוגרפיה, ממוזיקת ראפ, מסוכר לבן, מקרניים אולטרה-סגולות, מטרוריסטים, מעצמנו. השתתפתי בסדנאות לתיעול כעסים ועיבדתי את "פצעי העבר" שלי במהלך מפגשים עם פסיכולוגית לאחר חילופי דברים קצרים וחמומים בנוגע לרובי, שהתלקחו באחת בעיצומה של שיחה תמימה בינינו (הכול נסב על הרצונות שלו. הכול נסב על הצרכים שלו. הצרכים שלי התבטלו בפניו והיה עלי לקבל את זה. היה עלי להתקומם נגד זה). העברתי את הקיץ הזה בניסיון להתוודע לילד המודאג, העצוב והדרוך, שהשיב באופן חמקמק על שאלות שלמיטב הבנתי היו טעונות הבהרה ודיוק, ולשרה, שכבר מלאו לה שש שנים ואשר הקפידה לעדכן אותי שמשעמם לה. הואיל ומחנה הקיץ בוטל, ג'יין ואני תכננו שלל פעילויות שהיו אמורות לחלץ אותם מקהות החושים שלהם: חוג קראטה, שיעורי אבוב, קלטות ללימוד קריאה, צעצועים מתוחכמים, נסיעה למוזיאון השעווה, ביקור במצפה הימי. הקיץ הזה עמד בסימן הסירוב לבקשתו של רובי (שהחשיב את עצמו "מקצוען" במשחקי מחשב) לטוס לסיאול, לאליפות משחקי המחשב המקוונים. הקיץ הזה עמד בסימן ההתוודעות למגוון התרופות שהילדים נטלו (כדורים מעוררים, כדורים לאיזון התנודות במצב הרוח, נוגדי דיכאון מסוג ל?ק?סאפ??רו?, א?ד?ר?אל לטיפול בהפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות, נוסף על שלל כדורים למניעת התקפים אפילפטיים ותרופות מרשם אנטי-פסיכוטיות). הקיץ הזה עמד בסימן בניית ארמונות בחול. ועיטור עוגות. והרובוט המוכסף שקניתי לרובי, שהפטיר: "ברט, אני מבוגר מדי בשביל זה." והתקליטור הלימודי על אסטרונומיה, שהוא העדיף על פני הרובוט.

הקיץ הזה עמד בסימן הטרמפולינה שקניתי ופציעתו הקלה של רובי בשעה שחנך אותה. יצאנו לטיולים ביער. צעדנו בטבע. מצאתי את עצמי מבקר גם בחווה וגם בבית חרושת לייצור שוקולד ואפילו מלטף ג'ירף (שכעבור זמן מה נהרג מפגיעת ברק במהלך סערה קיצית הזויה) בגן החיות המקומי. התוודעתי מחדש לתוכניות הטלוויזיה לילדים. הקיץ עמד בסימן צבעים וצורות וספירה בקול עם שרה, שידעה להגיד "הו?ל?ה" בספרדית, כשברקע היו תמיד דמויותיהם של הכלבלב הכחול, הדרקון הידידותי והחבובות, ויחסי הגומלין המרומזים, המשעשעים, בין הדמויות. קראתי בספר הילדים הכלבון הקטון והמשתרך שעובד לגרסת תקליטור, אשר שיוותה לספר הקלאסי דימוי קר ומנוכר – הדמויות המאוירות לטשו בנו מבטים זגוגיים ממסך המחשב הקורן. הכול נראה לי מעורפל ולא מציאותי. הוטלתי באחת לתפקיד הבעל והאב, המגונן, והיו לי ספקות אדירים. ועם זאת, נעתי לקראת מטרה נעלה כלשהי. באופן לא רצוני חתרתי לקראת דבר מה.

נימת הדיבור שלי כלפי הילדים נעשתה תקיפה כשהם התנהגו בגסות או באדישות גמורה או סתם נהגו כילדים מפונקים, ודומה שזה הרגיע את ג'יין (אבל ג'יין גם ביקשה שאשאר "ממוקד", ולכן מצאתי על נקלה משרה של מרצה לכתיבה יוצרת בקולג' מקומי – למרות שנפגשתי עם הסטודנטים רק אחת לשבוע למשך שלוש שעות). נוכחתי לדעת שהשתניתי, וחשתי שבעל כורחי השינוי הזה מ?ת?קף את עצם קיומי. הפסקתי לערוג לפעילויות חיצוניות. הלחץ שהיה כרוך בחיים העירוניים נעלם – הפרוורים היו רסיסי חיים שונים, מפושטים; לא היה עוד צורך לדפדף בבהילות בדפי המילון השטני (מדריך זאגאט) כדי לשלוף המלצה על מסעדה ראויה, והמאבק המתמיד הכרוך בהזמנת מקומות נעלם כלא היה. למי היה אכפת כעת מאגפי הוי-איי-פי או מתקיפת צלמי פפרצי שארבו לכוכבי הקולנוע על השטיח האדום בהקרנת בכורה כלשהי? התרגעתי בפרוורים. הכול שם היה ש