נכבה/ נדלק

השבוע הועלתה הצעה ל'חוק הנכבה'. ביום העצמאות שלנו, הפלשתינים בתוכנו מתאבלים. כי בכל זאת, הם גרו פה לפנינו, וכל הסיפור הזה על זה שלקחנו להם את הבתים וכו'. לפי הצעת החוק (של ישראל ביתנו) ייאסר עליהם להתאבל או להפגין עצבות באותו יום. רוצים להיות עצובים? בסבבה שלכם תתאבלו ביום הזיכרון, תשעה באב או ביום השואה, אבל לא ביום שאנחנו שמחים. זה מעצבן וזה מעכיר לנו את השמחה.

אם בכל זאת תתעורר בכם הנכבה, או יבליח געגוע לבית שנלקח או ערגה לאדמה שנחטפה, תסתכלו לשמים, תראו את זיקוקים וכמה שלומי שבת עושה שמח בבמה המרכזית ומייד תשובו לחייך ותודו שאין, אין כמו המדינה הזאת.

שבועות הוא חג מבולבל. הוא בוגר יותר מסתם מועד של יום אחד, אבל עדיין לא מגובש לכדי חג כמו פסח. יש לו מלא שמות ורבעי תכנים (חג הביכורים, המים, מתן תורה, עצרת, חג הגבינות, חג הקציר), אבל אף אחד לא מבין מהם תסמיני החג; מה צריך לעשות? למה את תיקון שבועות עושים באמצע הלילה? מה הקשר בין מתן תורה לאכילת בלינצ'סים ומה לעשות קודם? לקרוא את מגילת רות לזרוע, לקצור, או לעדור? ומה קורה עם הבגדים הלבנים? עד כמה זה יעיל כשאתה עם שני ילדים?

בחג שבועות תעשה לך. אני עושה לי. לפעמים גם פעמיים ביום אני עושה לי, לא ידעתי שזו מצווה, ואני ממש לא מחכה לחג שבועות כדי לקיים אותה. שבועות הוא אנרכיה. כל אחד עושה מה שהוא רוצה. זה בלתי אפשרי שלמרות משבר המים, כל נער שמתיז מים מצינור יגיד "זה שבועות, מותר". ואי אפשר שכל אישה מלאה תיקח לעצמה גבינת 90 אחוזי שומן ותגיד "זה שבועת, מותר". תכף גם הערבים יהיו עצובים בחג הזה, ויגידו "זה נכבת שבועות שלנו. אנחנו מסכנים, אין לנו בתים".

תרגיל פיקוד העורף נועד לכישלון. שום תרגיל לא הכין אותנו לאירוע אמיתי. אף אחד לא עשה תרגיל לפני 1973 למקרה ששלושה צבאות יקומו עלינו באמצע יום האבל הרשמי שלנו; לא עשינו תרגיל לפני מלחמת המפרץ, למרות שכולנו רצנו לחדרים האטומים במיומנות עם ניילונים וסמרטוטי רצפה באמצע הלילה. החיים האמיתיים לא זקוקים לתרגיל, הם נוחתים עליך מבלי שתהייה מוכן.

אף אחד לא עושה תרגיל של פיטורים באמצע החיים, אבל אם אירן תפציץ אדע מה לעשות. זה כמובן לא יקרה לעולם, אבל הסחת הדעת שהממשלה עושה לנו עובדת בגדול. אין לכם עבודה, אתם שולחים את הילדים שלכם למערכת חינוך רקובה ובטלוויזיה הכל זבל ? שטויות, לכו למקלט ביום שני ב-11. תשכחו מהצרות ותחזרו כמו חדשים.

דודו: פעם אחת לפני הרבה שנים היה כוכב טלוויזיה גדול גדול גדול, ממש כמו...
גולו: כמו אלוהים?
דודו: כן, בדיוק כמו אלוהים. יום אחד כבה האור של הכוכב הכל כך גדול הזה.
גולו: אוי, עצוב.
דודו : מאוד עצוב. עד כדי כך עצוב שאפילו כשסיפרו עליו שמועות והוא הפך לשיחת היום, הוא דמיין איך שוב האור נדלק והוא שב לככב.
גולו : איזה מסכן.
דודו : הוא לא מסכן. כי כל המדינה עוד פעם מדברת עליו.
גולו : נו, אז מה.
דודו : אז אם מדברים עליך אתה קיים.
גולו : עלי לא מדברים, אבל אני קיים.
דודו : אבל אתה סתם בובת גרב חלולה שפעם הופיעה בטלוויזיה.
גולו : גם אתה.