מניאקים אחד אחד

לפני חצי שנה הוחלף הסטטוס של כוכב המאניק סטריט פריצ'רז, ריצ'י ג'יימס אדוארדס, מנעדר למת. כמעט 14 שנה אחרי היעלמותו המסתורית הכריזו הוריו רשמית על מותו. בתגובה החליטו שלושת החברים שהשאיר מאחור - הסולן/גיטריסט ג'יימס דין ברדפילד, הבסיסט/רעיונאי ניקי ווייר והמתופף שון מור - להוציא אלבום מחווה לריצ'י. "Journal for Plague Lovers", אלבום האולפן התשיעי של המאניקס, מורכב כל כולו מטקסטים שריצ'י השאיר מאחור.

כמה שבועות לפני היעלמותו השאיר ריצ'י מחברת של שירים, קולאז'ים וציורים שלו לניקי ווייר, כשגם ג'יימס ושון קיבלו עותקים מצולמים. המחברת הכילה 28 שירים, מתוכם כמה שירי האיקו קצרצרים. ארבעה מתוך השירים במחברת כבר הולחנו ויצאו באלבום הראשון של המאניקס בלי ריצ'י, “Everything Must Go” מ-96'. מאז ועד היום ג'יימס, ניקי ושון לא נגעו במחברת.

ריצ'י לא היה חבר להקה בר החלפה. בתור גיטריסט קצב הוא היה די מיותר, ואין ספק שהמאניקס לא היו זקוקים למישהו שיחליף אותו. אבל מבחינה תיאורטית, אסתטית ותדמיתית, ריצ'י העניק למאניקס את הזהות שלהם. הוא שם בפיהם רטוריקה מהפכנית ושילב אידיאולוגיה מרקסיסטית עם לוק גלאמי מתריס.

בשנים שחלפו מאז הפכו המאניק סטריט פריצ'רז מלהקה חתרנית, פרובוקטיבית ומלהיבה ללהקת אצטדיונים. הרבה ממעריציהם המקוריים נטשו אותם, ובז'רגון הנוטשים היעלמותו של ריצ'י מסמלת פיצול של המאניקס לשתי להקות: האולד-מאניקס והניו-~מאניקס.

קשה לי להאמין שאני אומרת את זה, ואולי אני עדיין בשלב ההתלהבות הראשונית מהאלבום החדש, אבל נדמה לי ש"Journal for Plague Lovers" כמעט ומבטל את הפיצול הזה. האלבום החדש לא רק מכיל את הטקסטים של ריצ'י, חלקים גדולים ממנו גם נשמעים כאילו יכלו לצאת כשריצ'י עוד היה בלהקה – דבר שבשום פנים ואופן לא ניתן לומר על “Everything Must Go” או “This is My Truth Tell Me Yours”.

למעשה המאניק סטריט פריצ'רז החלו לחזור לעצמם כבר באלבומם האחרון, שיצא אחרי הפסקה יזומה בת שנתיים. ההפסקה עזרה לשלושת חברי המאניקס השורדים לנער את שכבת האבק שהצטברה עליהם בעשור האחרון, והעבודה על אלבומי הסולו של ג'יימס וניקי גרמה להם לשאול את השאלות שנשכחו במשך השנים. כשהלהקה חזרה לפעילות היא הוציאה את האלבום המוצלח ביותר שהוציאה מזה שנים.

“Send Away the Tigers”, שיצא לפני שנתיים, לא היה אלבום עמוק או כבד ראש, אבל הוא היה אלבום פופ-רוק מגניב עם אנרגיה מתפרצת, התלהבות כנה בקולו של ברדפילד, המנוניות סוחפת וגיטרות נהדרות. המאניקס חזרו בו לימי הגלאם והפוסי-מטאל של אלבום הבכורה, “Generation Terrorists”, עם ריפים א-לה סלאש ומנגינות דף לפארד.

האלבום הזה גרם למאניקס להרגיש שוב צעירים, מה שמן הסתם הקל עליהם לפתוח את המחברת הישנה של ריצ'י. ג'יימס וניקי גם ציינו את ההצלחה המסחרית של “Send Away the Tigers” ואת הפרס על מפעל חיים שהם קיבלו מה"אן.אם.אי" בשנה שעברה (Godlike Genius Award) כעוד סיבות לכך שהחליטו להלחין את הטקסטים של ריצ'י דווקא עכשיו. היות ואת הקאמבק הם כבר עשו באלבום האחרון (הוא הגיע למקום השני במצעד האלבומים הבריטי, מקום אליו הם לא הגיעו כבר שנים), אף אחד לא יכול לחשוד שהם עשו שימוש ציני במילותיו של המיתוס כדי להחיות את הקריירה שלהם. ואחרי שריצ'י הוכרז רשמית כמת, באמת לא היה יותר למה לחכות.

על מנת לייצר אלבום שריצ'י היה אוהב החליטו המאניקס לעבוד עם סטיב אלביני (עליו כתבתי בשבוע שעבר, בהקשר של ג'רביס קוקר), בנוסף לאחד המפיקים הקבועים שלהם, דייב ארינגה. אלביני התאים לאלבום הזה מהרבה בחינות. ראשית, הוא מקליט להקות בלייב, מה שודאי עזר למאניקס לחזור לאנרגיות של נעוריהם. חוץ מזה אלביני מתמחה בהקלטה אנלוגית – בחירה מתבקשת עבור אלבום שהטקסטים שלו נכתבו על מכונת כתיבה. והכי חשוב זה שריצ'י, שהיה מעריץ גדול של נירוונה, הביע עוד בניינטיז רצון לעבוד עם האיש שהפיק את “In Utero”.

למרות ש"Journal for Plague Lovers" הוא אלבום חדש, המאניקס דאגו שיובן מיד שמבחינתם מדובר בסוג של המשך או מחווה ל“The Holy Bible” מ-94' – האלבום האחרון שלהם עם ריצ'י, שנחשב למאסטרפיס שלהם, בין היתר בזכות הטקסטים של ריצ'י.

על שני האלבומים הללו מתנוססים ציורים מטרידים של האמנית הבריטית ג'ני סביל. כמו “The Holy Bible” גם האלבום החדש נפתח בסימפול של ציטוט. לפני שברדפילד פוצח ב"Peeled Apples" הכוחני עם הריף המנצח, שומעים את קולו של כריסטיאן בייל (גם הוא וולשי) הלקוח מהמותחן הפסיכולוגי“The Machinist” מ-2004. אם ריצ'י אכן מת הוא מן הסתם לא ראה את הסרט, אבל חבריו זיהו את ריצ'י בגיבור הסובל מאינסומניה ואנורקסיה שגילם בייל בסרט. בשיר עצמו יש איזכור של נועם חומסקי ומשפטים כמו "הג'ינס של ליווייס תמיד יהיה חזק יותר מהעוזי", שהיו מתאימים בול לאלבום המיתולוגי ההוא.

אם אתם מצקצקים בלשונכם על איזכורים של אנשים כמו חומסקי וסטיבן הוקינג (המוזכר בשיר "Me and Stephen Hawking"), צריך לקחת בחשבון שהטקסטים נכתבו במחצית הראשונה של הניינטיז. הטקסטים של האלבום הזה הם מסמך היסטורי, וככה צריך גם להתייחס אליהם. אתם חושבים שגם בניינטיז זה היה קצת מגוחך להשחיל לטקסטים את חומסקי והוקינג? אתם צודקים. אבל בתור חובבת (אולד) מאניקס מושבעת אני חייבת לומר שהילדותיות המתלהבת של המאניקס היא סוד כוחם ולא עקב האכילס שלהם. מובן שהיה קל יותר לומר את זה לפני עשור וחצי, אבל אני מרגישה שהטקסטים הנושנים של ריצ'י מחיים את ההתלהבות הילדותית הזאת גם אצל שלושת חבריו המזדקנים.

בהמשך מקבל האלבום החדש זהות נפרדת משל עצמו. הלחן הפופי והמתוק של "Jackie Collins Existential Question Time" – תודו שהכותרת מספיקה כדי להתמוגג! – לא היה משתלב ב“The Holy Bible”. השיר המתוק מסתיר טקסט מלא ארס, בו שואל ברדפילד בפזמון את השאלה המצחיקה: "אמא, מה זה סקס פיסטול?". למרות שמילותיו של ריצ'י לנצח יפורשו לאור הטרגדיה של חייו, אי אפשר להכחיש שהוא כתב גם טקסטים מצחיקים. לא שיש לי מושג למה התכוון כשהוא שייך את האחיות ג'קי וג'ואן קולינס ל-Situationists.

הטקסטים של ריצ'י מעולם לא היו ממש מובנים. קשה מאוד לפענח את השירה הדחוסה ועטירת הסמלים שלו. האישי, התרבותי והפוליטי מותכים אצלו לכדי מקשה אחת. אבל גם כשקשה להבין למה בדיוק הוא מתכוון, הנושאים בהם הוא נוגע בטקסטים הללו – גלובליזציה, אבדן התמימות, תקשורת המונים, תרבות הסלבריטיז, צרכנות, ניצול העולם השלישי – מתחברים יחדיו למסר חזק וברור. העולם הזה הולך פאייפן, וריצ'י לא רצה להשאר לחזות בשלב הבא.

במקום זה הוא השאיר את הנבואות השחורות שלו בידי חבריו, בידיעה שיום אחד הם יוציאו אותן לאור. כפי שהם הודו בראיון ל"אן.אם.אי", ג'יימס וניקי בעצמם לא הבינו חלק גדול מהטקסטים של ריצ'י. וגם הם, כמונו, יכולים רק לנסות לפענח ולפרש, לתת אינטרפרטציות אישיות, ולהתפעל מהיופי של המילים.

את הטקסטים הכביכול אישיים לא בהכרח כתב ריצ'י על עצמו - הוא הושפע עמוקות מספרים, סרטים וממקרים שהיה עד להם בעת אישפוזיו. עם זאת קשה שלא לפרש את מילותיו לאור הביוגרפיה שלו. "All Is Vanity" המעולה, שנשמע כמו דחפור הרומס כל מה שעומד ברדכו (בדומה ל"מאוזולאום" מ“The Holy Bible”), הוא שיר נגד יוהרה, כשברור שריצ'י היה נרקיסיסט שהיוהרה שלו הביאה אותו לאבדון. והשיר האחרון (לפני רצועת הבונוס), "William's Last Words", הוא שיר פרידה/אהבה שבדיעבד ניתן לקרוא אותו כמכתב התאבדות. השיר הזה יוצא דופן מאוד באלבום ובדיסקוגרפיה של המאניקס בכלל. הסיבה לכך היא קולו העקום והשביר של ניקי ווייר, שהלחין ושר אותו. הרדיו מן הסתם לא יתנפל עליו, אבל למי שמוצא בו קסם מומלץ מאוד לשמוע את אלבום הסולו של ניקי.

"Journal for Plague Lovers" הוא לא אלבום מושלם: יש בו כמה בלדות מעצבנות (איפה סטיב אלביני היה כשהביאו את כל הכינורות ל"This Joke Sport Severed"?). אבל מה שבטוח זה שה"חזרה" של ריצ'י עושה למאניקס רק טוב.


מאניק סטריט פריצ'רז, "Journal for Plague Lovers"
(NMC)