זה כבר ברור וסגור - פאשן פיט הם להקת ההייפ של הרגע. ה-MGMT של 2009 אם תרצו. זה לא אומר שזה לא מגיע להם, או שהמוזיקה של החמישייה ממסצ'וסטס לא מוצלחת, אבל זה כן מוביל לכך שבמקביל לכל התשבוחות ש-"Manners", אלבום הבכורה שלהם, יקבל, יהיו גם לא מעט מתנגדים ומזלזלים. ככה זה היפסטרים, הם לא אוהבים שההמון מזיז להם את הגבינה; כשאמנות עוברת מרשות המבינים בעיני עצמם לרשות הציבור הרחב, היא גם הופכת לזולה יותר ומושכת פחות. האמת? בעיה שלהם. שיחשבו בפעם הבאה פעמיים לפני שהם דוחפים בכזו אינטנסיביות להקה בבלוגים שלהם מבלי לחשוב על ההשלכות.
הטירוף סביב פאשן פיט התחיל עם אי-פי הבכורה "Chunk Of Change" שיצא בשנה שעברה ומיד גרם לכולם להכריז עליהם - בצדק בדיעבד- כלהקה המבטיחה של 2009.
ופאשן פיט הם להקה מעולה. אין ספק. השוו את המוזיקה שלהם לאנימל קולקטיב, הבלק קידס, פוסטל סרוויס, הגו טים, סימיין מובייל דיסקו ואפילו לאלבום האחרון של היה יה יז. הם גרסת הדאנס של Bon Iver ולא משנה על מה הם שרים - הטקסטים שלהם לא בהכרח מבריקים - הם תמיד נשמעים כדבר הכי שמח בסביבה. בעצם, כמו אותם MGMT, אף אחד בכלל לא מתייחס לז'אנר שממנו הם שואבים את ההשפעות (MGMT הלכו לפסיכדליה, פאשן פיט לסינתיסייזרים של שנות השמונים) וכולם מודים, פה אחד, שמדובר בלהקת פופ טהורה. כזו שפשוט כיף לשמוע וכולם מסוגלים לזמזם את הפזמונים שלה.
עוד בוואלה!
לא קורצים לבריאן אינו
בדרך כלל, כשלהקה מתחילה מקבלת כזה בוסט רציני מהעיתונים, נכנס לתמונה איזשהו מפיק-על (ע"ע ווייט לייז ואד ביולר, בלק קידס וברנרד באטלר או MGMT ודייב פרידמן) ומחליק את הסאונד, מעדן ובאיזשהו מקום קצת מקלקל את החוויה של אלו שהיו שם מההתחלה. אני חושב שההסבר הכי טוב לתסכול שנובע מהתהליך הנ"ל מוצה בשיר "Slap Dash For No Cash", שנמצא על האלבום האחרון של ארט ברוט והוקדש לג'פרי לואיס. בשיר, אדי ארגוס קורא לבריאן אינו לקרר קצת את המנועים החמים ואומר "אני אוהב את הצליל של רעשי רקע/ אני אוהב לשמוע את השבירה בקולו של הסולן" וממשיך לפרט עם "אני שומע את החברים שלו יושבים סביב/ אני שומע אותו מנגן על כלי שהוא הרגע מצא/ אני שומע צליל נמוך מזמזם/ אני שומע את ההורים שלו אומרים לו לסגור את המוזיקה". ברגע שכל אלו נעלמים מההקלטה, משהו קטן מת אצל כל חובב אינדי אמיתי ואין הפתעה משמחת יותר מלגלות שפאשן פיט, באלבום הראשון שלהם, שמרו על זה אמיתי. המוזיקה שלהם לא מרוסנת כלל, הם מגזימים בצעקות ובאנרגיות על ימין ועל שמאל, עושים טעויות קטנות על הדרך ולא מנסים אפילו לקרוץ לכיוונו של בריאן אינו.
בניגוד לאי-פי, בו כל השירים נכתבו והולחנו על ידי אנג'ליקוס, ב-"Manners" הקרדיטים מתחלקים בין כל חברי הלהקה, והתוצאה מובילה לגיוון גדול יותר ולא מעט הברקות. ב-"Little Secrets" ובשירים נוספים אנו מבינים שוב שהמנוני אינדי עם צעקות של ילדים תמיד עובדים; "Seaweed Song" הוא חתיכת קטע מרגש שבנוי מושלם ומנצח את הרגעים הטובים ביותר של מרקורי רב; "Sleepyhead", הקטע היחיד שהגיע לאלבום מהאי-פי, הוא אחד מהקטעים הכי מעניינים של 2008 ויש לו משקל כבד בהפיכת פאשן פיט למי שהם היום ו-"The Reeling" ו-"Make Light" הם קטעים שכמעט כל מסיבה אלטרנטיבית תכניס לפלייליסט שלה בתקופה הקרובה.
תהנו מכל אלו ומשאר האלבום עכשיו - לפני שייגמר לכם הכוח. אתם חיים על זמן שאול ויש לכם רק עד מצעדי סוף השנה. אחר כל תוכלו להגיד שהם הכי סתם, ותצחקו על האנשים שעוד אוהבים אותם.
פאשן פיט, "Manners"
(Columbia)