שר בלי תיק

אני מאשים את התיאטרון. אתם יכולים לקרוא לי בור-חסר תרבות-צר אופקים-זונה פופוליסטית, אבל הוא עדיין זה שאשם בכך שחרף ניסיונות הסגנון, תנועות המצלמה, פריצות חדשותיות מוקומנטאריות, הופעות אורח של דמויות פוליטית ותקשורתיות ושכפולו (העילג יש לומר) של ארי גולד לכדי יועץ פוליטי, "פולישוק" נראית כמו הצגה – "מבקר המדינה", למשל - ולא כמו "המשרד"; ההשפעה האסתטית והרעיונית הבולטת ביותר עליה. התיאטרון נוכח בכל סצנה, מיזנסצנה, שוט ודיאלוג והוא זה שמונע ממנה להיות טובה באמת, או אפילו סתם טובה (שלא לומר מעוררת לפרקים פלאשבקים לסדרת הקאלט הנכחדת של הערוץ הראשון "מאש"ה").

קשה לדמיין התנגשות חזיתית אלימה יותר מאשר זו שמתרחשת בין האנדרסטייטמנט והניואנסים של החזון הריקי ג'רביסי (שכולל בתוכו גם את האדפטציה האמריקאית האדירה), לביצוע המוגזם והמלודרמטי של "פולישוק", שנגזר משהות ממושכת בתיאטראות רפרטוארים (וזה לא שאני חושב שקצת פרינג' היה מציל את העסק).

אף אחד לא חולק על כישוריי הכתיבה של היוצר שמואל הספרי, אחד הקולות היותר מקוריים – בהנחה שמשאירים בחוץ את "חורף 73'" - בתרבות הישראלית (הטרילוגיה של "חמץ", "קידוש" ו"שבעה", מערכונים ל"חמישייה הקאמרית"), אבל בין כתיבה לתיאטרון לכתיבה טלוויזיונית – ובוודאי כזו ששואפת אל הדור החדש של הסיטקום – עוברת תהום. וב"פולישוק" היא פעורה במלוא עומקה.

העלילה, מעדות "מר סמית הולך לוושינגטון" ו"הקפיצה הגדולה" – דביל ממונה לתפקיד בכיר בתור איש קש, אבל לא ממש מתפקד ככזה – דווקא תפורה על מדינת ישראל. אחרי הכל עמיר פרץ היה כאן שר ביטחון רק משום שגורמים בעלי אינטרס פחדו שהוא ייגע להם בקופה. גם המשחק של ששון גבאי - עליו מוטל רוב המשקל - אמנון דנקנר בתפקיד טומי לפיד (הברקה) וחנה אזולאי הספרי (שמצטרפת בהמשך), משרת את המטרה, אבל הוא רחוק מלהספיק, בוודאי בפרק הראשון; בוודאי כאשר מולם נמצאים גיא לואל ושירי גדני. לואל, שכה מצטיין בטלנובלות, טובע בתפקיד הארי גולדי שנתפר לא למידותיו, ושמראש נועד לכישלון. איפה החן הג'רמי פיבני, שהופך כל קללה לשירת ימי הביניים וכל צרחה לקול סופראן מרהיב, ואיפה החד-גוניות והחד-טונאליות המשמימות שלו. ההופעה שלו נראית כה מוגזמת ואנמית גם יחד – אוקסימורון שרק לו הפתרונים אליו – שהיא מרוקנת כל סצנה בה הוא מופיע מהפוטנציאל שהיה גלום בה, לו היתה:
א.כתובה עם קצת פחות מאמץ להבריק ולטלטל.
ב.לא משוחקת בידי מניאק קריקטורי.

גדני מצדה, בתפקיד עוזרת התקשורת השלומיאלית של השר פולישוק, מנסה להטעין את ההופעות שלה במתח השמור למועקה של "הדוד וניה", אבל מתקשה לשמור אותו מתחת לפני השטח, מה שהופך את ההופעה הלחוצה שלה למביכה, ולא במובן הסטיב קארלי של המלה.

הבשורה הטובה היא שבפרקים הבאים פולישוק משתפרת. ברצינות. סיפור המסגרת נראה פחות כפוי, העלילות מחליקות (גם אם הן נשארות צפויות ודידקטיות נורא), המשחק מרגיש טבעי יותר, ששון גבאי סוחב בעלייה, הסאטירה מעקצצת, ויש גם איזה שניים-שלושה צחוקים בכל פרק. ובכלל, טוב שמישהו בכלל מתחיל להיות מושפע מ"המשרד" ועוד מעוניין לערבב אותה עם אמירה נשכנית על הפוליטיקה הישראלית. ובכל זאת, מדי פעם אל תתפלאו אם תגששו לחפש את המשקפת שלכם באופן אינטואיטיבי. במקרה שהסדרן דפק אתכם ביציע העליון, כמובן.