עירית לינור שבה לדון בתפר שבין נישואין-גירושין (מאז "משמורת" בערוץ 2), כשהפעם מאחוריה "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן, התנ"ך לנושאים שכאלו, אותו תרגמה לינור מחדש ובהצטיינות בשנה שעברה, ואף הוסיפה לו אחרית דבר (הוצאת כתר וידיעות). "הספר הניב כמות עצומה של גרסאות קולנועיות וטלוויזיוניות", כתבה לינור על "ספר הבנות הראשון בהיסטוריה" ולא הסתירה את חיבתה העמוקה לסיפור הישן אך הרענן של אוסטן. בבסיסו של העיבוד הטלוויזיוני בן ששת הפרקים, שורר המתח האינסופי בין עצמאותה של אשה לבין תשוקתה האינסופית ל"סוף טוב", זה שמתבטא בתמה הנצחית של ספרות הנשים בחתונה.
שלל רווקות לחוצות חתונה משוטטות להן בנופי הגליל הכפריים של מושב עמוקה. האחת, אלונה (יעל הדר המצוינת), על תקן אליזבת בנט של אוסטן רק עם טוויסט של גרושה פלוס ילדה מעצבנת בת 15 (לירון כרקוקלי), אחותה הצעירה, נטע (נטע ריסקין), גרושה טרייה אף היא, וחברתן ענת (ירדן בר כוכבא) שטרם התגרשה מהסיבה הפשוטה שטרם התחתנה.
אל המקום מגיע הרווק המבוקש ועתיר הממון, נמרוד ארצי (דן שפירא) ביחד עם חברו בנגל ושתי אחיותיהם ומכאן מקבלים הצופים את הבליל המוכר של הגאווה, הדעה הקדומה וביניהן דיבורי אין קץ על נישואים הנושא הזה שנשים לא מפסיקות לדבר עליו, מהמאה ה-19 ועד העידן בו אנחנו חיים בדרך זו או אחרת.
העלילה האוסטנית חוצה זמנים ותקופות ותתיישב נהדר על כל סיטואציה עלילתית, בעיקר משום שמדובר בסיפור אלמותי, אך זאת גם העובדה שמייתרת לחלוטין את הגימיק מאחורי "מה שנחוץ לרווק". ההישענות על מקור ההשראה לא נחוצה לסיפור העלילה; הדמיון בין השמות האוסטנים - דארסי, בינגלי או ויקהם לארצי, בנגל או אביקם (גורי אלפי שיגיע בהמשך) הוא אזוטרי; העתקת נופי האחוזה לנופי הצימרים בגליל היא אקראית והערצתה הגלויה של לינור לרומן התקופתי ההוא, היא גימיק מיותר, תלוש ובעיקר, נטול אמירה ישראלית מייחדת.
הלו, לא ראית "קלולס"?
עכשוויות הסיפור רלוונטית לימינו ללא ספק, אך לא מחייבת את ההתכתבות הטקסטואלית. במצב של טלוויזיה בעלת ממון ותקציב אינסופיים, היתה נדחקת "מה שנחוץ לרווק" לרצועת צהריים נישתית בערוץ לקהל יעד נשי ולא מעזה לתפוס שעת שידור מרכזית. לטוב ולרע, פה זה לא הבי.בי.סי. (וזה כנראה לרע).
אם ננתק את "מה שנחוץ לרווק" מהקשרה המיתולוגי, נקבל סדרה שרחוקה מלתאר עכשוויות לעומקה. לינור מאכילה את הדמויות בסדרה בשורות ספרותיות שלא יושבות באמינות יתרה בפיותיהם של חברי הקאסט המוערך אחת מתופעות הלוואי של מי שמתעקשת לכתוב ולביים גם יחד. במאי לעולם לא יוכל לשמוע את השורות הללו באוזן חדשה ולנצח יתאהב במילים שהוא בעצמו כתב. לינור תרגמה, עיבדה לתסריט וביימה, מה שראוי להערכה בכל קנה מידה הישגי, אך פחות על פי מבחן התוצאה.
בעוד לינור מצליחה לדייק באופן יחסי בכתיבה לגרושה הצינית או האומללה, הרווקה הנואשת, האמא המעצבנת והאחות המרשעת, היא מתקשה להשיג את אותה רמת דיוק בתפקידים הגבריים ובעיקר באופן בולט ומעיק בכתיבה לנערה הצעירה בת ה-15. זאת שמסננת עגה של בת עשרה שנעה מ"מתגנב" מלשון מגניב, ל"טרקטוריסט" במובן של חופר בראש ועד ל"מצער את הזמן" על משקל הביטוי השגור, שכמו קודמיו, גם הוא סלנג קיים, שלא זקוק להייפר שיפצור בשביל להישמע רענן יותר. ואם כבר לשפץ, יכולה היתה לינור לקחת דוגמה טובה יותר מאיימי הקרלינג, שכבר צלחה בעיבוד אוסטני מ"אמה" ל"קלולס".
מזלה של לינור שצוות השחקנים המוכשר מצליח להפיק הגיון גם ממשפטים בנאליים על סטריפטיז ולנז'ריי, אך הקושי של השחקנים להתמודד עם השורות לא מצליח להחבא, חרף כישרונם.
מה שנחוץ לרווק היא אולי אשה שתאהב אותו עד סוף ימיו, אבל מה שנחוץ לעירית לינור היא הבחירה בתפקיד אחד על הסט. מה שבטח לא נחוץ לה, היא ההתרפקות המיותרת על גבה של אוסטן.