מכה בעורף

בראשית, היתה פרשת התקיפה של בכירי התקשורת מבאסת למדי. היא נחטפה מהרגע הראשון על ידי טרחנים, צדקנים, ספקולנטים ואינטרסנטים ועל ידי אורלי וילנאי, שהתברכה בכל התכונות הנפסדות האלה גם יחד. במשך שבועות ארוכים נאלצנו לשמוע טענות מופרכות על הפגיעה האנושה בחופש הביטוי, על ניסיונותיהם הבוטים של ארגוני הפשע המאורגן להשפיע על העיתונות החופשית בישראל (יכול להיות שהם ביקשו למחוק טוקבקים מ"מה קורה"?), על הפשע המשתולל ברחובות (שננו: שערה שנופלת מראשו של בכיר בתעשיית הטלוויזיה שקולה למאה קשישות מותקפות) ועל אוזלת ידה של המשטרה בישראל (ברחבי העולם, כידוע, לכחולי המדים יש מידע מודיעיני על כל טמבל שמחליט ללכת מכות באמצע הלילה). על כולם האפילה אותה תוכנית תחקירים משעשעת, "השתולים",ששלחה את אנשיה היישר לידיהם השעירות של מטרידים מינית, וניסתה באופן נואש להשתטח מתחת לגלגלי המכונית הדוהרת ולצבור כמה נקודות רייטינג.

לכן, הטוויסט של הימים האחרונים מלבב כל כך. טוב, אולי זו לא הגדרה מדויקת. אי אפשר לזלזל או לגחך על חשבון הסבל האמיתי שהיה מנת חלקם של המותקפים ושל בני משפחותיהם. אסור גם להקל ראש גם בעוצמת ההתרסקות של החשוד בהזמנת התקיפות ובמצבו הנפשי הקשה. ועדיין, בכל הנוגע לנו, המתבוננים מהצד, שאינם מכירים באופן אישי את הנוגעים בדבר, סופו המסתמן של הסיפור כמעט טוב מכדי להיות אמיתי. התקיפות אינן קשורות לאיזה תחקיר דמיקולו או לאולם אירועים סוג ט', אלא לגדול כוכבי הטלוויזיה הישראלים בכל הזמנים.

כשעלה לראשונה שמו של דודו טופז כחשוד, התגובה הכמעט קולקטיבית היתה ביטול. נראה היה שמדובר בעוד שמועה שתתפוגג לה בתוך שעות, כמו מותו של מיקי ברקוביץ'. הסיפורים האלה פשוט לא מתרחשים כאן. בניגוד לאו.ג'יי סימפסון ולטוניה הארדינג (כוכבת ההחלקה על הקרח, שביחד עם בעלה שלחה ביריונים להכות באלות את יריבתה ננסי קריגן ולזכות במקומה באולימפיאדה), הכוכבים הישראלים לא רוקחים בדרך כלל מזימות שטניות ומופרכות כל כך. במקרה הטוב, הם חוזרים בתשובה. במקרה הרע, הם פשוט דוחים, כמו חנן גולדבלט. היחידים שמספקים מעט אקשן הם הפוליטיקאים, אבל פרשיותיהם אפופות בעננים משפטיים מייגעים וחסרות את הגלאם שמספק הראשון בטירלול.

הסלב המקומי המצוי, לעומת זאת, עטוף בנייר צלופן דביק ומרשרש של יח"צ, והוא תמיד מלא בפירגון, רגשות חיוביים וחף מאגו. רק כשמכניסים אותו לווילה מבודדת, מתפרצת כל הג'יפה על פני השטח. טופז, שהיה מועמד לאותה וילה (מטעם עצמו או מטעם הזכיינית, תלוי את מי שואלים), הוא מהיחידים שמעז להחצין את התופרת הנמוכה שבו במציאות ולא בריאליטי. בנסיבות אחרות, היה אפשר כמעט להעריך אותו על כך (הנה, סוף סוף הוא זוכה לביקורת חיובית).

נדמה שהפער העצום בין היקף השערוריות בארצות הברית לבין הדלילות הישראלית אינו קשור רק להבדל במספר התושבים. במציאות האמריקאית המשמימה ונטולת האיומים הביטחוניים, נוצר ואקום שמתחנן להסתבכות סלב תורנית, שתתפוס את הניוז סייקל למספר שבועות. אצלנו, לעומת זאת, יש אלטרנטיבות לרוב לכותרת הראשית. אם פרשת טופז לא היתה מתפוצצת, היינו יכולים להמשיך לעסוק בסוגיית השטחים המרתקת, שאמנם מאיימת על קיומנו אך במקביל גם מאיימת להרוג אותנו משיעמום, או בתרגיל העורף המגניב. במקום לקרוא היום בעמודים הראשונים של העיתונים הוראות כניסה למרחבים מוגנים שלא יגנו עלינו במלחמה שתיכף מתחילה, מרוח עליהם פרצופו של קלע כדורי השוקולד המצטיין, וזו הנקודה המשמחת באמת. מתברר שכשמדינה חיה במציאות כל כך משוגעת, רק מטורפים יכולים לספק לה קצת שפיות.