תחנת יצירה

מיכל נאמן, אחת האמניות הוותיקות והמוערכות באמנות הישראלית, שמזוהה עם זרם דלות החומר ביחד עם רפי לביא ותמר גטר, יוצרת עבודות בהן תהליך הייצור חשוב לפחות כמו התוצר הסופי. שיטתה הייחודית שהלכה והתהוותה לסימן ההיכר שלה, ידועה בעיקר כשיטת קולאז, אך אפשר גם לכנות אותה כמונוכרומטית, רב רבדית ואפילו רוחנית. כעת, שלוש יצירות שלה, המשתייכות לאותה קבוצה מוכרת, מוצגות בחלל התערוכה של מוזיאון בת ים כחלק מתערוכת הענק "פקטורי" שהתפזרה ברחבי העיר.

התערוכה עצמה מתחקה אחר הקשר בין שני סוגי יצירה – אמנותית ותעשייתית - ותהליך הייצור שלה ולשם כך הוצגו העבודות בנוסף למוזיאון, גם בחללים הנטושים של אזור התעשייה בבת ים. נאמן תלתה "פגרים" של עבודות, כפי שהיא מכנה אותם, בדיאלוג עם רוב העבודות בתערוכה שחושפות בעיקר תהליך ומתעלמות מהתוצר הסופי. אותו בית קברות של ציורים שהיא מייצרת מורכב מיצירות שהושארו על גג ביתה במשך שנה, ובכך חושפות מסך של פגעי זמן ומזג האוויר, כאילו נשלפו מקברן זה עתה. במוזיאון לעומת זאת, יצירותיה הצבעוניות מושכות את העין ובולטות באופן מובהק כנגד העבודות העירוניות והחד ממדיות האחרות.

במוזיאון עצמו תלויות שתי יצירות שבמרכזן מילה באנגלית (ליחצו על התמונות להגדלה). על אחת העבודות מודבקת המילה "(s)word, ובעבודה לידה המילה (w)hole. בין השתיים תלויה תמונה קטנה של פינגווין ושל מספריים. המון רמזים אך מעט פתרונות. "אהבתי את העובדה שהמילים האלה בעצם דבוקות זו לזו, אך כשחותכים אותן, ומפרידים אותן, המשמעות שנוצרת למילה המבותרת היא שונה באופן רדיקלי. ה'חרב' הופכת ל'מילה' בהיעדר אות אחת, ובהוספת אות אחת חזרה ל'חרב'. ה'חור' הופך ל'שלם' בהוספת אות אחת."

ריבוי האלמנטים החזותיים מבקש מהמתבונן להתרחק כדי לנסות ולהכיל את כל העבודה בניסיון לפענח את החידה שנוצרת בשילוב בין אלפי ריבועי הצבע הסימטריים, בין הדמויות הקטנות של השפן והברווז, בין שכבות המסקינטייפ ובין האותיות שבמרכזם. אך עם תפיסת המרחק וראיית התמונה בכללותה, מתבקש גם להתקרב ולבחון כל אלמנט בנפרד. בניסיון לפענח את החידה, אפשר לבחון את העבודות של נאמן כשתי פעולות עיקריות הבוראות את העולם החזותי והתוכני שלהן: חיתוך והדבקה; חיתוך של אותיות והדבקתן כמילים; חיתוך של חומרים והדבקתן ליצירה אחת אחידה; חיתוך של שדה הראייה והדבקת המבט לתוך המסגרת וחיתוך של מיתוסים ודעות קדומות והדבקתם המחודשת עם משמעויות חדשות.

כל אלמנט ביצירה הוא תוצר של אותן שתי פעולות פשוטות, וצבעי השמן, המסקינטייפ והמילים, הופכים לכלי המרכיב רגע של בהירות בתוך העולם החתוך שבוראת נאמן. "המסקינטייפ הוא דבק/נדבק/דיבוק" היא מסבירה. "זה תמיד נדבק להכל ומשאיר סימנים בכל מקום. אי אפשר להיפתר ממנו. כל מי שנכנס אלי לסטודיו יוצא ממנו עם איזה חתיכה של מסקינטייפ דבוקה לו לנעל. אבל זה לא רק אמצעי מעיק, אלא גם כלי שרטוט ומדידה המאפשר לייצר קווים ישרים. הוא גם נייר עליו כותבים ובמובן מסוים גם מאפשר תקשורת בכך שמדביק יחד שני גופים". גם צבעי השמן נדבקים לשכבות היוצרות שורות שורות של ריבועים מדויקים ומדודים היוצרים תחושה של לכידה ברשת מסובכת של משמעויות חדשות.

הארנב והברווז התמימים לכאורה, הם הרבה יותר מורכבים משנדמה למתבונן ביצירה בעין בלתי מזוינת, כפי שמסבירה נאמן. "הוגה הדעות וויטגנשטיין התייחס בכתביו לציור בו מסתתר ברווז כשרואים ארנב, וארנב כשרואים ברווז. כל מה שצריך לעשות כדי לראות את השני זה לשנות את זווית ההסתכלות". כעת, במקום להראות את השניים כאחד, כפי שהראה וויטגנשטיין, נאמן מפצלת אותם בחזרה לכדי יצורים נפרדים. "רציתי להראות איך הם לא דומים. הם הזוג המוזר. לא כמו הזוגות של תיבת נוח, אלא לא הולמים זה את זה, ולמרות זאת הם תמיד דבוקים ביחד. כמו מילים והעולם. אני רציתי להחזיר כל אחד למקומו הנפרד".

נאמן, שזכורה גם בזכות העבודות בהן לקחה את צמד המילים מהתנ"ך "ה' צבאות" והפכה אותם ל"ה' צבעים", לא מפסיקה להתעניין במשחקי המילים והצבעים. "פעם כל העולם היה מלא בצבעים ברורים, באמונה אמיתית ובמשמעויות שלמות. כיום נותרו רק השרידים שלהם, כמו הציורים שלי, כמונו."