וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מול שער ריק

3.6.2009 / 11:00

על אף השפה העשירה והקצב, "ימי הפופ" מתעורר מאוחר מדי ומחמיץ פוטנציאל ליצירה שלמה. דוד רוזנטל מפוספס

לפי כריכתו המזמינה של ספרו של עמיחי שלו "ימי הפופ", עם אורות האולטרה-סגול המבצבצים מפחיות הקולה, מתקבל הרושם שאנו עומדים לקרוא את הגרסה הישראלית ל"בוגי נייטס". את אורות הסבנטיז החליפו האייטיז ובמקום חולות לוס אנג'לס אנו מקבלים את הדיונות של ראשון לציון. לפחות החלק הראשון בציפייה הזו מתקיים, שהרי שנות ה-80 קיבלו בשנים האחרונות חותמת רשמית של נוסטלגיה. מה שנראה עד לא מזמן כתקופה הכי מיותרת בהיסטוריה המודרנית, קיבל תחייה מחודשת בצורת סרטים, ספרים וסיווגים מוזיקליים שמאדירים את החרא ששמענו, ראינו ולבשנו אז. אבל בכך מסתכם הדמיון."ימי הפופ" לא מתיימר להיות "בוגי נייטס", משום שהוא לא מוקצן ולא נוצץ מדי, גם כשהוא מציג את העליבות של גיבוריו. זו גם נקודת זכות גדולה לספר, שאינו מייצר נוסטלגיה מלאכותית, מאולצת ומתקתקה סטייל של "איים אבודים".

דניאל פישר הוא בן זקונים למשפחה בת חמש נפשות מראשון לציון שזה עתה איבד את אמו. הוא מגולל ארבע חוויות ילדות, שלוש מהן לאחר מות האם ואחת מלפני ולכל האפיזודות הללו מכנה משותף אחד: חסרונה של האם. מותה הפר את האיזון המשפחתי ויצר טלטלות נפשיות בכל אחד מבני הבית ובמיוחד באב, שיחסיו עם בנו הצעיר נעכרים עד כדי התפוגגות. כל אחד מחלקי הסיפור מדגיש קשר חזק בעל אופי שונה. בחלק הראשון מתחבר דניאל לאדר, חברו של אחיו הגדול, דרך מוזיקה והזיכרון הטרי של מות האם; בשני הוא מתקרב לנירית, חברתו החדשה מבית הספר, כשברקע מותו הטרי של סבו בליברפול וערגתו לקבוצה מהמרסי-סייד ששבתה לבבות רבים בכל העולם באותן שנים; בשלישי הוא מנסה להתחקות אחרי עקבותיה של זארה, המורה המסתורית לערבית שהיא גם שכנתו, כשהמפתח ללבה הוא שיחות על ספרות אנגלית; בחלק האחרון הוא חוזר לאחור בזמן ועורג לדודתו האנגליה טי ולאהבת הילדות הראשונה שלו. הפעם הוא לא עושה זאת באמצעות הכדורגל, המוזיקה או הספרים אלא דרך זיכרון חי מהאם.

הספר כתוב בשפה עשירה ובוטה ובסך הכל קליפי ומהיר, מעביר תחושה של מראות ובעיקר ריחות. אך הבעיה הגדולה של "ימי הפופ", שראה לראשונה אור ב-2004 ויצא כעת פעם נוספת (עם כריכה מזמינה בהרבה), היא שחסרה בו נשמה. הטקסט מרגיש כמו שחקן רכש יקר שהגיע לקבוצה גדולה, סיפק את הסחורה, אבל לא עורר שום הזדהות אצל האוהדים. שלו עסוק מדי בניים דרופינג, שבא על חשבון קירוב הקורא ליצירה. בתחילת הספר הוא מודה שהתעסקות במוזיקה של מבינים גורמת לך להתנשא (עמוד 16), וזה בדיוק מה שהוא עושה: מתנשא. הוא מקיא עד מיאוס כמה שיותר שמות של להקות והרכבים שנדחקו מהמיין סטרים באותן שנים. אחר כך הוא מספר על כך שתחביבו היה לייצר הרכבים בדיוניים לקבוצות כדורגל אמיתיות אבל דוחף להרכבים האלה (במין דאחקה פנימית בלתי מוסברת) גם דמויות אמיתיות כמו ג'יימי קראגר, רובי פאולר וכדורסלן העבר ז'אן טבק. לפחות בשני הסיפורים הראשונים, דניאל פישר לא ממש נותן לקורא להיות חלק מעולמו.

כל זה משתנה בחצי השני. "זארה" הוא הפרק הטוב ביותר בספר ו"שיטת הדירוג האנגלית" מסיים באופן חינני את זיכרון הילדות של דניאל. אלא שהעניין והרגש מתעוררים מאוחר מדי, אחרי שסטיגמת ה"תראו איזה מא-גניב אני" כבר הוטמעה ויצרה את החיץ. אם אפשר לתת רפרנס מנושא שקרוב מאוד ללבו של שלו, האנלוגיה המתבקשת ל"ימי הפופ" היא אותה בעיטה מוזרה של רוני רוזנטל במדי ליברפול, משבעה מטרים כשאיש לא עומד בדרכו למשקוף השער של אסטון וילה: החמצה ענקית.

"ימי הפופ", עמיחי שלו // ידיעות ספרים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully