קד"צניק

אם תצפו בתוכנית "פרות קדושות" (ימי א', 21:30, ערוץ 8) תוכלו לראות את אדם שוב, מנחה התוכנית, כתב פרלמנטרי בגל"צ, בחור צעיר בן 25, כשהוא מדגמן לכם איך זה להיות אילנה דיין. הדמיון, אגב, די מבהיל. עטוי חליפת בר מצווה, מסופר למשעי, בייבי פייס א-לה גור צלל יכין, אדם שוב הוא מוצר אינסטנט מבית יחסי הציבור של אתוס צבא הגנה לישראל בתקשורת הציונית. איש רדיו בעל ניסיון עשיר אשר חלה עליו המשוואה הבאה – אתה יכול להוציא את הגל"צניק מתוך הקרקר אבל אתה לא יכול להוציא את הקרקריות מתוך הגל"צניק.

שזה אומר שאם נבחן את שוב בראי שאלת המבחן – "האם גם אתה מדבר כמו קריין רצף בזמן שאתה מתחיל עם בחורות בפיצוציה?" – נגלה שלא רק ששוב הוא קלישאה שהתהוותה במהלך קורס קדם צבאי, אלא שהוא גם שואף להיות, כך נדמה, סוג של אילנה דיין. כך הוא משתמש בכל טקטיקות הרטוריקה החלולות שהכרנו מגברת "ללא משוא פנים": סקרנות, חוצפה חיובית, דעתנות ללא גבולות וקשיחות של איברי הגוף שמעל למפשעה.

"פרות קדושות" עוסקת, כפי שנרמז משמה, בשחיטת פרות קדושות שהחברה הישראלית לוקחת כמובנות מאליהן. הזדמן לי לצפות בשלושה פרקים: הפרק הראשון שעוסק בעניין "צדק לכל", זאת אומרת האם המערכת המשפטית בישראל אכן אוכפת את עקרון "חף עד שהוכחה אשמתו" על כל האנשים שעומדים למשפט, הפרק השני ששואל את שאלת פדיון השבויים ומחירו, והפרק השלישי שעוסק בכפייה החילונית.

כל פרק נפתח בסרט בן חצי שעה, כשלאחריו מתקיים דיון באולפן על אודות הנושא האמור. ומאחורי כל הבוג'רס הזה? חדוות ה"כאילו". כאילו מעמיק, כאילו תחקיר, כאילו קונטרוורסלי. בזמן שהכל נע סביב אותו עיקרון – הנחת עבודה, תחקיר, היקש לא רציני, מסקנה נמהרת ודיון יחסית מעניין התורם באמת ליומרת שחיטת הפרה הקדושה.

מצפייה בשלושת הפרקים הראשונים ניתן לקבוע – אף פרה לא נשחטת. לא נשחטת? אפילו לא מזיינים אותה בתחת. בפרק הראשון, שישודר היום (2 בדצמבר) מנסים לעסוק בשאלות מהותיות בשלטון דמוקרטי: האם שופטים בישראל נותנים לשיקולים שלא קשורים להליך השיפוטי הסדיר להתערב בהחלטותיהם? האם מושג הצדק כפי שאנחנו רוצים להכיר אותו אכן חל על בתי המשפט? האם יש אנשים הנפגעים ממערכת השפיטה מכיוון שהם נופלים קורבן לסטריאוטיפיזציה שהשופט נתון בה? השאלות, כאמור, חשובות ואמיתיות, אך הטיפול בהן לקוי - הוא מביא כמה דוגמאות בודדות של מקרים ספציפיים וסובייקטיביים (אדם שנאשם באונס בגלל עדות ספק מפוקפקת ספק לא, או עבריין מועד שנעצר בגלל עדות נסיבתית), אך אינו מביא בסרט את הדעה שמנגד (החשובה לעצם הדיון).

האם מהמקרים הללו ניתן להשיג שאין צדק לכל? שהפרה נשחטה? אין בשר לטענות של שוב מכיוון שהתחקיר שנעשה הוא כמעט רכילותי – אספנו כמה אנשים שקרה להם משהו שלא אמור לקרות. כאן נכנסת גם האילנה דיין שבאדם שוב, כשהוא שואל בדרמטיות: "סיוט קפקאי כזה יכול לקרות לכל אחד בישראל?". הביא אותה בשאלה נוקבת. בכלל נדמה ששוב מנסה מאוד להיות נוקב. את הדיון שאחרי הסרטים (שלמעשה תמיד שופך יותר אור לכאן או לכאן על הנושא מאשר הסרט הרדוד) הוא תמיד מסיים בפאנץ' ליינים בוטחים: "בימינו, אם אתם מחפשים צדק, לא תמיד תמצאו אותו בבתי המשפט בישראל", או "האם לא הגיע הזמן שישראל תבחן מחדש את מדיניות פדיון השבויים שלה? תודה שהייתם עמנו". אמאל'ה.

בפרק העוסק בפדיון השבויים חוטא אדם שוב בסרט המקדים לנושא כולו. הוא עוסק בעסקת ג'יבריל ששחררה מעל אלף מחבלים פלשתינים תמורת שלושה שבויי צה"ל, ויוצר קישור מזעזע בפופוליזם שלו – ראיון עם אחד הסוהרים בבית הכלא בו היו אסורים המחבלים, שמסתיים בכך שאנו מגלים שאותו סוהר שכל את בנו בפיגוע בבנימינה השנה ומאשים את ג'יבריל רג'וב, מהמשוחררים באותה עיסקה, במות בנו. הסיטואציה נרתמת למסקנה: המחבלים שוחררו, הבן נרצח (וזה לא משנה אם בגללם או לא). זאת אומרת שמחיר פדיון השבויים במקרה הזה היה יקר והביא לעוד הרוגים, שזאת אומרת שהוא לא היה כדאי וזה אומר שנשחטה פרת "פדיון השבויים". פשוט מאוד, לא?

בפרק השלישי, זה שעוסק בעניין הכפייה החילונית, חוזר בשלישית עניין העדויות הנסיבתיות של אנשים פרטיים שמהמקרה האישי שלהם נגזרת התיזה כולה. אחרי הכאילו תחקיר הזה (שני שוטרים דתיים! שפוטרו מהמשטרה מכיוון שלא הסכימו לעבוד בשבת), מגיע דיון קולני שבו משתתפים הח"כים פריצקי וגפני, ובסיומו שואל שוב את שאלת המחץ: "למה הבחורים הנחמדים האלה לא יכולים לשרת במשטרת ישראל של כולנו בגלל שהם שומרי שבת?". דוגמה נהדרת לכך שבחור בן 25 כמו אדם שוב יכול לקרוא לאנשים מבוגרים "בחורים נחמדים" משל היה דודה נחמדה ומבריקה. ממש כמו אילנה. אם הייתי נועז, הייתי אומר שהבחורצ'יק הנחמד הזה צריך לקחת משהו דחוף כדי לשחרר את הטון הפנסיונרי שלו לחופשי.