מי שיסקור פעם את שלל ההצעות שמגיעות לקרנות הקולנוע, עלול לקבל את הרושם שהז'אנר התיעודי הוא נחלתם הבלעדית של פעילים חברתיים, או לחלופין, מוכי גורל. ברבים מתקצירי התסריטים שמוגשים ניכר כשרון וחלקם אפילו עשויים להבשיל ליצירות מוצלחות, אבל כמעט תמיד הם יעסקו ב"מצב" - המדיני, לא הכלכלי חלילה - ובדרך כלל תוך הזדהות עם הצד המדוכא; או שיספרו סיפור אישי, אבל אז לעד תהיה כלולה בו טרגדיה משפחתית - בן שלא התראה עם אביו כבר כמה שנים ועכשיו הוא יוצא לסגור מעגל, אם בעלת נכות גופנית זו או אחרת, או מחלה בדרגות שונות של סופניות. לפעמים העלילה תתמקד בפרטי, אבל תשאף להשליך על הציבורי, כאילו מגיש ההצעה כבר עשה את העבודה עבור המבקרים.
מהסיבה הזאת, הזכייה של "החברה הכי גרועה בעולם", סרטו של רגב קונטס, בפרס הביכורים בפסטיבל דוקאביב, היא אירוע מעודד. סוף-סוף תסריט אישי שלא שואף לספר סיפור גדול יותר ולא מכיל בתוכו את כל תחלואי העולם. מה שעוד יותר מפתיע, הוא ש"החברה הכי גרועה בעולם", על אודות סוכנות הביטוח של אביו של קונטס, הוא גם סרט מצחיק, ואם אני לא טועה, מדובר בתקדים בקולנוע הדוקומנטרי הישראלי. גם "סימני מתיחה", סרטה המצוין של זהר וגנר, מתמקד בסיפור האישי של היוצרת בלי לפזול החוצה, וגם הוא מצליח להצחיק לא פעם, כך שאולי כבר אפשר לסמן מגמה אצל היוצרים הצעירים; אבל בעוד שאצל וגנר ההומור הוא אמצעי, אצל קונטס הוא כבר עמדה, השקפת עולם מוצהרת. לא לחינם בחר קונטס להכניס לסרט את התשובה של אבא שלו, לשאלה "מה היה רוצה שיאמר בהספד מעל קברו?". "איש מצחיק היה", עונה האב, "זה הדבר הכי חשוב לי. שיגידו שהיה לי הומור, זו המחמאה הכי גדולה עבורי".
לא משפיע על המציאות
דוד פרלוב ידע לתעד את חיי היומיום שהוא ראה מבעד לחלונו ברחוב שאול המלך בתל אביב. באחד מקטעי הקריינות שלו, שגם הודפס על גב מארז הדי.וי.די שיצא לאחר מותו, הוא מצהיר על שאיפתו "לתעד את הבנאלי את הפעוט, לא סיפורי בדים, לא עלילות, שום דבר מלאכותי". פרלוב הוכר בסופו של דבר כאחד הקולנוענים הגדולים והחשובים שפעלו בארץ, אבל נדמה שמורשתו נותרה כמנטרה שנוהגים למלמל, אבל לא לתרגם הלכה למעשה. הקולנוע הדוקומנטארי הישראלי נוטה להתעלם משגרת היומיום ולדלות מתוכה את הסנסציה, ממש כשם שמערכות החדשות ברדיו ובטלוויזיה מתעדות רק את האירועים הדרמטיים. כשם שעורכי המהדורות תרים אחרי סקופים במרחב הציבורי, במאי התעודה מחפשים את הסקופ במרחב הפרטי. החיפוש אחר יוצא הדופן הוא הפתרון הכי קל עבור מי שמבקש לרגש את הצופה. הרבה יותר קשה למצוא את הקסם הקולנועי במובן מאליו, ועוד יותר מסובך להעביר את התחושה הזו למסך.
בכך מחמיץ הקולנוע הדוקומנטארי את האפשרות להשפיע על המציאות, ולא רק להנציח אותה. זה אולי ניסוח אמורפי מדי, אבל הקולנוענים הישראלים מספרים "על" ההתרחשות, כמו כתבי חדשות, ולא מספרים "את" ההתרחשות, כפי שמצופה מאמן. ומעבר לכך, התחושה שבישראל לא מתעדים את הנורמלי, לא מהללים אותו, לא מנציחים אותו, לא מוצאים בו את היופי ולמעשה כמעט שלא מבחינים בו מבחינים, היא אולי הדוקומנט שמעיד יותר מכל דבר אחר על כהות החושים שלנו, שבגינה אנחנו מסוגלים להזיל דמעה רק מעל חלקות קבר, בעיקר אם מדובר בטקסי זיכרון. את שאר ימינו אנחנו מריצים באדישות בפאסט פורוורד.