מה שהילדים אוהבים: החיים עצמם

שני הרגעים המוצלחים ביותר של השבוע הם ללא ספק הפרסומת החדשה של ד"ר פפר בכיכובו של ד"ר דרה והסינגל החדש של YACHT, ואפילו יש בניהם חוט מקשר - ההבחנה שלאט זה טוב יותר, או כמו שדרה אומר "בשבילי, איטיות תמיד מייצרת להיט". הצמד YACHT ידוע במקבצים הכאוטיים שלו, בקצב המהיר ובחוסר הנוחות שהוא מעניק למאזיניו, אך ב-"Psychic City" משהו בהם נרגע קצת ואיתו סף האיכות עלה והצפייה לאלבום המלא והראשון שלהם ב-DFA יצאה מכל פרופורציה.

איך אפשר שלא לאהוב להקה שקוראת לעצמה "להקת מחיאות היד הפנומנלית", מערבבת את כל האלמטים הטובים שיש בדיסקו ופאנק עם אלקטרוניקת אינדי וקוראת לראפרית שמלאה באופטימיות בכדי לשבת להם על הביט?

האלבום המלא של המרביצים הנאיביים החדשים נחת בשבוע שעבר ואושש את ההבטחה שהגיע בעקבות האי-פי המוצלח שלהם. הצרפתים השנונים האלו נמצאים במקום המאוד משעשע ומלוכלך שבין הטינאג'יירס לדאטארוק. ככה זה כשאתם זורקים מן ספוקן וורד מודע לעצמו על גבי אלקטרוניקה עדכנית. מדהים שהטריק הזה לא מפסיק לעבוד.

כשהם נוטשים לחלוטין את הסגנון של להקת האם, שני חברי בלק מאונטין, אמבר וובר וג'ושואה וולס משחקים ב-Lightning Dust ויוצרים פופ עדין ומלודי שנשמע כמו משהו שיכל היה להגיע מהבנות של אזורי ריי, אם רק היו פועלות יחדיו ב-2009 ולא הורסות לעצמן את הקריירה באלבומי סולו סתמיים.

ג'יי ריטארד ניסה להציל את עצמו על ידי הגעה לתודעה רחבה במינימום זמן ונראה שזה עובד לו - למרות שהוא מכחיש. אחרי שזרק עלינו אוספים מבריקים של סינגלים והקלטות ישנות הוא החליט גם להיכנס לאולפן ולהקליט חומרים חדשים לאלבום שייצא באוגוסט במטדור. הקטע הראשון שיצא מתוכו הוא כנראה השיר הכי טוב שריטארד אי פעם הוציא. בעצם, אני אומר את זה על כל מה שהאיש הזה משחרר בשנה האחרונה, אז אל תאמינו לי.

האלבום של הרגע הוא "Hombre Lobo", של Eels. היה קשה לי להחליט אם להכניס קטע שקט או דופק מתוכו למיקס, שכן הילדים אוהבים גם לבכות וגם להיכנס עם הגוף חזק בתוך הקיר עד שיורד דם. לבסוף, הגעתי למסקנה שמדובר בריליס טוב ומגוון מדי מכדי לתת ממנו רק שיר אחד בודד - אז הנה, עכשיו אנחנו עם הגיטרות והקצב, ובהמשך נגיע גם ללוזריות והעצבות.

ואם כבר הזכרנו את הילדים, אז מה שהם באמת אוהבים זה את סקרלט ג'והנסון. היא כמו שאפט של שנות ה-2000, רק הפוך: כל הגברים רוצים להיות איתה, כל הנשים רוצים להיות היא. בכל אופן, השבוע התגלה שאי שם ב-2006, לפני שסקרלט הקליטה את האלבום המוצלח שלה שהורכב מקאברים לטום וייטס, היא נצמדה קרוב לפיט יורן וביחד הם הקליטו את "Break Up" - אלבום שלם של שירי פרידה, שייצא בקרוב ומכיל דואטים של השניים, שאמורים לשאוב השראה מהדואטים הקלאסיים של סרג' גינסבורג ובריג'יט בארדו.

הסינגל הראשון והמדובר באמת מוצלח למדי, אך אני לא ממש שומע דמיון בינו לבין ההקלטות הדי מופרעות ומטורללות - כפי שאמרו פעם - של גינסבורג ובארדו. מה שכן, סקרלט של היום לגמרי מתחרה עם בארדו של פעם בסקסיות ובמאגניבות.

הרדיו דיפרטמנט לא עובדים קשה מספיק ומטפטפים שירים מהאלבום השלישי והקרוב שלהם בקצב שהיה מבייש צב עם רגל שבורה. לפחות מה שהם כבר כן מציעים שווה את ההמתנה.

ההערצה לאנימל קולקטיב כל כך גדולה, שנקבל בחיבוק כל חקיין שקם להם ולא מנסה בכלל להוכיח שהוא מיוחד - Blind Man's Colour לא רק עשו קאברים לקולקטיב בעברם, הם גם מתעקשים להישמע בדיוק כמוהו בהווה. פאתט, אך מקסים.

השבוע קיבלנו את אלבום הסולו החמישי של חצי ארב סטרפ, מלקולם מידלטון והאיש מוכיח שהוא לא נופל לרגע. אז נכון, הוא פחות מאתגר משותפו בעבר, איידן מופט, הטקסטים שלו פחות מנערים ואפילו המבטא הסקוטי שלו יותר מובן, אבל זה לא צריך למנוע מאיתנו לזלזל בשירים המצוינים שלו; זה שאיידן מופט הוא עילוי חייזרי, לא דוחק לפינה את כל תושבי כדור הארץ.

בריז'יט ברדו הזכירה לי כמה שאין לי מספיק בחורות צרפתיות בחיים (אגב, שמתם לב שרק צרפתים ממין זכר מגיעים לחופשות בארץ?) וזה גרם לי להכניס את השיר שפותח את האלבום החדש של אמילי - סינגר/סונגרייטרית שכבר שנים משמשת בתור צרפתיית המחמד שלי.

הבטחתי לתת לכם עוד שיר של E ואני נוהג שלא לשקר. נראה לי שאין ראוי יותר מהשיר המרגש הנ"ל שיגרום לחלקכם לשכב במיטה מבלי חשק לתזוזה ולשאר לחפש ברשת את הדרכים הכי לא כואבות להתאבד בהן (מנת יתר של אינסולין אינה אחת מהן) - בכדי להקל עליכם, הוספתי פה למטה לינק שנותן סקירה מלאה על רוב הדרכים שבהם אפשר לצאת מהחיים האלו. אל תהססו להשתמש בו - גם ככה יש יותר מדי ילדים בעולם הזה.