עולה ויורש

סולו הגיטרה ששורף את השיר "Secret Cards" הוא בדיוק הרגע שבו עמית ארז יוצא לחופשי. אפשר לדמיין באופן פיזי ממש כיצד ארז שורף כתבות שמקשרות אותו עם יוצר מנוח שדקר את עצמו בלב, כיצד הוא ברח באמוק מכינוי "נסיך האינדי" באלבום הבכורה שלו ותחושת הקלה מתפשטת בו.

למרות זאת, כמובן שלא שמדובר ביצירה קלילה ומשוחררת. אלבומו השני של עמית ארז, בעל השם הבלתי אפשרי "Last Night When I Tried to Sleep I Felt With My Fingertips" (להלן, "האלבום") הוא אוסף שירים רציני להחריד, שצוללים למעמקי הנפש השבירה של ארז ועולים חזרה מתוקף הגאווה המוזיקלית של יוצר שבטוח שלפתוח את הפה באולפן ומול קהל הוא ייעודו בחיים. מתוך התובנה הזו בקשר לייעודו של ארז, ניתן לומר לזכותו של האלבום כי ארז הבין במדויק את כל חסרונותיו של הבכורה שלו – בפומפוזיות המיותרת, או בכתיבת השירים הילדותית ("Clever And Strong" למשל). ארז כיסה על הפערים באמצעות עבודת גיטרות מדויקת, שנעטפה בקלידים אינטליגנטים (כמו בשיר הנושא הרדיוהדי והמעולה) ועיבודי מיתר עשויים בטעם. ארז, מבלי לשים לב, איזן את ההערצה ליוצר המדוכא שאין לומר את שמו לבין חברותו בלהקה נושקת למטאל כמו אטליז, כך שיצאו לו שירים כמו "Love Again", שדומים למדי לשירים של "ההוא" מתקופת "Figure 8". זוהי לא הטרוניה הקבועה של חיקוי או השפעת יתר, אלא דוגמה לתהליך נכון שבין השפעה, הטמעה והוצאה של חומר מקורי ומעניין.

אך ההבדל הגדול בין ארז של האלבום השני לאלבום והמיני אלבומים שקדמו לו הוא תחושת גיבוש מוזיקלית שארז הגיע אליה סוף סוף אחרי שנים של נדודים. הביטחון העצמי של שירי חוסר הביטחון העצמי, הצליל הבשרי, היכולת שלו להפתיע (Secret Cards", "Animal Heart"") - כולם מוכיחים שהכתר הוצמד לראשו של נסיך האינדי מוקדם מדי, כי עדיין אין מספיק שירים גדולים באלבום הזה. ובכל זאת החוכמה והרגישות המוזיקלית שארז מפגין כאן הן עדות לכך שיש אמנים שהמושג "הפקת לקחים" הוא לא הדרך של חברות תקליטים לבעוט להם בבטן. אלבומו השני של עמית ארז הוא עוד מעבר במשבצת "דרך צליחה" במונופול שנקרא קריירה מוזיקלית ובפעם הבאה – כל העיר תהיה שלו.

עמית ארז, "Last Night When I Tried to Sleep I Felt With My Fingertips" (אנובה רקורדס)