דרך המלך

שיגעון נמדד במבחן המציאות. אדם יכול להיות בעל הפרעה נפשית מסוגים שונים, אבל רק הסתכלותו על המציאות האובייקטיבית היא זו שתקבע, לפחות במושגים משפטיים, את היותו "משוגע" או לא. דודו טופז, שרק ביום חמישי האחרון ניסה ליטול את חייו, נחשב עד לאחרונה, לכאורה, לאדם שפוי. באופן יחסי. במהלך הקריירה הפורייה שלו הוא עזר לעניים, איחד משפחות, עשה מזה גם רייטינג שתמיד טוב לעסקים והוכתר על ידי העם ועל ידי עצמו כ"מלך הרייטינג". במהלך חייו השפויים לכאורה, ידע טופז עליות ומורדות על רקע מעמדו הרם, אבל תמיד, איכשהו, נשאר מלך.

על כל מעשה חסר רגישות,גם אם היה על גבול ההסתה, על כל מעשה אלימות, בין אם במכות או ברמיזה מינית שהייתה על גבול התקיפה - עם ישראל סלח לו והשאיר אותו על כס המלוכה בנאמנות שהייתה על גבול העיוורון. גם התקשורת, על אף הביקורות הקוטלות בעיתונים, המשיכה לראות בטופז אייטם שמוכר עיתונים או רצועות פריים טיים, ואפילו כמה בחורות, איכשהו, ימשיכו לנצח לראות אותו כגבר הסקסי ביקום. עם חיים שכאלה, מה הפלא שטופז חשב שיש לו את כל הלגיטימציה שבעולם לבצע את הפשע בו הודה לפני כמה ימים.

אצל אריות זה די פשוט. הזכר השולט, זה שנקרא "זכר האלפא", הוא החזק מבין החבורה, הדומיננטי שלו ניתנת זכות ראשונים על כל הנקבות, על הציד הכי שווה ועל השלטון. הוא גדל כבן מלכים ובאופן הטבעי לו, הוא שרד. כדי להמשיך לשרוד, הוא חייו לאכול את כל צאצאי אחיו, שלא יגברו עליו או חלילה ייקחו ממנו את עמדת השלטון בג'ונגל. אך בעוד שבטבע זה לגיטימי לחסל את היריבים שלך, אצל אנשים זה קצת יותר מורכב. בתפיסה פרוידיאנית, אצל בני האדם, זכרי האלפא היו הסיוט של כל יצור נורמלי. זכר האלפא, החזק בקנה מידה שלא יתואר, מנע משאר הגברים שבחבורה, הנחשבים ל"זכרי בטא", את זכות הראשונים על קיום יחסי מין עם נשים בשבט. רק ברגע שבו זכרי הבטא התאחדו כדי לרצוח את זכר האלפא נוצרה תשתית לציוויליזציה שבה יחסי המין הפכו לחופשיים ומותרים לכל אחד, ולא נתקעו בחזקת הזכר השולט.

בימינו זכר האלפא האנושי הוא זה שנחשב לפורה, לגבר עם הכי הרבה ביטחון עצמי בחדר, זה שמהווה תמיד את מרכז תשומת הלב, זה שלוקח את העניינים לידיים. זכר האלפא לא מסתפק בכריזמה סוחפת ובחוש הומור, הוא חייב להיות הזכר הדומיננטי בחבורה, בעדר, בשבט. הוא גם זה שבחזקת השבט מוגשות בפניו זכויות לעשות, פחות או יותר, כל מה שבא לו.

אצל מלכים, כמעט כמו אצל האריות, החזק שורד. כשדודו טופז דיבר פעם על רצונו להיכנס לפוליטיקה, השווה אותו הסופר אלי לשד לדוד המלך, שהיה גם פוליטיקאי וגם בעל כישורים אומנותיים יוצאי דופן. אבל משהחליט טופז לבצע את הפשעים המיוחסים לו, עולה השוואה אחרת בינו לבין דוד המלך - פרשת רצח אוריה החיתי. כשדוד חשק בבת שבע כבחירת ליבו, הוא חש תסכול עקב העובדה שבחייה קיים כבר גבר ומאחר ולא רצה ללכלך את ידיו, הוא הורה לשר צבאו לשלוח את אוריה החיתי לקרב עקוב מדם ולנטוש אותו למות בבדידות.

על אף שדוד נענש בעקיפין על מעשהו באמצעות ילדיו (בנו הרך מבת שבע מת ממחלה, תמר בתו נאנסה על ידי אחיה שנרצח מאוחר יותר על ידי בנו השלישי אבשלום), הוא עצמו מעולם לא הכה על חטא כמו אדם מן השורה. המאניה של דוד המלך הייתה התחושה שמותר לו להשיג את מטרותיו בכל אמצעי ובכך, הוא לא היה שונה מכל אריה שטורף את גורי אחיו ביער, או לצורך העניין מדודו טופז.

גם המלך הורדוס גרם למותו של כל מי שהיווה עבורו איום אסטרטגי. הוא הטביע את גיסו שהיה בעל קריירה פוליטית משגשגת, והורה להוציא להורג שלושה מילדיו כדי לשמור על יציבות בשלטונו. את אחד מהם, אנטיפטרוס, הוא ציווה להרוג מהסיבה שזה היה ליורש העצר היחיד לממלכתו; בעשא הוכתר על מלכות ישראל בשנת 906 לפנה"ס לאחר שהרג את נדב שמלך לפניו; קליגולה במאה הראשונה לספירה הרג, במישרין או בעקיפין, כמה מבני משפחתו; ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה, חטף ילדים יהודים כדי להמירם לנצרות ורצח כל מתנגד לשלטונו במאה ה- 19; דיפנדרה, יורש העצר הנפאלי, הומלך לאחר שירה באביו, אמו ואחיו - וזה היה ב- 2001.

כל אלו ביחד ולחוד מייצגים את אותו זכר אלפא, גם אם רק במובן של עיוות התפיסה. אדם כזה, שמתייחס לחיים ולאלימות באופן כל כך פשטני, כזה שאינו דורש עכבות, לא מודע למיקום המדויק שבו הוא חי. אדם כזה, שהכתיר עצמו כמלך, רואה באבי ניר, שירה מרגלית, צביקה הדר או בארז טל, אריות וזאבים שרודפים אחריו ומאיימים לגזול ממנו ציד ומעמד. אולי גם את חייו. זו המציאות שבה דודו טופז חי – בג'ונגל. והוא מלך האריות.