עברנו הרבה מאז שהסקס פיסטולס שרו את "E.M.I", נכנסו חזק בחברת התקליטים שלהם וזעזעו את התעשייה. היום, אחרי המהפכה של מייספייס, מודל רדיוהד, נדיבותו של טרנט רזנור והטוויטר של הסטריטס שנטחנו ופורשו מכל כיוון, אף אחד לא מתפלא שאמנים מוצאים דרכים חדשות בכדי לעקוף את הסרבול והאטימות של הכלכלה הישנה; צורת מכירת האלבום החדש של דיינג'ר מאוס וספרקלהורס, היא עוד דרך חדשה ומתוקה להכניס לאנשים בעיקר אם הם חנוטים בחליפות - שעדיין לא מבינים.
דיינג'ר מאוס וספרקלהורס התאחדו בכדי לכתוב ולהקליט יחדיו את "Dark Night Of The Soul". הם גייסו אמנים גדולים שיתארחו (איגי פופ, בלאק פרנסיס, גראף ריס, הפליימינג ליפס, ג'וליין קזבלנקס מהסטרוקס, סוזן וגה, ג'יימס מרסר מהשינס, ג'ייסון ליטל מגרנדדי ועוד), הביאו את דיויד לינץ' שיפיק חוברת בת יותר מ-100 עמודים של תמונות שהוא צילם וחשבו לתומם שחברת התקליטים תודה להם על עבודה המצוינת שעשו. ב-E.M.I לעומת זאת החליטו להפעיל את מנגנוני החשיבה האנכרוניסטית ולמרות שהכריזו כי הם מרוצים מהתוצאה, התחילו במאבק על זכויות ותגמולים, שהוביל לגניזת האלבום. מעניין אם מבין כל הגאונים שהיו אחראים לגניזה הזו מישהו באמת חשב שהם יצליחו לשמור את האלבום מבלי שידלוף לרשת ויגיע - גם ככה - לכל מי שמעוניין בו, רק מבלי שהם יראו ממנו דולר בודד.
דיינג'ר מאוס וספרקלהורס לא פראיירים. הם הבינו שאם המוזיקה שלהם שם גם ככה בחוץ, רצה מטורנט לטורנט, כבר עדיף לקבל תגמול כספי עבורה והם מצאו דרך מבריקה להרוויח מהאלבום, תוך כדי הפניית אצבע משולשת ענקית לכיוון E.M.I - בעצם, הם מצאו דרך למכור את האלבום בלי המוזיקה, בעזרת הפעלה קטנה של המאזינים. באתר של הפרויקט ניתן למצוא שתי גרסאות של האלבום שלא מכילות אף חומר ששייך -E.M.I. הגרסה הראשונה עולה 50 דולר וכוללת עטיפה, פוסטר, הספר שמוזכר למעלה ודיסק ריק לצריבה. הגרסה השניה עולה 10 דולר וכוללת את כל הנ"ל למעט הספר. עם הדיסק הריק דיינג'ר מאוס וספרקלהורס מציעים לך לעשות "כראות עיניך", כלומר, הם רומזים בצורה לא עדינה כל כך להוריד את האלבום באופן פיראטי ולצרוב אותו על הדיסק שהם מספקים. גאוני.
עוד בוואלה!
יותר מגימיק
אבל יש ב-"Dark Night Of The Soul" הרבה יותר מגימיק שיווקי. יש בו גם מוזיקה מעולה. ספרקלהורס ודיינג'רמאוס כבר עבדו יחדיו בעבר במספר שירים שהגיעו אל אלבומו של ספרקלהורס מ-2006, "Dreamt for Light Years in the Belly of a Mountain". גם אז השילוב בניהם היה מוצלח למדי, ונראה שהם ממשיכים בדיוק מהנקודה שבה הפסיקו אז; ההפקה המוזיקלית איכשהו מצליחה להישמע הכי ספרקלהורס שאפשר ובו זמנית בסטייל של דיינג'ר מאוס. כאילו שהשניים ממש ישבו עם איזשהו מד משוכלל ודאגו להכניס בדיוק 50 אחוז מכל אחד מהם.
מכיוון שמדובר באלבום שבו כל שיר מארח אמן אחר, אי אפשר לצפות שהוא ישמור על רמה אחידה. השפע הקיים מוביל לפיזור מסוים ולבלגן; גם העובדה שמרק לינוקס, האיש שמאוחרי ספרקלהורס, שר רק בשיר אחד ("Daddy's Gone" עם נינה פרסון מהקרדיגנז) ואפילו בו בקושי, קצת מעכירה את האווירה. והנה עוד כמה תלונות לפני שאני מגיע לעיקר (החיובי): ויק צ'סנאט הוא חתיכת יוצר משעמם שלא ראוי להכלל בליין-אפ המפואר הזה, סוזן ווגה מגדירה את המושג "סתמיות" מחדש ב-"The Man Who Played God" ודיוויד לינץ' לא צריך להתעסק במוזיקה. לפחות שלושת השירים האלו נמצאים בסוף האלבום ואפשר פשוט לעשות סטופ לפני שמגיעים אליהם.
כל השאר - למעט אולי השיר עם בלק פרנסיס שקצת אכזב אותי ועשה לי כואב בראש - באמת מקסים. יפהפה אפילו. מדובר בתשעה שירים מדהימים. ג'וליין קזבלנקס נותן את הופעת האורח הטובה בחייו ב-"Little Girl", איגי פופ מוכיח שזקנה היא רק יתרון ב-"Pain", הפליימינג ליפס חוזרים לאווירה המושלמת שליוותה אותם באלבום "Yoshimi Battles The Pink Robots" ו-"Insane Lullaby" מראה שג'יימס מרסר יכול להוציא אינדי פופ מרגש גם מרעש לבן. תשע מ-13 זה אחוז די מרשים - בטח בפרויקטים מן הסוג הזה, ולכן יש לדרבן אתכם לקפוץ לאתר ולרכוש את הדיסק הריק. גרמו להם לשכב בערמות של כסף, בעוד שהמנהלים של E.M.I מחפשים מה עוד הם יכולים לקצץ בתקופת המשבר.
דיינג'ר מאוס וספרקלהורס, "Dark Night Of The Soul"
(גנוז)