חשבון עובר ושב

לא הייתה באמת הצדקה לספיישל "כוכב נולד" בארצות הברית ששודר ביום ראשון. מעבר לתיעוד שהיה יכול להיות פילר לימים הקשים שבין עונות החורף והקיץ בערוץ 2 – משהו בסגנון הדמויות מאחורי "ארץ נהדרת" או הספירה לאחור לקראת "האח הגדול" – לא נצפתה שום תועלת ממסע החוף אל חוף של צביקה והחברים. בעיצומם של האודישנים לקראת תכנית האולפן, הגיע הזמן שנתחיל לראות אנשים מוכשרים, ואם לא אנשים מוכשרים - מצרך נדיר בעונה זו של "כוכב נולד" - לפחות שלא יהיה משעמם. וכמה שזה היה משעמם. בואו נאמר שקליפ של 10 דקות מחוף לחוף היה ממצה ומספק, שלא לומר מפוצץ.

לו היה קיים בתכניות האודישנים באמריקה אחוז מינימלי של בעלי כישרון, אז אולי היה שווה לעבור את מסע הפרובינציאליות המביך של שלישיית מרגול צביקה וגל (שהיה היחיד שגילה שביב מודעות ובחר לוותר על מניירות ה"זה לא יאמן מה שקורה פה"). אבל נוכח ערימת משגי השירה וההיגיון הבריא שתקפה את המסך במהלך הספיישל, נדמה שחבל שבוזבז הזמן של כולנו על עוד דוקו-מוקו-סמי מעפן אודות הישראלים שחיים בחו"ל (ועם ישראלים כאלה, שיישארו שם), במיוחד כשברור לכולנו שהכוכב הנולד הבא לא יגיע מן הגולה.

מילא הקליפ המביך עם הראפרים והבחורות; מילא ליקוק הישבן העצמי שמתבטא בהלם ובשוק של השופטים מהפופולאריות שלהם; מילא ההתלהבות הסופר-מגה-הייפר מאוחרת מהחבר'ה שמחבקים בחינם ברחוב (נו באמת, אפילו לכיכר רבין זה הגיע) – לכל אלו לא נעים לומר, התרגלנו. אבל מאותו פיאסקו סטריאוטיפי - שמסכם את ניו יורק בראפרים שעושים "יו", את נשוויל באהבלים שיושבים על חציר ואת לוס אנג'לס בכוסיות מנותחות – אפשר והיה רצוי להימנע (ואם בכל זאת מתעקשים להחתים את הדרכון ב-JFK, אי אפשר לממן תחקיר קצר שיארגן כמה חבר'ה שלא יזייפו?).

על רקע פרק האודישנים הישראלי למהדרין ששודר אמש, אי נחיצותו של הספיישל האמריקאי בלט במיוחד. מי צריך זייפן שחי בסרט שהוא אל פצ'ינו, כשיש איזה נחמן מאומן עם מבטא אמריקאי מזויף, או קבוצת גיבורי-על הזויה או את אליקו נטול המודעות העצמית? הרי גם בתכנית אודישנים רגילה אחוז המוצלחים מזערי. בכלל, עכשיו כשהשופטים מצאו את סוזן בויל הישראלית בדמותו של חזן מבוגר שלא אמור למצוא מקומו בנבחרת עדכנית של כוכבי פופ עתידיים (ולא באמת שר כל כך יפה), אז בכלל אפשר לסמן וי על הגולה. "כוכב" לא רק מעתיקה מ"אמריקן איידול" (השלב הבא זהה להחריד לשבוע הוליווד), אלא מכליאה (ובעיקר מחליאה) עם נגיעות לא מעודנות של Britain’s Got Talent. לשאלתו של צביקה הדר לפני מקבץ הפרסומות, "האם באנו לניו יורק לקומדיה הוליוודית לא מושקעת במיוחד?", התשובה היא כן. אבל גם הדרמה הישראלית היא לא איזה שוס.

ואולי בכלל כל הסיפור הזה נידון מראש לכישלון. עם מאגר כשרונות שהולך ופוחת מדי עונה, מתגברת התחושה שבישראל יבש המעיין. יש גבול לכמות הכוכבים הפוטנציאלים שמדינה קטנה יכולה לנפק מדי שנה מבלי שמישהו יגיע אליהם קודם (בדומה לתחרויות מלכת היופי למיניהן, שמסתפקות בשאריות שמותירות להן סוכנויות הדוגמניות). בעוד שבארצות הברית כל עונה של "איידול" מולידה שלושה סופרסטארים לפחות, אצלנו עדיין נאחזים בנינט, הזוכה היחידה שזכתה גם בקריירה. אם הקביעה הזו נראית לכם פזיזה, נסו לגלגל על הלשון את הפרומואים "רוצה להיות הראל מויאל הבא?", "מדגדג לך להוכיח שאתה טוב כמו יהודה סעדו?", ו "אף אחד לא יעצור אותך מלהיות היורש של בועז מעודה!". אולי כדאי להעביר את האודישנים לביפ ולחזור לפורמט של "לא נפסיק לשיר". ככה לפחות יהיה תמיד מישהו שמצטרף בזיופים.