פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: קול צעדינו

      "קול צעדינו" הוא הרומן השלישי של רונית מטלון ("זה עם הפנים אלינו", "שרה, שרה") שיצא אף הוא בהוצאת עם עובד

      קול

      קול צעדיה: לא טפיפות עקבים, גרירת רגליים, נקישת כפכפים או חיכוך של הסוליות באבני המדרכה המוליכות לבית, לא. האין-קול של צעדיה, התפשטות החרדה שלקראת בואה, ה"כניסה" שלה, השקט המוחלט, המלא תוכן, שנמדד ביחידת זמן של שתים-עשרה דקות, שבישרה אותו עצירת האוטובוס הלפני אחרון, זה של אחת-עשרה וחצי בלילה, שממנו ירדה. היא לא צעדה, האמא, היא החליקה. במהירות שיא, בשקט מוחלט, אופקי, שפילח את השקט המאוזן של הרחוב.

      מה בכלל נעלה באותן שנים, אילו נעליים, או ליתר דיוק: עם מה נערכה לקרב ההוא, איך, בעזרת מה. התכליתיות הזו שלה, עד הפרט האחרון, הקדו?שה של התכלית, של השימוש. כמה אהבה את השימושי, את הצורך. את נעליה האחרונות אני זוכרת מפני שקניתי אותן, את הראשונות, הראשונות בזיכרוני – פחות.

      נדמה לי שהעדיפה נעליים עם שרוכים. קצת עקב, איזה שלושה סנטימטרים, לא יותר. אולי יותר, אבל רק קצת. נדמה לי שהיו חומות, או שחורות. כשהיו חומות צבעה לשחור. כשהיו שחורות – לחו?ם. החו?ם לא הצליח לה, השחור שמתחתיו בצבץ, גבר עליו.
      נתנה אותן לסנדלר, מו?סטאקי ("מה שלומך יא מו?סטאקי?")
      כמה פעמים נתנה אותן למוסטאקי ולא נעלה בעצם ("המו?סטאקי הזה עשה עבודה כמו הפרצוף שלו.")

      נדמה לי שלא תיקנה בשביל לנעול אלא בשביל לתקן, לנקות פינה בעולם, עוד פינה, לחדש את מלחמתה בהתכלות החומר ("טוב שיש לנו אותו תחת היד, את מו?סטאקי, לא לקח הרבה.")
      כפות רגליים קטנות, מידה 36. התגאתה בהן, בכפות הרגליים, אבל בחשאי. הבנת שהתגאתה כשדיברה על כפות רגליים אחרות, לא קטנות ("ההיא יש לה רגליים – כל אחת אונייה.")

      הצעדים, הצעידה, השיבה, הלילה. השיבה בלילה, אחרי שתים-עשרה שעות עבודה. השיבה הביתה, הפריצה. היא פרצה את הדלת. חריקת המפתח במנעול לא ארכה יותר משנייה, בטח הכינה את המפתחות בדרך, כשירדה מהאוטובוס, או עוד לפנ?י. לא נכון: המפתחות היו בעציץ שליד דלת הכניסה, שם היו. לא פחדנו מגנבים. היא לא פחדה ואנחנו בעקבותיה: "מה יקחו? את הבלטות יקחו? שיקחו. נשים חדש."

      פעם, בכל זאת, פרצו. דרך חלון חדר השינה של הצריף. בא שוטר, בדק. "אמא, מה אמר השוטר?" "לא אמר. הסתכל. חצי שעה הסתכל בפנים ובחוץ ובסוף אמר:'הוא קפץ מהחלון, הגנב.' תודה רבה, אמרתי לו, הוא באמת קפץ מהחלון, עכשיו אני שקטה."
      אבל היא לא היתה שקטה. הכניסות שלה, האופן שבו היתה פשוט פורצת את דלת הכניסה, מורעבת אחרי שעות רעב ארוכות של אין-בית, חסך הבית, העמדות הפנים אל מול העולם, שהיו האין-בית. העייפות שאיכלה אותה כמו חומצה, גם עייפות הגוף, אבל יותר – העייפות ההיא של העמדות הפנים, של האין-בית.

      צותתנו לכניסות האלה, לפראות של הכניסות, הכרנו כל פרט ב??רצף - ותמיד הופתענו מחדש. החרדה היתה ההפתעה. במבט מצלמה פנורמי אחד, מפרוזדור הכניסה החצי-אפל, ספגה את מרחב הבית, עיכלה, רשמה ותייגה: תזוזה קלה של אגרטל הפרחים על השולחן האוב?לי, נעליים שנשכחו על השטיח, ספל קפה על שולחן הסלון, רביצה בפישוט רגליים, כרית ספה מעוכה, הטיה אלכסונית של כיסא. היא עוד לא הניחה את התיק, עמדה עם התיק בפרוזדור בעיניים מצומצמות, בלסת חשוקה, אוספת ראיות, ממציאה ראיות להתמוטטות, לקריסה, לכאוס שהוא התמוטטות הבית. כל ראייה העידה על קריסת הבית. הבית היה היא. כל הפרה של הסדר הנכון והשלם בישרה על הקריסה שהתרחשה כבר או עומדת להתרחש. הנה זה בא.

      כמה פעמים העיפה עציץ, או אגרטל (אחי סמי התכופף, האגרטל התנפץ על הקיר מעל לראשו). או גרפה את השולחן באמ?ת ידה, העיפה הכול לרצפה. או ניפצה ספלים שלא הודחו בכיור, שתתה דם מהזכוכיות. או בעטה ברגל השולחן, פצעה את הבוהן. או השליכה סיר שעמד על הכיריים. או חלצה את נעלה והטיחה בטלוויזיה. או גירשה את החברים. או ה?כתה: במטאטא, בנעל, במגב, בפטיש, במוט של מנורה עומדת, במגבת מטבח, בידיים. או צעקה.

      הצעקה שלה, הכניסה. הכ?ניסה היתה צעקה. תמיד אמרה: "אני רוצה כבר להיכנס הביתה." לא לחזור, להיכנס. או: "ניכנ?ס כבר הביתה." לא היה שום דבר טבעי או מובן מאליו בכניסה שלה, תמיד היתה אירוע, מופע ס?בל. שוב ושוב היתה התרועה הזו של השיבה, של הכניסה. היא הכריזה על כניסתה, ולא כל-כך בפנינו אלא בפני עצמה, בפני הבית. הכניסה היתה הניסיון הזה להעיר את הבית לקראתה, להעיר את לבה אליו. כך השיבה אותו לעצמה אחרי כל השעות האלה של הגלות, של האין-בית, האי-יכולת לצעוק.

      בבגדיה הטובים, לא גנדרניים בשום צורה אבל טובים, או יותר נכון, נאותים, עמדה בפרוזדור החצי-אפל (נורת האמבטיה הצהובה האירה אותו מהצד) וחלשה על ממלכתה, הכריזה עליה, גירשה כל מה וכל מי שצריך לגרש, לפחות זמנית, עד שהסדר יו?שב על כנו, עד שאקט הבעלות המחודש על הבית יוכרז, ייצע?ק ויוכר. רק לכאורה היתה הצעקה טענה בעלת תוכן, רק לכאורה. יכולתי לכתוב: זעקת שבר, אבל לא: חרון הגעגועים של הצעקה. זה מה שזה היה: חרון הגעגועים.

      התגעגעת אלינו, יא ב??נ?ת, העזת להתגעגע? (אמא שלה, נונה, קראה לה "יא ב??נ?ת". היא קראה לעצמה לפעמים "יא ב??נ?ת" כשהוכיחה את עצמה על משהו, אבל ברוך: "יאללה קומי יא ב??נ?ת, תעשי משהו.") אף פעם, כמעט אף פעם לא אמרה "להתגעגע". אמרה: זה חסר. הוא חסר. חסרתם. הבית חסר.

      הצעקה היתה הב?ו?ר. לא ידענו כלום על הבור, רק על מה שלפניו ומה שאחריו. בנינו מעל לבור גשרים שהעמידו פנים שהם המשך של היבשה. זו היתה מלאכת האיחוי, גם זו: לפני ואחרי הבור. בבור היינו הכי קרובים, אנחנו והיא, הכי קרובים: שוב לא הבחין איש בין חרדתו שלו לחרדת זולתו, חרדת "מת העולם". זו היתה הצעקה: מת העולם.

      לרגע, לדקה, בדקה המשוננת ההיא של הצעקה על מפתן הבית, בין החוץ והפנים, בפרוזדור החצי-אפל, הצהבהב, מת העולם. הוא מת משום ששוב נהיה חי כל-כך, עם השיבה הביתה. הוא העז למות משום שחי מחדש, משום שנמצא.

      לפני הבור היו הצעדים, הטפיפה החרישית שלא שמענו אבל ניחשנו. הנשימה נעצרה מפחד, מרחמים, מפחד מעורבב ברחמים. הרחמים היו קשים מהפחד. הפחד היה רך מהרחמים: היא צועדת, מאה חמישים ושמונה סנטימטרים, שישים וחמישה קילוגרם (בזמנים הרזים), שתים-עשרה שעות עבודה, ארבע מאות צלחות במסעדה של בית-ספר בראש העין,-עשרים וכמה דו?די ענק, שלוש מאות כיסאות שחזרה וסדרה בבית-התלמיד אחר הצהריים, אחרי המסעדה, כמה לירות, כמה גרושים, ממחטה מגוהצת טבולה במי לב?נדר מהסוג הזול, כזה שנקנה בליטרים.

      אין חתול ברחוב. היא אומרת "אין חתול ברחוב" כשהיא רוצה להגיד "פחד". נהג האוטובוס מכיר אותה. כל נהגי האוטובוס בקו המוביל לשכונה מכירים אותה. הטובים עוצרים לה ממש ליד הבית, לפני התחנה. הרעים, היה אחד רע, הג'ינג'י, רק בתחנה: "זה החוק." היא שונאת את החוק שלו ואת מי שהמציא את החוק שלו. החוק שלו הוא לטובתו, היא חושבת, וגם אומרת מה שהיא חושבת: "החוק שלך לטובתך, חביבי."

      תמיד היא אומרת מה שהיא חושבת, ויותר ממה שהיא חושבת. בעיקר כשהיא גמורה, מונחת על אחד המושבים במלבן הריק של האוטובוס, עם האור הסהרורי של שעת לילה מאוחרת, או עומדת באור הקלוש, הסהרורי, של פרוזדור הבית. היותר ממה שהיא חושבת הוא הצעקה, המסמרים.

      המילים שלה מסמרים. "כמו מסמרים נכנסות המילים שלה לגוף," אומרת אחותי קורין, שומטת את אפר הסיגריה לרצפה, מקשיבה לצעדים. קול צעדיה כל לילה, מדי לילה, שנים. כברת הדרך שהיא עושה מתחנת האוטובוס לשביל העפר המתפתל שמאלה, המוליך לבית ומסתיים בשורת מרצפות. הרחבה הפתוחה של המרפסת, הבית. דלת הכניסה עם שני עציצי החרס הכרסתניים הצבועים ירוק, קרפדות מנומנמות.

      היא רואה הכול כשהיא חוזרת. היא רואה עוד לפני שהיא רואה, עוד בדרך, לפני שהגיעה, היא רואה מה שעוד לא ראתה: חזיונות הרס שלמים, מ?דבר. הדשא הצמא, גומות הוורדים החרבות. היא רואה אותם. הצחיחות שלהם היא החיך היבש שלה. עוד לפני שהיא נכנסת, עם המעיל, עם התיק, עם החבילות, היא מסתערת על הממטרה, המגרפה, הטורייה ("בן כלב מי שלקח את הטורייה שלי, איפה הלכה הטורייה שלי?")

      הכניסה שלה בכפות ידיים שחורות, מכוסות בעפר תחוח, ההמתנה הזו על המפתן, האוויר הדחוס, הדרוך שהיא מביאה איתה, שהיא מחוללת. מבטה האורב של בעלת הבית, של הסוהרת, כוח זיכרונה המופלא לפרטים ופרטי-פרטים של חפצים וחללים והיחסים ביניהם: שמות של אנשים לא זכרה, רק חפצים. למי התגעגעת יא ב??נ?ת, ל?מה?

      אולי אפילו לא לבית כשהוא לעצמו, לחפצי הבית כשהם לעצמם, ל"סידור", אלא לאידיאה של הבית, לרעיון שנבדק על ידך וחזר ונבדק-עשרות אם לא מאות פעמים, נוסה שוב ושוב עם התקווה, תקוות הבית. הכניסה לבית היא אתר של תקוות חרוכות, של פצע, של הסצינה: היא פוגשת את הבית רק דרך הסצינה, חותכת ורידים שוב ושוב מול "האהוב", הבית.

      שאננותנו, שאננותם של מחללי קודש מבלי דעת (ה"מבלי דעת" משגע אותה יותר מה"דעת") היא התרסה אלימה. היא לא מתקיפה, היא מגיבה. ההרס שהיא זורעת, גדול או קטן, הוא הצהרת אהבה, אמון. זה הבור. בשולי הבור מחכה חדר האמבטיה. לבור אין זמן, רק מרחב. אף פעם אנחנו לא יודעים כמה זמן נמשך ויימשך הקטע, רק ממדיו בחלל. ברגע מסוים היא מפסיקה, נוטשת הכול, נעלמת בחדר האמבטיה לדקות ארוכות, יוצאת בפנים רחוצים, ידיים רחוצות, אחרי שבלעה משהו, איזה כדור.

      מתחיל עידן אחר, א?טי, פלגמטי, של החיוורון. בא?טיות הזו של החיוורון, חיוורון פניה וידיה, בוקע הבית מבעד לקליפתו, מפסיק להיות זירה ונהיה בית. מנורת השולחן הנמוכה מטילה אלומת אור מרוכזת על המפה, אניצי השטיח מדובללים, אבל בסדר. אחותי מחפשת את הפינצטה שלה.

      אנחנו מסתכלים עליה, עכשיו היא נותנת שיסתכלו: מהפראות פחדנו, מהחיוורון אנחנו יראים. החיוורון הוא הכניסה השנייה שלה לבית, האמיתית: היא מתיישבת על אחד משרפרפי המטבח, חולצת את נעליה, טובלת פרוסת לחם בתה עם חלב. יש אוכל אבל לא בא לה. זה מה שבא לה: לחם מאתמול טבול בתה עם חלב.

      תה עם חלב

      תה עם חלב היא שותה כשאי-אפשר לשתות כלום, כשהיא לא יכולה לשתות כלום. תה עם חלב הוא ציון של ריקנות שבירכתיה יש געגועים לנחמה, איזו ינקות שהיא מסרבת לה בדרך-כלל אבל עכשיו היא נענית: משהו חם, מתוק מאוד, העכרוריות הלבנבנה של החלב בת?ה שמזכירה דייסה דלילה, הצבע-לא-צבע של המשקה הזה שאין בו שום דבר תקיף. זהו, תה עם חלב היא שותה כשהיא מסרבת לדבר התקיף, לא "מסרבת", נמוגה מולו.

      תה עם חלב הוא רגע נדיר של הסכמה. ההסכמה שלה עם הרופפות, הרוך, האמא. הכי היא אמא כשהיא עם התה עם חלב, טובלת בו פרוסת לחם מאתמול, בלי כלום, שולה באצבעותיה את הנתחים הרכים והספו?גים של הלחם שהתמוססו בפנים. תה עם חלב נותן לה הרגשה של המידה הנכונה, הראויה, של מה שיש לה ובעיקר – מה שאין. הצניעות הסגפנית הזאת שהיא מוקירה בסופו של דבר כסגנון, לא כמהו?ת, לא באמת כמהו?ת.

      עכשיו קוראת לי השעוונית שמכסה את שולחן המטבח עם רגלי האלומיניום, השולחן הרבוע עם השעוונית החדשה. ההטבעה של הספל על השעוונית, עיגול רטוב שהיא ממהרת לנגב, לא קמה ממקומה אפילו, רק שולחת יד לעבר הכיור, לוקחת את הסמרטוט ומנגבת. השעוונית מפלסטיק, המאוירת: ריבועים סמטריים, פרחים סמטריים, קווים סמטריים. היא שונאת את הפלסטיק הזה, אבל מסכינה אתו בגלל הפרקטיות. זו דרמה פנימית גדולה אצלה, המאבק בין האסתטי לפרקטי. היא מיישבת אותה, אבל רק לזמן-מה, כשהיא מחליפה את השעווניות האלה של שולחן המטבח. כל שבועיים אחת חדשה, ממורקת.

      אנחנו יושבות על השרפרפים עם רגלי האלומיניום, שהיא קוראת להם ט?ב?ו?ר?טים ("תכניסי את הט?ב?ו?ר?ט למקום שלו כשאת קמה"), בלי כלום, בלי להגיד כלום, רק הנועם המסויג הזה של דחיית שעת השינה, של הללכת לישון. אין לה כוח ללכת לישון, לעשות את הפעולות הנחוצות שמטרימות את השינה, ולא משום שיש לה עצלות של עייפות, לא, פשוט משום שקשה לה להפסיק, להכריז על ההפסקה הגדולה שהיא השינה. היא ישנה מעט וחטוף, "מהר, מהר," דוחה את השינה עוד ועוד פשוט משום שהיא פוחדת ממנה.

      זה מה שעומד באוויר בינינו במטבח, ישובות על הט?ב?ו?רטים, מול השעוונית הממורקת שפנינו משתקפות בה, כמעט מופשטות, נטולות תווים. זה מה שעומד באוויר בינינו בשעת הלילה בסופו של היום: הפחד שלה.

      אני רואה אותה על הטבורט, בשעת לילה מאוחרת שנדמית כאילו היא עומדת מעבר לגבולו של הזמן, ממרחק שנות החיים ושנות המוות אני רואה את ישיבתה שם, במטבח של הצריף, יושבת על הטבורט, כנועה לגמרי בתוך הכניעה המלכתחילית הזו של סוף יום עבודה, כניעות בתוך כניעות. ישבנה הרחב על השרפרף, עוד נתון בחצאית שהרוכסן שלה התקלקל, גולש אל מעבר למושב העגול והקטן של השרפרף, בטנה? גולשת על ירכיה, שדיה על הבטן הגולשת, כפופה לגמרי, שפופה הייתי אומרת, סנטרה הקצר השמנמן טמון בחזה?, בצווארה, זרועותיה פשוט מונחות בחיקה, חסרות תשוקה או רצון, נוגעות בברכיים הגלויות מתחת לחצאית. אני לא זוכרת את עונת השנה, קיץ או חורף או סתיו, אבל היא רכונה, שפופה, כאילו רוצה להתחמם באיזה תנור למרגלותיה. תווי פניה ניטלים ממנה, נטמעים בתוך השפיפות הזאת, הכיווץ של הגוף, הרכינה למטה. זו תמונה של אבלו?ת. היא המקוננת.

      שקט במטבח עם החלון המסורג, הצבוע ירוק. אחד מחתולי החצר משרבב את ראשו מבעד לסורגים, מביט. מעברו השני של המטבח, בהו?ל, מתקתק שעון הקיר המזעזע את התקתוק המעצבן שלו. היא קנתה אותו בזמנו בשנים-עשר תשלומים מאיזה רוכל שעבר בשכונה (לימים התברר ששילמה עליו פי ארבעה משוויו). פעם, באמצע הלילה, כשהביא לה את הקריזה, חיבלה במנגנון שלו, השביתה את פעולתו. בבוקר ראינו את התיבה המחובלת, הפצועה, עוד תלויה על הקיר בהו?ל. "סתמתי אותו," הודעה ביובשנות מעושה, זיק עארסי בעיניים: "השתקתי אותו סוף-סוף."

      סוף-סוף

      סוף-סוף ביקרה אצלי בחלום, אחרי שנים שלא. היה אולם ארוך, ריק. מין קסרקטין, ביתן כלשהו של מחנה כלשהו, אגף בבית-מחסה או בית-יתומות או בית-זקנים. ככל הנראה בית-זקנים. הוא השתרע על פני קילומטרים, האולם, ארוך ודי צר, מיטות קבועות משני הצדדים, ברווחים צרים ושווים בין מיטה למיטה. שתי שורות ארוכות של מיטות מפורזלות, סדינים מבהיקים בלובנם, אבל בוהק איום, לא רענן. היא היתה במיטה האחרונה. בקצה האולם. ישבה על קצה המיטה לבושה כותונת פעורה מאחור שסיפקו לה, כמו לפני ניתוח. רגליה, כשל ילדה, התנדנדו באוויר, לא הגיעו לרצפה. פניה היו צחות, שלמות, כאילו החיים עוד לא התחילו, היו על הסף. דיברתי אליה: "באתי לקחת אותך לחג, בואי להיות איתנו בחג, תשבי איתנו."

      היא פכרה בעדינות את אצבעותיה, הנידה לשלילה בצער מסויג, ביורוקרטי כמעט: "לא אבוא," אמרה. נדהמתי: לראשונה היתה כל כולה באיזשהו "ש?ם" שלא יכולתי להעלותו בדמיוני, דיברה מבעד לקיר או קרחון. "אבל למה לא תבואי?" ניסיתי להיאחז בה. היא חייכה במין ידענות לאה, בוויתור מראש, סימנה באצבעה לעבר קצה האולם, קרוב למיטה שישבה עליה. מבטי הלך בעקבות אצבעה: גבר חסר גיל עמד שם, דומה לאיור של חקלאי או פועל בספרי לימוד, לבוש בגדי עבודה מהוהים אך לא מרופטים, אוחז בידו כלי עבודה כלשהו, מטאטא או מגרפה. אחד העובדים במקום כנראה, הרהרתי. "אני אוהבת אותו," אמרה בקול שטוח, מדוד, מבעד לאותו קרחון, בחיוך דקיק שלא הבנתי את פשרו: "הוא עני, חולה, בודד, לא מדב??ר, צעיר ממני. הוא אפס. לא י?צא ממנו כלום, אבל אני אהיה אתו. לא אבוא להיות עם הפאמיליה יותר, נגמר."

      "קול צעדינו", רונית מטלון // עם עובד