פרק ראשון: אש בבית

יצד, אם כן, נראות משפחות טובות? היכן מצוי אושרן? האם הוא
טמון במגע הטהור והבנאלי של ברכיים סמוכות זו לזו בלא יודעין,
מכוח כמיהתו של הבשר להתחכך בבשר? או ברטט ההכרה העובר בכתף שכף יד מונחת עליה? האם ניתן למצוא אותו בפלדת האל?חלד של המבט, בבדל חיוך, שאנן וש?בע רצון, בגבה מורמת, שאינם אלא איתות העובר מאחד לשני, חולף מעליה אל יעדו ומסמן מה? אחווה, קניין, אמון? או אולי אינו מסמן דבר בה במידה שהוא מאשר וחותם את הקרבה שהיא אינה חלק ממנה?

כי בתמונות האלו הם חוזרים על כל המחוות הנכונות, המבט,
המגע, החיוך, גם אם על פי הנחיותיו המדויקות של דו?ד חנניה,
שהתרוצץ בכל הבית מיוזע, אדום ומאושר, מנופף בפ??נט?קס ריפל?קס שהשיג בקומבינה גאונית ("מוטב לא לדעת," היסתה איבון את בעלה) עם מד?אור פנימי ופל?ש חיצוני (כמוהם פחות או יותר) אם כי אותם, למרבה האירוניה, הוא צילם נ?טו?רל, השתמש רק באור היום, שבשעה הזו זרם, אלכסוני, דרך החלון הדרומי ונח עליהם שופע ומשכר.

בגן השעשועים שמעבר לכביש התגודדה קבוצת ילדים. הקרוסלה
חרקה חריק חריק חריק והם זימרו במקהלה: "קומו קומו ילדים המורה בבית חולים היא ישבה באוטובוס וראו לה את הקומו קומו..." השטח החשוף שכלל לא היה גן, ובוודאי לא שיעשע אף אחד, השתרע מקיר ביתה של א?ליס ועד למכולת של דויד והיו בו שתי נדנדות מחלידות, סולם לא בטיחותי וקרוסלה שהמרווח בין תחתיתה ובין העפר שימש מסתור לבאנגים מאולתרים מבקבוקי טמפו ו?ונטילים של צמיגי מכוניות.

אליס, שכל היום סבלה ממיגרנה וניסתה להניח את הראש על
הכרית לכמה דקות לפני ארוחת החג, פתחה את התריס בטריקה רמה. "איציק," קראה בקול נסער לבנה, "אם אתה לא יוצא מהקרוסלה ונכנס הביתה עכשיו, בחיי אלוהים שאני תולשת לך את האוזניים." הילדים השיבו בצהלה: "איציק תיכנס הביתה או שהאמא ש'ך תצא להניק אותך," אבל אחרי רגע השתרר שקט.

רוח עברה ברחובות הסמוכים, מסננת ומא?וושת, מתעסקת בגוויות ריקות של פחמימות זמינות ועמילנים שהשאירו אחריהם הנרקומנים של השכונה, מלחכת שקיות כעכים מלוחים וניירות עטיפה זהובות של ופלים מצופים שוקולד, ומגלגלת על הכביש פחיות שתייה ופה ושם גם בקבוקים ריקים של אדולן.

בטקס גדול הם נערכו לצילום: ניקו, פרעו, יישרו, רכסו ופרמו. לבסוף בחנו זה את זה בעין אחת אוהדת ועין אחת עקומה — אותו
מבט מפוצל, כפול פריזמות, שבו מתבוננים בבני משפחה ושארי בשר רחוקים יותר — ואחר כך נטפלו לעיצוב הפנימי של החדר: לכיעור של הספה היה קשה לגלות אותה מידה של סלחנות כמו בימים רגילים, וגם להעלים עין מהקירות החשופים ומקו?רי העכביש שעטפו את אהיל הקרמיקה המכוער שהשתלשל מהתקרה כבר לא יכלו. ("עין זרה," אמרה איבון לסמי בהשתאות, "אפילו היא מזכוכית מלוטשת, אפילו אם היא עדשה, משנה גם לך את המבט.") עדינה חוטפת הילדים, השפוטה של איבון, בעצמה אחד מתוויו האופייניים של הבית, סתמית אך יעילה כמו כיסוי כורסה (ואם לשפוט על פי האופן שבו היתה מוטלת במקומה, בשתיקה — לפעמים שעות ארוכות, עד שאיבון היתה גוערת בה ברוח טובה, או?דרו?ב?, יא קרצייה, אין לך בית משלך? — גם חסרת רצון כמותו), עדינה הוזעקה.

איבון, שנעמדה בפתח הבית, דחקה החוצה את פלג גופה העליון, התמתחה על בהונותיה, סובכי שוקיה היפים מתארכים, ושאגה מעומק גרונה ודרך מחילות האף ע?ד?י?נ?ה, בעוצמה גסה ובאורח המוני כל כך שסמי, הבחינה בתו שישבה למרגלותיו על הרצפה, סגר בין שתי רגליו את כפות ידיו ואיגרף אותן כאילו היה אסור באזיקים.

היא הגיעה כעבור רגע עם אגרטל וציפורני חתול אדומות ומאובקות מפלסטיק ומפת תחרים לשימוש חד?פעמי בצבע קרם מלוכלך; את רישום הפחם הממוסגר של הנעליים של ואן גוך שציירה ארוסתו של האחיין שלה הציעה בחשש, שמא תמעד על אחת מרגישויותיה הרבות של בעלת הבית, אבל איבון חשבה שהוא זה שהופך את כל התפאורה למושלמת.

בעונה הזו הכול ה?שחים: האור, התרמילים שרק לפני חודש היו
ירוקים ורכים למגע ועכשיו נשרו מהעץ והתקשו כמו שריון של צב
ונפתחו כמו צדפה, מספיק כדי שליזה תוכל להחדיר את ציפורניה
ולהפריד בין שני החלקים כדי לאסוף את הזרעים. אפילו החו?ם של
גזעי העצים העמיק. "כמעט כמו שאנז אליזה בסתיו," אמרה איבון
בקול רפה, חולמני, אם כי כל מה שידעה על פריס היה מ חניכותה של ז'יז'י ומספרים אחרים שקנתה בתחנה המרכזית או החליפה עם אליס בחמיצות ובכאב מסוים, משום שלדעתה היא לא היתה מעודנת דיה, חסרו לה תבונת הלב והרגישות לאהוב כיאות את פריס על בולווריה הנהדרים.

והתצלומים עצמם: אחרי שחזרו מהפוטו טבל אותם חנניה בת?יו?ן,
כדי לשוו?ת להם גו?ן ס?פ?י?ה עמוק, ישן, כמו של פעם. "מה כמו פעם בראש שלך?" איבון הזעיפה פנים, אם כי היתה מרוצה
מהתוצאה עד בלי גבול, "אתה רוצה שאנחנו ניראה חתיארים?"
"את נראית כמו כוכבת קולנוע, א?יב?י," החניף לאחותו, "כמו א?נו?ק
א?יימ?ה."

הוא צדק, חנניה, איבון כל כך יפה בתמונות האלו, האור שמקיף
אותה משולהב, העור שלה בוהק, העיניים נוצצות, והחיוך שלה,
הוא נפלא, בוטח, רחב וקורן, עד שליזה קיוותה בכל לבה, בכל פעם שהסתכלה בהן מחדש, שהנה, עוד רגע אחד, ת?פנה איבון את פני הכוכבת שלה, ומשהו מפזיזותו הנדיבה של החיוך י?ש?פ??ע גם עליה, ופתאום, באורח פלא, היא תתחיל לאהוב אותה.

סמי ישב לצדה, ע?צי ועצור. הוטל עליו תפקיד והוא נענה לעליזות
הנדירה שתקפה את משפחתו והתייצב למשימה חגיגי, מעט נבוך ולגמרי מגוחך, לבוש מכנסי גברדין בהירים וז'קט כהה מימיו הטובים במשרד החקלאות, כתפו נוגעת בכתפה של אשתו, ברכו נשענת על ברכה?, כף ידו נוגעת זהיר?זהיר בירכה? שעדיין לא התחילה להתעבות ואפילו מתחת לבד האריג העבה של שמלתה ניתן היה לראות את מ?תארה השרירי, אבל פניו אל ליזה, עיניו נחו על ראשה וחיוך קטן וחשדני של מי שציפיותיו מן החיים צנועות וחששותיו עצומים עיטר את שפתיו.

עיניה של הילדה נישאו אליו בחזרה. היא ישבה על שתי ידיה,
לבושה חצאית כפלים עם כתפיות וחולצה לבנה ונועלת נעלי בובה
לבנות שצוחצחו עד צאת נשמתן, מבטה מצטלב — לא, לא מצטלב, אלא נתון — מבטה נתון במבטו ועיניו המערסלות את עיניה ומבטיחות לה שוב ושוב חירוף נפש מפחידות אותה: אם נחוצה מידה כזו של הקרבה והגנה, העולם, הסיקה ליזה, הוא מקום מסוכן. היא השיבה לו חיוך אמיץ שחשף שורה של שיני חלב והסווה את המיאוס הקל שאהבתו המובטחת והקלה יכלה לעורר בה לפעמים.

כל כך הרבה מהילדו?ת, היא חושבת עכשיו, אצבעותיה מטיילות
על גבי התצלום, פרקים שלמים ממנה, תמונות, מחוות, טובלים
בדממה קפואה וזוהרת כאילו נשמרו בתוך התודעה בקרח. אבל בעולם הממשי חפצים נשארים ובני אדם מתכלים. אהיל הקרמיקה, הווילון והספה זכו לחיי נצח והם מר?צים אותם בביתה של איבון, ואילו אבא שלה כבר מת, חלף מן העולם.

מה היא חשבה אז, ביום ההוא, ומדוע חייכה, האם מפני שהיתה
באמת שמ?חה? הדוד חנניה, כך היא זוכרת, במרץ המאני המצודד שלו, הצליח להדביק את כולם בהתלהבותו; היתה לו התכונה הזו, הכישרון לסחוף אחריו, קסמם המפוקפק של הפסיכופתים אשר מהלך חייהם אף פעם אינו שגרתי, ובעוד יתר בני האדם מתהלכים בכבדות ובשפל רוח על פני האדמה, במסלולים הצרים שהוקצו לכך, הם עפים את המעוף המרהיב אל השמש, מס?כנים את כנפי השעווה שלהם בלי למצמץ.

העיניים של דוד חנניה, חרכי ירייה באפור עופרת, והשפם הדקיק
שעיטר את שפתו העליונה ופאות הלחיים הרחבות בנוסח אלביס או ארי סאן, תלוי עם מי דיבר ואת מי רצה להרשים, היו חלק מכל העניין (מי היה מאמין שהשנים יוכלו לעבות ולעמעם אותו עד שיקבל את צורתו הסופית של גבר בגיל העמידה, אב לחמש בנות, מפעיל מלגזה ב"סוגת" עם כיפה סרוגה על ראשו המקריח?).

הוא היה כובש, חנניה, אין מה לדבר, שפמו, כמו רצועת עשב קצורה, עלה וירד כשקירב את פניו אליה ודחק בה: "תחייכי, נשמה, את רוצה לקלקל את התמונה עם פרצוף של תשעה באב?"
ליזה ציחקקה וחנניה קרץ אליה מעברו האחר של השולחן. אחרי שנע במרחבי השלושה על ארבעה וחצי מטרים של הסלון, מחפש את הפרספקטיבה הנכונה, את נקודת המבט המוחלטת, המצלמה
צמודה למחצית הימנית של פניו, עצר לבסוף מאחורי השולחן וכרע
לפניהם על ברכיו. הוא לטש אליהם מבט דרך העינית, עוצם לרגע את העין השנייה (אהה, הבינה ליזה בלב נצבט, הוא לא באמת קרץ אליה) ואז פער אותה שוב כאילו ראה דבר שלא היה צריך לראות, או כאילו התעוור: משהו נסתם במבט, הצמצם נסגר, איזה אור חיוני כבה.

משני עברי החדר נדרכו כולם: מה ראה? אבל חנניה, המצלמה
עדיין קבועה במקומה, תלויה בחלל האוויר, התנער והסיט את פניו
הצידה, בוחן אותם לרגע בסבר חמור בלי מחיצת הזכוכית המלוטשת, ומיד השיב אותם למקומם מאחורי העדשה. הם עצרו את נשימתם מבוישים, כאילו נתפסו במשהו, או נחשפו — כן, נחשפו — והמתינו בדאגה. כשלחץ לבסוף על הכפתור, מתוח ונוקשה, פעם אחת ולאחריה עוד שלוש פעמים, דומה היה ששמח להיפטר מהם.

אז הנה הם בסתיו, היום הראשון בחודש אוקטובר 1968 הוא
התאריך שאיבון רשמה על גב התצלום. אם כך, כל זה התרחש כבר אחרי שהיא חזרה, כמעט שנה אחרי שהיא חזרה, והתמונות, ליזה הבינה כשהתבגרה, תפקידן היה להנציח את היותם משפחה בת שלוש צלעות שוות ולהשכיח מן הלב את החודשים החסרים: כאילו לא קמה יום אחד (באותה תקופה רבצה רוב הזמן עם הרגליים למעלה, ההתאוששות מהלידה ארכה שנים. יש לדעת שלליזה נדרש זמן רב להחליט מה היא רוצה. תחילה התמקמה במצג עכוז, אחר כך כרכה את חבל הטבור סביב צווארה ואחר כך, התענגה איבון על הסיפור, עוד התמהמהה ארבעים ושמונה שעות. היא האמינה שכולם מלבדה נושאים באחריות על הפרטים הקטנים והגדולים ביותר של גורלם.

"לידה או מוות," הסבירה לליזה, "הם עניין לבחירה, וכך גם ההורים." אז את כל התלונות שיש לה שת?פנה רק לעצמה(; כאילו לא הרימה את עצמה מן הספה יום אחד ועזבה את הבית, השאירה אותה ואת אביה המומים, חזרה אחרי כמה חודשים, כמעט שנה שלמה, מעמידה פנים שדבר לא אירע או השתנה, אמרה דברים סתומים על כך שאישה לא יכולה להתקיים לאורך זמן רק על חביבו?ת ורצון טוב, אישה צריכה גבר שיעמיד אותה במקומה. מטילה שוב עוגן על הספה, זרקה בסמי מבטים
מלאי משמעות, מפעם לפעם מזעזעת אנחה עמוקה את גופה המתעבה מעט?מעט, לכי תדברי לעצים ולאבנים, ועדינה — שתפסה את מקומה תכף כשהדלת נסגרה מאחורי איבון וטיפלה בליזה במסירות רבה יותר מזו שזכתה לה עד אז, מלעיטה אותה ואת סמי במאכליה השמנוניים וממטירה עליהם את אהבתה חשוכת הילדים — שבה לרחף סביבה, מקווה בכל לבה שתסתלק שוב.

האושר הוא קפוא ודומם, הוא בית קרח: אין יוצא ואין בא. זו
התנועה בזמן, תולעת רעבתנית שמכלה את הדברים, אלה האובדנים הרבים, הטיפשויות הפושעות, הערגות המגוחכות, זה הסיפור עצמו על פיתוליו הרבים. האושר הוא קפוא ודומם, הוא מצוי בתצלום.

מחוצה לו קרו דברים איומים, דברים שקשה לדבר עליהם. אז הנה
הם לפניה, ארבעה הדפסי כסף, ארבע הוכחות שליזה החליקה לכיסי הניילון של אלבום תמונות מלבני, עשרה על חמישה?עשר סנטים, שז?ר צבעונים נהדר מוטבע על כריכת הפלסטיק שלו: ויש בהן הכול בתמונות, רוממות הרוח, מגע, וחיוכי בזק, ולפיכך הם מאושרים, מה עוד שאיבון תמיד אומרת באנחת סיפוק כשהיא מתבוננת בהן: "אנחנו נראים כל כך מאושרים."