פרק ראשון: אחוזת דג'אני

י"ח באב תרנ"ה, על סיפון האוניה ליפו.

גמרתי אומר להשים דברי ביומן זה והלוא אחרת תתפקע עלי דעתי. תא?נו? הקטן והצר אשר במעבה האוניה כולא את מחשבותי. אם לא אוכל להגידן למאן דהוא, מוטב לי אקפוץ אל הים.
כל שורש צרותי ותעניותי הוא האדונית. שמה בישראל אסתר, ואכן יכולה היתה להיות מלכה. יפה היא מכל יופי. דקה ותמירה עד מאד, לחייה עשויות עצמות גבוהות. לו אני אחשוורוש, הייתי נותן חצי המלכות רק למראה עיניה הבהירות, התכולות אף יותר מן הים.

אותה עת שהגיע אלי ש?מעה לראשונה היתה מתלמדת רפאו?ת שיניים בוורשא. הלכתי אצלה לראות זיו פניה, ומיד ירד חוד של מחט האהבה על לבי. עלמה זו תהא אישה אהובה לי לנצח, אשת חיק עדי עד. חברה ואחות היא למקהלת מלאכי השרת. ניגון קולה כרפרוף הטל על ערוגות הבושם, שמלותיה עשויות מלמלות מלמלות, שערה בורק וצהבהב. איש אשר לא יפול בקסמיה, לא ראוי לו כלל להיקרא איש.

תכף הלכתי אצלה ונתנה הסכמתה והלכתי אצל הוריה ובאנו בברית הנישואין, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב האושר. והנה לא חלפו אלא שעות מועטות מעת החופה, וכבר ניתן רמז ראשון לטיבה האמיתי של האדונית. עומדים היינו בחדר ההתייחדות, אני הולך ומתיר את קשרי חזייתי ומניח מגבעתי על האצטבא, אך האדונית עדיין שרויה בשמלת חתונתה הלבנה.
אמרתי לה, הבה נשמח איש באשתו.
אמרה, אין השעה יפה כעת.
אמרתי, חשה את כלום?
אמרה, בדעתי לנוח קמעא.

עוד לא השלימה דיבורה, ובלא שהמתינה לכיבוי העששית החלה להוריד בגדיה, עליונים עליונים ותחתונים תחתונים, עד שהתהלכה בחדר בעירומה, ושדיה הצחורים, ורודי הפטמות, נצבטים מול עיני הכלות. נכנסה האדונית אל המיטה, הסבה גבה ונרדמה.

למחרת היום באתי אליה בדברי הפיתוי והאהבה, אולם אף הפעם, דעתה לא היתה נוחה ממעשה התשמיש המיועד. אמנם לא היתה עייפה ואף לא תשושה, אך מן הצד הפסיכוטי שרויה היתה לפי דבריה בדכדוך זה של הרעיה הטריה מפני מעשה ההיפוך והשינוי, מן חיי הרווקה אל חיי הנשואה, מן הפזיזות חסרת הרסן אל בעלות להבועל ולהבעל.

כדי שלא להביא אותה בעצבות או חו"ח במלאנכוליא המפורסמת של אלה השמים עצמם בסד הנישואין, כבשתי יצרי והנחתי לה לנפשה. אמרתי חרש לעצמי, אמתין ואראה, אדונית זאת מתי יתעורר עליה יצר האהבה ותבוא אלי למיטתי, לחייה אדומות, פטמותיה נלהטות, וכולה רטבובית ומתוקה.

למרבה הצער המשיכה האדונית במנהגה גם בלילות הבאים. בערב הבא, טרם לכתנו לישון, פשטה את כל בגדיה והיתה מהלכת לה כגבירה בין משרתיה הסריסים, חמוקיה לבנבנים ועסיסיים, שדיה כרימונים המלאים להתפקע, אך באומרי כי חפצתי למלא חובה נעימה זו של הבעל, פטרה אותי במיני תרצאות ורגזאות.

החילותי מחשב מחשבות ביני לבין עצמי, אולי נתנה האדונית בתוליה לאיש אחר במשובת נעורים והיא בושה במנהגיה, שמא נפלה טרף לפיתויי סטודענט מן הסטודענטים בבית המדרש ללימודי רפאות השיניים. חזקה על מרפאי השיניים כי יצרם חזק עליהם, ואחרת מדוע הם בוטשים בבשר חבריהם.

שלושה ימים אחרי יום חופתנו, והיא עדיין קרקע לא נודעת בעבורי, אמרתי להאדונית דרך רמיזא כי אם בתולה היא ואם לאו, אין הדבר מעלה או מוריד בעיני, ולוואי ותתיר לי כבר לבוא בשעריה. צחקה האדונית צחוק קצר ונרווטי, ואמרה כי נערה מן המודרנא כמותה, מן הוודאי כי היא בקיאה בהלכות העולם ובדרכי האיש בהאישה.

אמרתי לה, אם כך הראיני דרך זו.
אמרה, לא כעת.
אמרתי על דרך רוגז, מדוע לא.

התברר לי כי מצד הפסיכוזא היא כשירה למעשה ואף מתאווה ומייחלת לו בכל מאודה, אלא מאי, מצד המכניקא נתחוללו כיווצים באיבריה והיא שרויה כולה כאבים כאבים ומבקשת לדחות את המעשה ביומיים או שלושה לכל היותר.
כבשתי כעסי ואמרתי לה, יפה אפוא, ביום שישי אשר יחול מחר אבוא אלייך ויהי מה.
שתקה האדונית ולא יספה.

בתוך תוכי תמהתי מאד על דרכיה אלה. שמא האדונית כלל אינה חפצה בהאיש אלא נותנת אהבתה להאישה? והלוא דבר זה, שהיה נתון משך דורות כמעשה של סוטים ומשוגעים, כבר החל לקנות לו שביתה בקרב נשות אירופא. אף שמעתי כי בברלין ובווינא מתהלכות נשים קצוצות שיער בחוצות העיר, וידיהן אוחזות זו בזו ולשונותיהן מתנשקות זו לזו. עוד אני מהרהר בזאת, והאדונית פשטה שמלותיה לקראת רחצה ושינה, ומול המראה הטהור של גוף האישה המתוק, המזמין למעשה אהבה, גירשתי מחשבותי הרעות. אפשר כי אך מזל רע הוא, וביום הראשון אכן נתששה מן החופה, ביום השני נתעצבה מן הנישואין, ועתה, שבוע לאחר מכן, נתחשקו שריריה להניס כל חשק.

ביום שישי, לעת ערב, הותרתי את האדונית במיטתנו והלכתי למזווה והוצאתי ופתחתי בקבוק יי"ש להביא עליה שמחת אנוש ולהסיר ממנה כל מכשוליה בדבר האהבה והאיחוד. עם שאני נכנס אל החדר, מציתי את האדונית שרועה על היצועים עירומה כולה.
אמרתי לה בנופת צופים, שלום לך, יונתי.
אמרה בקול מדוד וקר, עשה כרצונך.
באתי לנשקה על פיה. פתחה האדונית שפתיה כדי סדק דק. תחבתי שמה את לשוני. מציתי את לשונה תחובה כנגדי כאומרת לכאן לא תבוא.

נישוק האישה האהובה בעומק פיה הרטוב הוא מן הדורונות היותר יפים שניתנו להאיש. חבל מאד יהיה לאבד מתנה יפה ממין זה. אך אמרתי לעצמי כי מלאכת ההתנשקות לא כל אישה יודעת אותה על בוריה. כבר קרה בתולדות ההיסטוריא כי נשקניות גרועות שבגרועות נתהפכו להיות מצוינות שבמצוינות. כל שנצרך הוא בעל אשר ידע להנחות את האישה ולהדריכה במלאכה הנעימה.

באתי להכינה למעשה התשמיש. עתה היתה האדונית חשוקה כולה. לא רק שפתיה היו כווצות אלה לאלה, אלא אף ירכיה מצטמדות זו לזו כעיר בצורה מפני צבא נגחים. השמתי אצבעותי ללטפה בשערותיה ועל פניה ולהעבירה בדרך התשוקה. גוף האישה עשוי בתבנית שונה ומשונה אשר יש ללומדה למוד היטב. יש להכניעו תכלית הכניעה, ורק אז לתוקפו בחנית ובחרב. ההכנעה צריכה להיעשות לאט לאט, שלא בחיפזון. תחילה במילים בלבד, בפיתויי אהבהבים, אחר כך בלחישות של מתק, לאחריהן ברמיזאות של עגבים, במעשי החיבוק והנישוק, ולבסוף, לאחר שעה ארוכה, במעשה ידיעתה עד תום.

אך האדונית אטמה אוזניה נוכח מילותי הטובות, ותחת זאת דחקה בי לעשות את המעשה ולהניחה לנפשה. אף לא הסכינה לליטופי, יען כי גופה מידגדג בנקל. באתי אפוא על נקביה, אך כל עונג היה ממני והלאה. וזאת מדוע, משום אשר ארץ אשר חיכתה לי בין ירכיה ההדוקות, הצמודות זו לזו, היתה חרבה, ארץ ציה ללא נווה מדבר, צחיחה שבעתיים ממדברות הסאהארא והנגב יחדיו. כה בקועה וסרבנית היתה עד שאין לחרוש תלמיה אלא במאמץ רב.

עם שאני שרוע על ערייתה לדעת אותה השמיעה האדונית אנחות רמות.
אמרתי לה, מן האהבה את נאנחת.
אמרה, מן הכאב.

בירח התמים שעבר מיום חופתנו, היתה זו לנו הפעם האחת והיחידה כי באנו בדרך הדודאים. ככל שנוקפים הימים כך גובר רוגזי, ואם יותר לי כפל לשון, הריני שרוי באין אונים. האדונית מצ?דה נוהגת כמנהגה בכל הלילות: מתערטלת מלוא גופה ומגלה חמוקיה, אך לגעת בה איננה מתירה ומוסיפה לתרץ תרצאותיה עוד כהנה וכהנה. פעם אחת אינה כשרה למעשה יען כי היא חרדה ומסוערת נוכח בשורות רעות על האנטיסמיטים המרעים ליהודים, פעם אחרת היא עצבה גלל עננים אפורים העומדים בשמים, פעם הבאה כולה עוררין מן הבחינה הסקסואלית אך לעו"ז תקפה את ערוותה מעין תולעת קדים, או אדמומית נדירה, או פטריית יחש פשתה שמה, והיא פוקדת עלי לכבוש לע"ע את יצרי.

כעת מפליגים אנו באוניה אל חיים חדשים בארץ ציון לחיות בה על דרך האידיאליסמוס, בין איכרים וכורמים, על אדמתנו העתיקה, היא אדמת העם היהודי. אם קיווה האיש כי רוח הים תביא את האישה להיחלשות הדעת עד כי תתמסר אליו בנפש קולטת וחפצה, הרי שנתבדה תכלית ההתבדות. האדונית שרויה במחלת הים ועל כן מן הנמנע לבוא אליה בכל תביעה מכל סוג שהוא. אפילו לבקש חיוך מקומץ אין להעז, כי כולה עשויה בחילות ועוויתות.

תא קטן ניתן לנו בהאוניה ועיניה צופיות בכל הליכות בעלה. מעשים שעושה האיש בינו לבין עצמו אינם יאים בעיניה, ועל כן מנוע ואסור לעשותם.

מה מניע את ימי ומה מריץ את לילותי, רק תקווה זהובה זו, כי עם שנגיע ליפו ישפיע עליה מזג האוויר החמים של אזיא את השפעתו הטובה. אף שמעתי כי תפוחי הזהב עסיסיים מאד, ואולי הרחצה בים, במחציתו של חודש אבגוסט, יפה לעוררות התשוקה ולהבאת הרטיבות אל המצחחה.

נשים הרבה אין על הסיפון. נשים יפות, זולת האדונית, אין כלל וכלל. היום, בשעת צהריים, קרני מקרה בלתי-טהור. אישה טבחית ישישה ודדנית, שערה קלוש אך נאה, מגישה את המזון אל הנוסעים לסעודתם. עם שהיא מטה גופה ליתן את תפוחי האדמה בתוך התרווד, נגלה לרגע החריץ החוורוור בין שדיה שופעי כל הטוב. כיוון שנגלה נגד עיני, לא יכולתי להסירו מדעתי. הלכתי אצלה ונשקתי ידיה ושלחתי אצבעותי אל קו השדיים, ומיד נתאדמו לחיי וגועל שטף את הלוע והוושט מפני המעשה המאוס. הטבחית מצ?דה תלתה בי עיני עגל מלאות תדהמה.
הבנתי כי דעתי מתערערת. נטלתי את העט ואת הנייר והחילותי לכתוב.

היום, כשאמא הקדימה לעלות על יצועה, ורוח קיץ עצלה פיזרה עלי כותרת של יסמין בפתח הבית, וצפרדעים קרקרו מלוא גרונן בין עצי הפרדסים הירוקים בעלי העלווה הצפופה, הנחתי לסיפורים אשר אני כותב, והלכתי אל חדרה הצר של אמינה, למצוא נפש חיה לפרוק אליה סודותי הצורבים, מאכ??לי הנפש, ומצאתי את המשרתת במקומה והיא הושיבה אותי על ברכיה ונישקה אותי על לחיי ושאלה בלשון מתוקה ומסתודדת אם סיפרה לי אמא על אודות מעשיותיה האמיתיות של האחוזה.

אמרתי לה כי אמא לעולם אינה מגלה לי דבר, שלא לעורר את חרדתי, כי היא דואגת לי תמיד דאגה גדולה וחרדה מאוד לשלומי ועל כן אוסרת עלי מיני איסורים, ואינה מתירה לי לרכוב על אתון או על אופניים, שלא אפול ואשבור את רגלי, שלא יתנפלו עלי לסטים בדואים, שלא יכו בי ילדים מבקשי רעה, והמשרתת הזקנה אמינה הביטה בי כל העת בתשומת לב מיוחדת, קמטיה חרושים בפניה המתעקלים, והיא רכנה אלי ושאלה בקול צרוד ומהוסה מה ידוע לי על הביארה הנחמדת באחוזה, שמימיה מי באר צוננים, ותעלות רבות נוסעות ממנה לאורכה ולרוחבה של האחוזה, להשקות את הפרדסים והבוסתנים ואת ערוגות העצים העגולות והעמוקות, ואני אמרתי לה כי דבר לא ידוע לי על כל אלה, ואז, בהטיל העששית צללים ארוכים ואפלים על פניה, גילתה את אוזני סוד זה שאמי ואבי מחביאים מפני, והוא כי בתוך הבר?כה שבאחוזתנו, במעמקי המצולות, בין גבעולי הגומא והסוף, מתחת לשורשי הפרחים, לעלי הנופר, לביצי הצפרדעים, שוכן ג'ין ירוק עיניים, בעל עור שחור וחלק, והוא מושך אליו את נשמות המתים ומפתה אל בינות הגלים הקטנים כל ילד קטן, תמים, המבקש להתענג על המים הצוננים, ועל כן חובה עלי לרחוק ממקום הביארה ולא לקרב אל מימיה הפתייניים, ובסיימה את סיפורה נשקה לי נשיקת ארס ושילחה אותי לפרוש אל חדרי, לעלות בשלום על משכבי, ועל פניה חרושי הקמטים צחוק זקן וכשפני.

אך אני לא עליתי במדרגות הבית אל חדרי כדי לשקוע בשינה מתוקה, אלא אזרתי אומץ והלכתי בשביל האבנים המסומנות, הלבנות, וממנו ירדתי אל משעול קטן, נחבא, אשר עתה, לעת לילה, קשה היה שבעתיים למוצאו, ותנשמות קוראות באוזנ?י, ועורבים מצווחים מן המרחק, וקרבתי אל הבר?כה, כולי צרחה וחלחלה, ואמרתי לעצמי כי אמינה חמדה לה לצון, כל דבריה אינם אלא סיפור בדיה, משל פתאים לילדים מפוחדים, והלוא איך אעטה עלי את שכמיית הגבר והגבריות אם לא אדע למשול ברוחי בקטנות מעין אלה, וקרבתי אל שפת הביארה, וכל קול קט של אדוות הגלים נשמע לי כצריחתן של אלף מכשפות, וכל נצנוץ ובבואה של אור הכוכבים האילמים נרא?ה לי כמבטיו הלטושים של הג'ין ירוק העיניים.

והנה נשימתי הלכה ונרגעה וחיוך עלה על שפתותי, ואף הרהבתי עוז ושיקעתי אצבעותי במים האפלוליים, ומגעם נעים ומרפא לעת לילה, ונטלתי אבן קטנה, מחודדת קצה, והטלתיה אל מעמקי הבר?כה להתגרות בג'ין ולעוור את עיניו, ואז קמתי וניצבתי מלוא קומתי, וניפחתי את ריאותי באוויר הלילה הצונן, והנה, בהסיבי את הגב אל הבר?כה, בהולכי בצעדים קטנים משם, קפאתי מיד על עומדי, כי קול נמוך, מהסה, הרעיד את הגלים והרטיט את כותונתי, קול צרוד של ג'ין מרושע, זולל גופות ילדים קטנים, החושק בדמם לקחתו לעצמו, לחיות כך את נפשו השטנית, ולא העזתי להסיט את מבטי, אך הקול המרושע, המרטט, הוסיף והלם בי, ועל אף הקיפאון שאחז בי וקיבע את רגלי אל הקרקע, לכסנתי אט אט את מבטי אל הבר?כה השחורה, עמוסת עלי הנופר, שראשנים וביצי ראשנים צפים בה ורמשים שונים וחיות משונות מתגוררים בה, ומיד הייתי מרעיד ונרעד, כי זוג עיניים יוקדות, רושפות בצבען הירוק, ננעצו בי, והקול הנצרד והנמוך ליאט באוזני, צאלח, צאלח, מבר?כה זו תבוא עליך אחריתך.