פרק ראשון: עמוס קינן: על דעת עצמו

איש זקן מטפס, נושף ומתנשף, חותר אל מעלה ההר. הדרך עוד ארוכה. הפסגה רחוקה. האם יגיע? אנשים מסתכלים. לרגע נעצר מישהו בהיסוס: "אפשר לעזור?" אבל הוא אינו רואה, מפלס דרכו קדימה, חותר כמו במשוטים בתוך האוויר העומד, אוויר קיץ ישראלי חם. והפסגה עוד רחוקה. האם יצליח? והרי לא הר תלול יש כאן, לא פסגה. רק שיפוע קל של רחוב בר כוכבא, שהתעקל מעט בדרכו מרחוב טרומפלדור לרחוב בוגרשוב. הנה הוא שם, סוף-סוף. מצד אחד המספרה של וינסנט ומצד שני חנות נעליים. ובעצם, מה הוא עושה פה? הוא לא יודע. לא זוכר מה חיפש, פשוט לא זוכר. מכיוון שכך, הוא מהסס רגע, אחר-כך פונה ימינה לעבר רחוב טשרניחובסקי, ממשיך הלאה לעבר קינג ג'ורג' ובמעלה שדרות בן ציון. עכשיו הוא רוצה רק להגיע הביתה. אבל איפה הבית? הוא לא יודע. בסוף שדרות בן ציון נמצא רחוב אחד העם והוא פונה ונכנס אליו וממשיך לחפש, עד שמוצא חצר מוכרת, אבל אולי לא, אולי לא מוכרת, ועוד חצר ודלת. אם הדלת הזאת תיפתח, אולי יהיה זה ביתו. אבל לא. הדלת נפתחת. זה לא ביתו. אישה זרה מתבוננת בו, מנסה לברר מה מבוקשו, רואה שאינו יודע. ואז, פתאום, מזהה: "אתה עמוס קינן, לא?"
פניו אורות. "את מכירה אותי? מאיפה?"
"כולם מכירים אותך. פעם הייתי קוראת קבועה שלך. מה קרה?"
ומול האישה הזרה הזאת, שזיהתה אותו, הוא מוכן להתוודות: "איבדתי את הדרך הביתה."

היא מכניסה אותו לביתה, מושיבה אותו על כיסא, נותנת לו כוס מים שהוא גומע בשקיקה, ובחקירה דקדקנית מנסה לברר איפה הוא גר ומה הוא עושה דווקא ברחוב אחד העם; וכיוון שהוא אינו יודע להשיב היא אינה יכולה לדעת שכאן, ברחוב אחד העם, במספר 134, היה בית ילדותו.

האם לבית זה ניסה לחזור עכשיו, בגיל שבעים ותשע, משרך דרכו בעקשנות, תשוש בגוף ובנפש, יושב עכשיו בביתה של אישה זרה ואינו מצליח להיזכר?

"תנסה בכל-זאת," מתעקשת עדיין האישה, רוכנת אליו, מנסה לדלות ממנו שם ומספר. "אולי מלצ'ט? אולי קינג ג'ורג'? אולי בוגרשוב?" היא לא מרפה, עוברת רחוב אחר רחוב, עד שבסופו של דבר היא מגיעה לבר כוכבא. ואז הוא נזכר: "כן. בר כוכבא 10. אני חושב שאני גר ברחוב בר כוכבא 10."

האישה מחליפה במהירות לבגדי רחוב, לוקחת אותו ביד ומסיעה אותו במכוניתה לביתו. מכאן, מהפתח המוביל לכניסה שבקומת הקרקע, הוא מבטיח לה שי?דע למצוא את דרכו. היא נוסעת משם, ובני משפחתו, שכבר הזעיקו משטרה, אינם יודעים אפילו למי להודות. על השאלה: "איפה היית? כל-כך דאגנו לך!" הם מקבלים תשובה חד-משמעית, ללא כל הסבר נוסף: "הייתי בבית."

זה הבית, שבאחד באוקטובר 1939, כשחזר מפעולה ב”שומר הצעיר”, מצא אותו סגור. הדלת היתה נעולה, בפנים שררה דממה, וההרגשה הראשונה, כאזעקה דקה: "כולם נעלמו. אף אחד לא נשאר." ואז, אימה: "מישהו הרג מישהו, רצח אותו ואחר-כך פוצץ את הבית." אבל הבית עומד על תלו. רק דומם. אולי מתרחשת שם קטטה נוראה, אלימה, שעלולה להייגמר בכי רע? ובכל-זאת, שקט בפנים. איש אינו צועק, לא מאשים, לא מקלל, לא מאיים.

אולי הם נסעו לארגנטינה או לרוסיה, בחזרה לסמורגון, עיר מולדתו של אבא, ושכחו לקחת אותו אתם. אולי מצא סוף-סוף יעקב לוין את ה"רוסלן", האונייה שבה הגיע ארצה, והיא לקחה אותו בחזרה לשם? כל זה – ברגע הראשון. וברגע השני: צער כבד וגעגועים אל הבית הזה, הנעול, ברחוב אחד העם 134, ואל המיית המסדרון המפעמת בו יומם ולילה, ואל אמא, שברגע זה פותחת את הדלת ונראית טרופת שינה, או אולי להפך, מנומנמת להחריד, ובקול חלוש, כמעט רך, היא אומרת: "מדוע איחרת? אתה לא יוצא יותר מהבית בערב!" ועכשיו הוא באמת מודאג. "אמא מה קרה?" הוא שואל, לא מקבל תשובה ונשלח לחדרו לישון.

כעבור ימים אחדים הוא פותח את המחברת שקיבל מאמו כבר לפני כמה חודשים, כותב בעמוד הראשון, באותיות גדולות, כותרת: "ספר חיים של עמוס לוין"; מוסיף תאריך: "שנת הת"ש, 1939"; בתחתית העמוד מצייר ספר וארבעה ילדים דקיקים נושאים אותו מארבעת צדדיו; ובעמוד השני פותח דווקא בתיאור של חלום: "הלילה חלמתי חלום משונה שהדריך את מנוחתי. רובו נשכח ממני. מה שאני זוכר אכתוב: פגשתי מישהו שאינני זוכר והוא אמר לי דברים שאינני זוכרם והלכתי לבית והבית לא היה במקומו... בכל-זאת הצלחתי להיכנס, אינני יודע כיצד, ושם ראיתי מישהי, שאינני יודע מי היא, מדברת על לבו של מישהו, שאינני יודע מיהו, דברים שאיני זוכרם."

הכול בחלום ההוא נמחק ונשכח, מלבד הבית שלא היה במקומו. אותו בית שנסגר ונעלם וחוזר ומופיע ברחובות אחרים, במקומות אחרים, והוא ממשיך לחפש אחריו נואשות, וגם בהתקרבו לגיל שמונים, כשאינו יודע עוד מה הוא מחפש, עדיין לא ייוותר, כי תמיד ישמע מבעד לחלונות את המיית המסדרון. ודממה. ההורים ישנים שינה עמוקה, שכחו שבנם בחוץ, לא פותחים.

עשר שנים לפני אותו חלום, כשעמוס היה בן שנתיים והבית באחד העם טרם נבנה, החל היישוב העברי בארץ ישראל להתאושש ממשבר כלכלי קשה. בתל אביב התחילו שוב לבנות בתים, קרקעות חדשות נרכשו, קיבוצים חדשים עלו להתיישבות – למרות המאורעות. רק יעקב לוין, בנאי במקצועו, לא השתתף בתנופה אלא לקח את אשתו ואת בנו עמוס בן השנתיים והיגר לארגנטינה. אולי משום שהצליח להסתכסך עם מנהלי העבודה של ההסתדרות ונותר מובטל גם כשהאחרים חזרו לעבודה; אולי משום שבעיתון גדוד העבודה, מחיינו, חדלו לפרסם את מאמריו; אולי היתה זו האכזבה המרה שחש כשידידו הטוב והמנהיג הנערץ של הגדוד, יעקב אלקינד, החליט להגשים את חלום השוויון והאחווה דווקא בברית-המועצות וירד מהארץ ועמו עוד כשמונים איש. כך או כך, ארבע שנים חי יעקב לוין בבואנוס איירס, סוחב שקי פחמים על גבו מבוקר עד ערב, רחוק מחבריו, החלוצים מגדוד העבודה, וכשחזר ארצה לא הכיר את המקום.

הצבעים צרבו את עיניו: השלטים שעל החנויות החדשות, בגדי הים בחוף, אלפי החדרים שנבנו, והרעש והחגיגות, המכבייה, ויריד המזרח, פתיחת המוזיאון. הוא הביט סביב ולא ראה אלא עגלות עמוסות לעייפה חומרי בניין נגררות על-ידי בהמות יגעות הנאנקות תחת משאן בחום הכבד בחולות ללא כביש. אפילו החנוכיות הכאיבו לעיניו, בייחוד באותה שנה, שבה פנתה העירייה לתושבים וביקשה שיגבירו את הארת הבתים לכבוד חג האורים. הוא היה מסונוור מהאור, מהרעש, מהכאב, ולא מצא דרך להשתלב בכל אלה.

הזיכרונות של עמוס לוין ראשיתם בערך בזמן ההוא: אבא הולך לעבודה, אבא חוזר מהעבודה, אבא נופל מפיגום, בתי-חולים, חובות, אין אוכל, אבא מקבל עבודה כגובה של לשכת המס, אבא נופל שוב, שובר כתף, שוב בתי-חולים, אבא נעשה עצבני. "זיכרונו נחלש, כל דבר קטן מרגיז אותו. והחובות הולכים וגדלים."
אבל לא החובות המצטברים, לא הרוגז, גם לא השקט המוחלט של הלילה ההוא; המסדרון הצר הוא שמפחיד כל-כך את הילד העומד בחוץ ומחכה שיפתחו לו, המסדרון ההולך, עם השנים, ומתמלא קולות דואבים. יעקב לוין מסתובב בו הלוך ושוב, מהמטבח אל חדר השינה ובחזרה, ובקול מונוטוני, כמו מתוך יומן כיתה, קורא בשמות חבריו שעזבו למוסקבה, שגורשו מהארץ, שנסעו ללמוד במרחקים: "איפה אלקינד, איפה קולטון, איפה וו?לודיה פרידלנד, איפה ולדימיר לוצקי?" והשמות מתפשטים מהמסדרון אל החדרים ובחזרה אל המסדרון, כל שעות היום, וגם בלילה. ואולי אלה לא שמות החברים, אלא משהו אחר, משהו שמפעם במסדרון החשוך, עובר אל חדר הילדים ומשם אל המטבח; קול תסיסה. זה לבו של יעקב לוין שתוסס שם, עולה על גדותיו.

כשעמוס היה בן עשר נפל יעקב לוין מפיגום. הזעיקו את אמא מהעבודה ישר לבית-החולים וכשהיא חזרה, לבדה, דודים ושכנים באו לבקר, סבתא בכתה. מישהו שאל אם הוא י?צא מזה, אמא אמרה שאולי כן. עמוס לא הסתפק בתשובה ורצה לוודא שאבא יחזור הביתה ואמא ענתה: "כן, הכול יהיה בסדר." אחרי כן אבא שכב בבית-החולים בילינסון שנה שלמה, עטוף כולו בגבס, והמשפחה היתה באה לבקר בכל שבת. החדר בבית-החולים היה מחניק, מלא אדי ליזול, אבל במסדרון היה מחניק עוד יותר. זקנים שכבו במיטות מסודרות לאורך הקיר, כאילו ממתינים להוצאתם להורג. אין פלא שעמוס אינו זוכר את המקום, גם לא את השיחות שמהן היה נסוג אל המסדרון, ושהיו נפתחות בדרך-כלל באמירה קצת בכיינית של אמא: "ובדיוק התחלת לעבוד כמנהל עבודה. איך זה קרה, איך לא נזהרת?"

אבל באותו זמן השתתף יעקב לוין בשיחה אחרת, לא בשיחה הזאת, והיה עונה על שאלה אחרת, לא על זאת: "כשחשבתי, לא על החיים האלה חשבתי. לא חשבתי שכאן אני אגמור את חיי. חשבתי על מקום אחר." ואז אמא, בלחש: "עוד לא גמרת את חייך." על כך הוא לא טרח לענות.

אחר-כך הורידו את הגבס והותר לו לצאת החוצה ולהסתובב. אבל הוא לא הסתובב. "היינו יושבים בחוץ, על הדשא," נזכר עמוס, "והוא היה שוכב על כיסא נוח, הוא לא יכול היה לקום." אולי לא רצה.
"אני רוצה לצאת החוצה," אמר.
"אבל אנחנו הרי בחוץ," ענו לו.
הוא לא מצא נחמה גם כשרחל אשתו ניסתה להפציר בו: "יש עוד עבודות חוץ מבניין. זה לא סוף העולם. יש עוד עבודות שתוכל לעשות." הוא שתק. מאוחר יותר, כשההצעה כבר נשכחה, שאל, כמעט בלי קול: "כן? איזה?"

האם יש מישהו שאפשר יהיה לספר לו כל זאת? גם את מה שהרגיש כשהדלת היתה נעולה בפניו והיה בטוח שלא תיפתח לעולם. אולי המורה ק?ל?ר, שהיה מורה לטבע ומולדת, וכיוון שכל הילדים ללא יוצא מהכלל אהבו אותו, יצא שכולם אהבו את המולדת. כך כתב עמוס, לאחר שנים (בשיר "אדון קלר", זוחלים, 37). אליו הוא ילך. כן. שבעה באוקטובר 1939: הוא מתעורר בהחלטה מגובשת: להכין את כל השיעורים, לקשט את המחברת, להגיע לבית-הספר בזמן ולדבר עם המורה קלר. אבל מה יאמר לו? על מה ידבר? אפשר למצוא, זאת לא בעיה: מה ההבדל בין סוף לקנה, ומה זה בעצם קנה סוף, ומדוע לעכובית הגלגל קוראים כך, האם מפני שהזרעים שלה מתגלגלים ברוח "כגלגל לפני סופה"?

אלא שהכול קרה אחרת: ב-14 בנובמבר הוא גורש מהשיעור לטבע בגלל סטירת לחי שנתן לחברו לספסל, למחרת גורש שוב כי התחצף אל המורה, ב-25 באותו חודש כלל לא הורשה להיכנס לשיעור כיוון שאיחר לבית-הספר, ובשישה בדצמבר שוב לא נכנס לשיעור והסתובב בחצר הריקה באפס מעשה עד שהמנהל תפס אותו בעורפו, הראה לו פיסת גיר וצעק: "מנו?ול, מדוע השלכת לי את זה לחדר?" והוא ענה: "המנהל, כבודו טועה, הן לא אני עשיתי זאת. אולי ילד אחר בדמותי עשה זאת?" למה הוא מפריע תמיד? מדוע מגרשים אותו? האם הוא פוחד מאותה שיחה מיוחלת עם המורה קלר? אולי עדיין אינו מוכן. מדי יום מתווספים עוד ועוד נושאים, ששיחה על עכובית הגלגל לא תוכל למצות אותם.
למשל עניין הורוביץ: לפני כמה שבועות ניגן ולדימיר הורוביץ את הקונצ'רטו לפסנתר מספר 2 של ברהמס בלוצרן שבשווייץ, וכיוון שהחליט כי זה יהיה הרסיטל האחרון שלו, שילב בנגינתו יצירות נוספות שלא ינגן עוד, והקהל הריע לו גם לאחר שירד מהבמה בכוונה לא לשוב אליה.

כשהשמיעו את הקונצרט הזה ברדיו, ומשפחת לוין הוזמנה לשמוע אותו אצל השכנים, משפחתו של נחום גוטמן, יעקב לוין אמר: "זה הקונצרט האחרון שלו."
"מאיפה אתה יודע?" שאלה אשתו.
והוא ענה: "הוא לא שומע יותר את המוזיקה, הוא שומע דברים אחרים. אפילו עלה שנושר מהעץ מכאיב לו באוזניים."
"מאיפה אתה יודע?" התעקשה אשתו.
"גם הוא מסמורגון. אז אני יודע."
סמורגון היא עיר הולדתו של יעקב לוין. שם הכיר, כנראה, את הפסנתרן המהולל ולדימיר הורוביץ. ומה מזה יודע גם עמוס? מכל-מקום, בשיעור לזמרה, כשהמורה דיבר על המלחין מרדכי זעירא וסיפר כיצד חיבר את שירו הידוע "הבו לב?נים" לנשף פורים של תיאטרון "האוהל", עמוס הזכיר את ברהמס ואת הקונצרט האחרון של הורוביץ. בגלל זה לועגים לו עכשיו הילדים, מקיפים אותו במעגל וקוראים: "הורוביץ, הורוביץ!" ואולי יש לכך סיבה אחרת. אולי זה משום שהמורים הקפיצו אותו כיתה, כיוון שהיה ילד מחונן וכך הפך באחת לילד הקטן, הנמוך והחלש מכולם.

ב-9 בדצמבר 1939 אחר-הצהריים הכין עמוס את כל השיעורים בטבע והחליט לשכב לישון מוקדם, כדי להקדים לכיתה ולנסות בכל-זאת לדבר עם המורה קלר. אבל לבית-הספר הוא הגיע מאוחר, השיעור לטבע כבר נגמר, וכך אי-אפשר היה להסביר למורה שבגלל הרעש קשה היה להירדם אתמול, ובגלל הרעש קשה היה גם לקום בבוקר.

כיוון שהוא הולך לישון מוקדם, הוא אינו שומע את האנשים שנכנסו הביתה הערב. אלה חברים ישנים מגדוד העבודה, כולם חברי מפלגת פועלי ארץ ישראל, אבל כולם, כמו יעקב לוין, באופוזיציה בתוך המפלגה. עמוס שוכב במיטה, מנמנם, לא מנמנם, שומע, לא שומע. הקול של אבא צלול, הוגה מילים בבירור, נמסך אל תוך החלום: "אסור היה להסכים לפחות מזה." "לשם כך באנו הנה." הקול של אמא קוטע ושואל מי רוצה עוד תה והשיחה מתפצלת לקולות רבים, המהדהדים אל תוך החלום. מישהו מספר על צלמנייה חדשה שפתחו ברחוב שינקין, ופתאום הוא מתעורר אל הקולות: "איפה אתה חי, לוין, הרי היה לך די זמן להתאקלם. דברים השתנו, אתה לא רואה? ואתה חושב שאתה עדיין בגדוד. במקום לשפץ את העבר, יותר טוב שתחשוב על העתיד שלך. גם בלשכת המס יש עתיד." עכשיו כבר אי-אפשר להירדם שוב. הוא מחכה שיחזרו על מה שכבר שמע אינספור פעמים, במקוטע, כמו פתקאות מתעופפות מתוך מגרה שאינה נסגרת כראוי – "אחרים יבואו אחרינו", "פני האנושות כולה", "שייכות לגוף כולל" – מחכה שהוויכוחים יתחלפו בשירים, שהשירים השוטפים בערבות הדון יתחלפו לקול המזלגות המכים בקצב על השולחנות. אבל הם מסרבים לשיר. אדרבה, הצעקות עולות ומטלטלות אותו לגמרי במיטתו: "לאן אתה רוצה לחזור? לאוהל? בשממה שם ליד מגדל? כבר שכחת איך בערב היית צריך היה לשמור על הכלים שלך שלא יגנבו לך אותם. לזה אתה רוצה לחזור? אתה רוצה עוד פעם לחיות על בצל וצימוקים, בלי כינין ובלי יוד, בלי עיתון, בלי ספר? רחוק מהעולם, בלי שיחות, בלי הרצאות? זה מה שאתה רוצה?"

עכשיו הוא מחכה שאבא שלו יגלה תקיפות, שיענה להם, שיגיד כבר. אבל אבא שותק, ועמוס יכול לראות מבעד לחושך ולדלת חדר הילדים איך אמא מביטה בו בדאגה. ולמרות שהוא נרדם בכל-זאת, ולמרות שהקול הוא רק קול נכאים רפה, הוא מתעורר, כעבור הרבה זמן, כדי לשמוע את התשובה: "אנחנו היינו מלח הארץ," ונרדם שוב. ועדיין הוא יודע, שאחרי שכולם ילכו יתחילו השיחות האחרות, וגם אם יסתיר את ראשו מתחת לשמיכה ויאטום את אוזניו בכר, הוא ישמע: "אני לא רוצה לעבוד בלשכת המס. אני ברזלן, אני בנאי. אני רוצה לעבוד בברזל." וכשהיא אומרת לו: "יעקב, תירגע," הוא מרים את קולו: "לא קוראים לי יעקב, קוראים לי יאשה."

19.12.39. "יום חדש עולה ועמו התלהבות ושורה של החלטות: לגמור את כל השיעורים, לקשט את המחברת, לא להפריע בשיעור לטבע." אבל לפני שעמוס קם בבוקר, אולי עוד לפני שהתעורר, הוא יכול לשמוע את התלונות: "אני ברזלן. אני יודע איך למתוח קו ישר אל חלון מקומר, ותראי מה עשיתם ממני, כמו מוכר סכיני גילוח שהולך מדלת לדלת." וקולה הרך, המרגיע: "תיקח את התרמוס, תיקח את התיק שהכנתי לך, אתה חייב לצאת כבר." והוא לעומתה, בקול עולה, מתגבר ומצטרד: "אני מרים כוס תרמוס לחיי היקום החדש שעליו חלמתי..."

ובכל-זאת אותו תשעה-עשר בדצמבר היה יום לא רע. עמוס הצליח לשפר את יחסיו עם המורה לטבע כשביקש ממנו אישור להצטרף לחוג לטבע אצל האדון מרגולין, ואפילו המורה לספרות לא פתח את השיעור באמירה הרגילה: "שלום ילדים, עמוס החוצה, עכשיו נתחיל בשיעור."

אבל כעבור שבוע, שוב אספה בבית ושוב צעקות, עולות ויורדות, נמשכות ונקטעות. עמוס לא נרדם. לא הצעקות הן שמפריעות כל-כך, אלא מה שיבוא אחריהן ויסתיים אולי במשפט כזה: "לי טוב היה שם - כאן לא טוב לי!" ואז, שאלה סבלנית נוספת: "איפה זה שם, יעקב, איפה זה כאן? מה אתה רוצה?" והתשובה העיקשת: "כאן לא המקום שלי, זאת אני יודע."

ועדיין הבית אינו מלא מכתבים אל החבר יעקובסון, שנהרג שנים קודם לכן מנפילת אבן במחצבת כרכור, ואל קוגל, שטבע בכינרת, ועדיין לא התחילו הדיבורים על הפקודה למצוא את הדרך למעמקי הים.

בעשרים ותשעה בדצמבר עמוס משכים קום בהחלטה להשתתף בשיעורים בבית-הספר, בייחוד בשיעור לטבע. אבל את המידע שרצה להביא למורה קלר, כמ?נחה על חשבון השיחה שאולי לא תתקיים לעולם, אינו יכול להביא. המידע הזה היה מצוי בספרו של ה. ג'. ולס על פרייה ורבייה, ובעוון הוצאת הספר מהספרייה וקריאה בו, הוא קיבל מאבא מכות. מה שהספיק לקרוא עד שנתפס אין בו די להרשים את האדון קלר.

ובלאו הכי היחסים עם האדון קלר כבר התקלקלו. יום אחר יום הוא גורש משיעוריו ובסיום השליש אומנם קיבל "מצוין" בעברית, ובתנ"ך – "למעלה מכמעט טוב", אבל תעודתו מעוכבת בגלל הטבע. ייתכן שהיחסים עם המורה קלר השתבשו משום שעמוס סירב להושיט את כף היד קדימה ולהמתין בשלווה למכת הסרגל שנהג קלר להנחית על תלמידיו בציפייה שיקבלו את הדין בשלווה ובאומץ. הוא גם לא רצה להסביר מדוע הוא מסרב, מה יש לו נגד מכות, בוודאי לא למורה קלר. ואם לא אל קלר, אל מי יוכל לפנות? עם מי ידבר על החצב, הקנה ועכובית הגלגל? אפשרויות עולות ונפסלות והבחירה נופלת בסופו של דבר על משה שמיר, המדריך החדש ב”שומר הצעיר”.

עכשיו עמוס מבלה את רוב זמנו בקן התנועה. הוא עסוק בעיתון הגדוד, חבר בוועדת הקישוט. משה חיבר הצגה, התקיימו חזרות ועמוס נבחר לתפקיד ראשי: "הגמד הבוחן את אלה הרוצים לעבור לשכבת הצופים הצעירים." בימי שישי מתקיימות מסיבות והוא חוזר מאוחר הביתה. בימים רגילים הוא מגיע מוקדם לגדוד כדי לנקות, לקשט, לתלות ציורים על הקיר, לחכות שיגיעו כל האחרים ובינתיים להתאמן באיתות עם דגל הס?מ?פו?ר. "לעת עתה אני המאותת הכי טוב בקבוצה."

בחמישה-עשר בינואר 1940 הוא חזר מבית-הספר, מיהר לאכול כדי להגיע מוקדם לקן, לתלות את הציור של דגלי הסמפור ולחכות לחברו דובנו כדי שינקו ביחד את החצר. ואז אמא צעקה: "מה אתה רץ? מה אתה ממהר? הרי רק עכשיו הגעת?" אמנם רק עכשיו הגיע, אבל הוא כבר מנגב את הפה, לובש את החולצה הכחולה עם השרוך הלבן וממהר לצאת, לפני שיתחילו הרהיטים לזוז בחדר השני, שם מצפה יעקב לוין לאורחים שאינם אמורים כלל להגיע. "שלא תחזור מאוחר," הוא עוד מצליח לשמוע וגם, כהד, את מה שהחליט בשום אופן לא לשמוע: "תכיני קפה, הם עומדים לבוא כל רגע." זה זמן-מה לא מגיעים עוד אורחים הביתה. לא בבת-אחת הם חדלו לבוא, לא מיד. הם עוד באו אחרי הערב שבו אמר יעקב לוין ברוסית: "כל הארמדות." וכששאלו אותו מה עם כל הארמדות, לא ענה, רק צעק והכה בשולחן: "אני לא מכם מקבל הוראות. יש לי ממי לקבל הוראות." ולא הסביר, רק ציין: "מישהו נותן לי הוראות." כל זה איכשהו השתלב עדיין בשיחה בין משפט מוכר כל-כך – "יישוב הבונה את הארץ בכוחותיו בלי כל ניצול" – לבין תגובה של אחד החברים, המלווה גם היא במכה על השולחן: "אנחנו נבנה את הארץ כמו שאנחנו רוצים, לא כמו שהם רוצים. פתח תקווה אחת לא יותר טובה מעשרה כפרים ערביים. כאן יהיו גם פתח תקווה וגם עשרה כפרים ערביים." ותשובתו של יעקב לוין: "אני לא מרגיש שיש לי לאן לברוח." לא אחרי הערב ההוא הם הפסיקו לבוא, אלא אחרי ערב אחר, שעמוס זוכר אותו כל-כך במעומעם, עד שהוא לא רוצה בכלל לדבר עליו. גם לא הרבה יותר מאוחר, שנים לאחר שמת אביו, גם אמו מתה, כל השכנים מרחוב אחד העם כבר מתו, ואין עוד מלבדו מי שיזכור.

עכשיו הוא בדרכו לקן, כדי לתלות את דגלי הסמפור, והחלטה מתגבשת בלבו: "ביום רביעי אשוחח עם משה." לא אותה שיחה מיוחלת עם המורה לטבע, לא ידובר בה בקני סוף וגם לא בעכובית הגלגל. היא תעסוק במלחמה. הוא שינן את מה שיגיד, וליתר ביטחון אף כתב ביומן: "איך אפשר, כשידיעות לא משמחות ביותר מגיעות מאירופה, לקיים פעולה שקטה על מצב הגדוד. מנין נובעת אדישות זו? מטמטום מוח או מהתעלמות ממצב אחינו בגולה?"

אבל משה שמיר לא הגיע לפגישה, שאולי לא נקבעה כלל. הוא גם לא הגיע לפעולה, לא באותו שבוע ולא בשבוע הבא. עמוס כועס. לא בגללו, אלא בגלל החבר החדש, מרדכי, שהגיע לבדו, ישר משם, ועמוס הזמין אותו לבוא לקן לאחר הלימודים ולעזור לו לקשט אותו. הרי אין לו בית, אין לו אבא ואמא; אם לא לגדוד, לאן י?לך? עובר שבוע ועוד שבוע, ומשה שמיר אינו בא, ומרדכי חדל לבוא לתנועה. "כנראה שהתאכזב," כותב עמוס ביומן, האם ייתכן גם שלא היה מעוניין לנקות ולקשט שוב ושוב קן נקי ומקושט עד כאב? ואחר-כך כבר לא עליו רוצה עמוס לשוחח עם משה שמיר, אלא על הספינה "סנט לואיס" המשוטטת עכשיו, על תשע מאות ושלושים נוסעיה בין קובה לפלורידה ולאורך חופי ארצות-הברית, נודדת בין עמים וארצות ופליטיה אינם מורשים לרדת אל החוף.
ובכן, צריך להתחיל הכול מחדש. לא עם המורה לטבע קלר, גם לא עם משה שמיר. עם מי?

בארוחת ערב שקטה ורוגעת – סלט, גבינה, לחם לבן פרוס – עולה גם אפשרות זו: אולי אבא? ומיד מתבטלת. כולם יושבים אל השולחן. אבא, אמא, ושני האחים הקטנים, מוליק ואלי. עמוס לוקח פרוסה, אבל לא מורח ולא מכניס לפה. הוא מסתכל על אמא ואחר-כך על מוליק ואחר-כך על אלי ואחר-כך על אבא ואחר-כך שוב על אמא. כולם שקועים בצלחותיהם, כולם אוכלים באדיקות, בכוונה רבה, לא מסתכלים ימינה או שמאלה, לא מביטים זה בזה, לוקחים עוד פרוסה. זה הלחם של מחר. לא חשוב. איש-איש וצלחתו, איש-איש ומזלגו, כאילו מסביב רק מדבר וים. ופתאום, קולו של אבא, בוקע מתוך הצלחת ודובר אל הצלחת: "אתה זוכר איך היית מביא לי אוכל כשהייתי עובד בבניין, בתוך סלסלה מנצרים צהובים, בקבוק יין וסנדוויצ'ים?" זה מופנה לעמוס, אבל עמוס לא עונה. הוא מעולם לא הביא לו אוכל בסל נצרים. בסל הנצרים היתה מרילה מביאה את האוכל לפועלים שעבדו במחצבה, החלוצה היפה ביותר בירושלים, וזה היה שיפור עצום לעומת מרק הצימוקים, הבצל והשום שהיה התפריט של כרכור בתקופה קודמת.

בלילה, מוליק אחיו לא נרדם. "אתה עוד ער?" הוא שואל את עמוס. עמוס ער אך אינו עונה. אמא ואבא בחדר השני. נימת הדיבור שמתגנבת משם עדיין מונוטונית, עדיין שקטה, אבל עיקשת, מתמשכת. קשה להבין מה נאמר שם. בכל מקרה, המשפטים שחזרו על עצמם לפני שנה ושנתיים, לא נשמעים עוד. עכשיו עולה מעבר לקיר רק קול סדוק, רפה: "כאן לא הבית שלי. אני לא יודע איפה כן, אבל כאן לא." בלילה הקודם, מתוך השינה, מבעד לשמיכה שבה כיסה את ראשו, את עיניו ואת אוזניו, שמע בכל-זאת שיחה אחרת:
"מדוע דב בן-יהושע הרג את עצמו?"
"הוא הרג את עצמו כי היה לו רע, הוא הרג את עצמו כי הוא רצה. מה אכפת לך? למה אתה מעסיק את עצמך בזה. זה היה ב-1926, זה היה מזמן."
והתשובה, לא נרגזת, עדיין שקטה: "זה לא היה מזמן, זה היה עכשיו."

ושוב עמוס בבית, הסתלק משיעור ספרות, ויתר על טיול בית-הספר. גם אבא בבית, יושב בכורסה בשקט. הרדיו דולק: הולנד נכנעה, הצבא הגרמני נכנס לפריז, נאום של וינסטון צ'רצ'יל. לא ברור אם אבא מקשיב. בערב עמוס הולך לישון. למחרת הוא שוב מגורש מבית-הספר.

לפעמים הוא מנסה להיכנס לתוך איזה מונולוג שאביו מנהל עם עצמו בלבד – "הייתי צריך לנסוע עם אלקינד לברית-המועצות, שם היה המקום שלנו" – ולומר לו משהו כמו: "מרוב אהבה לסטלין, אלקינד עוד יחזור להיות ציוני." אבל את אבא זה לא משעשע, רק מרגיז. עמוס נעלב, הולך לחדרו, כותב ביומן: "הרבה צרות גורם לי גם אבי, הוא נעשה בזמן מחלתו עצבני וכל דבר קטן ואפילו הגיוני מרגיז אותו."

אילו נשאל על איזו מחלה הוא מדבר, לא היה יודע לענות. על הפציעה הראשונה, כשנפל מהפיגום? על הפציעה השנייה, כשנפל ושבר את הכתף? על הכדורים שהוא לוקח בכמויות כל יום נגד כאבים? נגד התרגזות?

תמונה. מלפני שנתיים, שלוש, אולי ארבע שנים, ולכן לא מופיעה ביומן, שהתחיל להיכתב רק ב-1939. עמוס יושב בחדר ההורים ומצייר: בית; מסביב עצים, וילד וילדה, דקים כמו חוטים, מושיטים ידיים; שני חוטים נוגעים זה בזה. צל מאחור, עמוס מרכין את ראשו. העיניים נוגעות בבית, כמעט נכנסות לתוכו מבעד לחלונות. עמוס שקוע בגג, שצבעו הולך ומאדים עוד ועוד. כל זה, כדי לא לזכור מה בדיוק שכח לעשות. על מה אבא הולך לכעוס עכשיו? האם שכח לסדר את החדר שלו? להביא חלב מהמכולת? לשים דברים במקום? הצל מאחור אינו זז. נשימה חמה על עורפו, ואבא שואל: "מה אתה מצייר?" הוא אינו רואה לנכון לפרט: הציפורים בשמים, ים רחוק, גמל שיצא דומה יותר לחתול, בחולות שעדיין לא נצבעו, הילד, הילדה. הוא אומר רק: "בית." אבא עונה: "בית זה טוב. בית זה יותר טוב מכל דבר אחר." רק אז מרים עמוס את ראשו מהציור, פונה לאחור ושואל: "אבא, מה קרה לך בכתף?" ואבא אומר: "נפלתי." ועל השאלה הבאה: "הרי כבר נפלת פעם?" אבא עונה: "שבע נפלתי ושבע אקום. אותי הם לא ישברו."

- תגיד, אמרת שאבא שלך היה מקלל אותך ברוסית. מה הוא היה אומר?
- ס?בולוץ' ב?ו?ל?ן, נירזביץ'.
- מה זה?
- זה ברוסית.
- נו, ואתה לא יודע מה זה?
- מנו?ול כזה או מנו?ול אחר.
- באיזה הקשר הוא היה אומר את זה, אתה זוכר?
- קצת קשה, אני לא זוכר את ההקשרים. בטח התנהגתי לא טוב או משהו כזה.
- יכול להיות שזה היה בלי שום סיבה?
- לא. תמיד היתה סיבה.
- והוא היה גם מרביץ, נכון?
- הוא היה מרביץ עם חגורה, פסיקל קוראים לזה. על הטוסיק. ואז אמא שלי היתה אומרת לו ברוסית: "אסטבניי-וו."
- שזה מה?
- עזוב אותו. ולפעמים אבא היה עונה לה בספרדית: "או?י?ג?ה, ד?ח?לו?."
- שמה פירושו?
- תפסיקי. זה מה שאני זוכר. פדגוג גדול הוא לא היה. אבל כשהוא היה מכה את מוליק, מוליק היה צוחק ואומר: "לא כואב, לא כואב" (ריאיון פרטי, 2001).

האם אפשר היה לספר דבר כזה למורה קלר? גם לא למשה שמיר, שאמנם חזר לפעולות אבל עמוס שוב אינו רוצה לנהל אתו שום שיחה, לא על המלחמה וגם לא על הקנה והסוף. הוא רוצה לריב אתו, ואת דרישותיו הוא מנסח בעל-פה ובכתב: שהמדריך משה שמיר יפסיק לדחוף רעיונות לראש של החניכים, יפסיק להפוך את הילדים ל"אבטומט, המשתעבד למניע אותו", ייתן להם רשימת ספרים לקריאה ויאפשר להם להביע את דעתם. מתעורר ויכוח המגיע עד לראש הקן, ובסופו של דבר עמוס מנצח. משה שמיר מביא לפעולה רשימת ספרים, שאיש אינו טורח לקרוא בהם פרט לעמוס ומה עכשיו? מרחוב פיירברג לסמטה ללא מוצא, סמטת לאן א', אל בתי האבן הקטנים, אל הגינות שמסביב ואל תריסי העץ, משם דרך פיירברג, לסמטת לאן ב', גם היא ללא מוצא. אבא לא הלך היום לעבודה, לכן מוטב לא לחזור הביתה. מסמטת לאן ב' ישר לשפת הים, לאסוף צדפים. כבר צהריים, אין צורך לעבור בבית, "ממילא אני עדיין לא רעב." הקן ברחוב מונטפיורי ריק. משם בחזרה לאחד העם, "אבל אל הבית אין טעם להיכנס. בשביל מה?” ולאברהם דובנו, החבר הכי טוב, לא נעים לו ללכת, אולי יהיו שם ילדים אחרים, ושוב הוא ירגיש לא רצוי.
את החדר שלו ושל שני אחיו הפכו למקלט בגלל המלחמה: ערמו שקי חול בכניסה ושקי חול ביציאה ושקי חול בחלונות וחיזקו את הקירות בקורות עץ ובטון. אבל הוא מחפש סתם ארבעה קירות, לא מקלט, ומוותר. עוד יום עבר, ןהרחובות מתכווצים: סמטת לאן א', סמטת לאן ב'.

זה היום החמישי שיעקב לוין אינו יוצא לעבודה: "המצב בבית איום. אני יודע שקשה לאמא להשיג כסף. החלטתי שבשנה הבאה אלך לעבוד."

אחר-הצהריים הוא מטייל עם דובנו לאורך רחוב מלצ'ט וזה קצת מרגיע אותו. דובנו אף מציע לצאת לטיול בשבת וההצעה מתקבלת.

זו היתה שבת מוארת. הם עברו את כביש פתח תקווה, הגיעו עד ואדי מוסררה, שם נטו שמאלה והלכו לאורכו, הגיעו למקום של ב?ו?סים והתחילו לקטוף. עמוס מספר על כך ביומן.
"לפרקים היינו שומעים אוושה קלה בין העצים, כאילו מישהו נמצא שם. היינו פונים כה וכה ואחר צוחקים. ניגשנו לכרות ענף שני. עוד אנו מתעסקים במלאכה והנה פתע, כאילו מתוך האדמה, צץ ערבי צעיר כבן שבע-עשרה ואומר לנו 'שלום'. "ודובנו עונה לו: 'אהלן'.
"הערבי שואל: 'מה אתם עושים כאן?' ואחר מוסיף: 'מה השעה עכשיו?'
"דובנו: 'השעה...'
"הערבי: 'תן לי את הסכין ואני אעזור לכם לכרות את הענף.'
"דובנו נשא את רגליו ויברח, ואני לא רציתי להיישאר בעצמי – וברחתי."

בכל-זאת, הם חוזרים. כדי לפגוש שוב את הערבי ולהסביר לו. כדי להראות לו שהם לא פוחדים. כדי לראות אם הוא עוד שם:
"הלכנו לאורך הנחל. במקומות שטיילנו דרכה רגלי בפעם הראשונה. היו שם עצים רחבי נוף ששיוו צבע ירוק ורענן לכל הסביבה. סירות חתרו. אנשים טיילו והכול היה מלא תנועה. גם הטבע היה מלא תנועה. מצאנו שם את הנרקיס, החמציץ, עוד שאר תלתנים. הברש (התפוח הקוצי), תירס, ועוד ועוד. ראינו את שפך ואדי מוסררה אל הירקון ועברנו אותו." הכול היה שם: גדות הירקון, ציוץ הדרורים, מרבד הנרקיסים על החוף והתפוח הקוצי והמים הזורמים אל הים. אבל את הנער הערבי הם לא מצאו. עמוס חוזר הביתה בשעה שתיים ונענש על שאיחר.

למחרת הוא מצייר את מפת הטיול: הירקון, ואדי מוסררה, הכפר הערבי ג'מוסין, רשתות הדייגים, ריח המדורות החרוכות למרגלות שיח’ מוניס והפעמונים המדנדנים על צווארי הגמלים עד רס אל עין, והרחק מעבר לטווח הראייה, צבוע ירוק עז, החורן – "חבל פורה, הרים ירוקים ועמקים נוטפי מים", שנרכש על-ידי יק"א. בקן שרים עדיין לפעמים את השיר של גדוד העבודה, "אל יבנה החורנה אל יבנה החורן", אף שתוכנית ההתיישבות שם עדיין לא יצאה לפועל, וגם לא תצא. הנער הערבי שרצה לעזור לחתוך בוסים אינו מופיע במפה. ובכל-זאת הם חוזרים לשם, אל הגדה השנייה של הירקון, יורדים לבאר בסולם ברזל רעוע, וכשמתחיל לרדת הגשם והולך ומתחזק וגורף עצים ורוח, הם מתחילים לרוץ ומגלים את הכפר הקטן, ארבע או חמש בקתות בסך-הכול, במעין מפרץ של הנחל: אבו נסראללה. אישה ערבייה פותחת להם דלת – "צעירה ויפה" – ואומרת בערבית: "תפאדלו, תפאדלו." הם נכנסים, מתיישבים על המחצלת, היא נותנת להם פיסת בד לנגב את שערותיהם, וכשאינם מצליחים להבין את מה שהיא אומרת להם בתנועות ידיים היא מנסה משהו אחר, שיר בערבית, והם מצטרפים, שרים, מוחאים כפיים. בערב, כשהוא חוזר הביתה, אמא מודדת לו את החום ומשכיבה אותו במיטה. ומתוך החום הגבוה הוא שומע סולמות של פסנתר עולים ויורדים מביתו של דובנו – אחותו שלומית היא המנגנת – ואומר לעצמו, אולי אפילו בקול רם, בבלי דעת: "אם לא הגדה הזאת, אז הגדה האחרת. לא נורא." וכשהוא מבריא הוא הולך לשם מדי שבוע. לפעמים אחרי הלימודים, לפעמים לפניהם. הוא מניח את הילקוט בין השיחים, הולך לקטוף בוסים או צבעונים ולעמוד שם ולהתבונן, אולי יראה שוב את אותה ערבייה צעירה ויפה.

אבל יום אחד הציע לו דובנו לבוא אתו למושבה הגרמנית שרונה ושם ראה את הנערה עם גור החזירים. הם עברו את בתי האבן המצופים בטיח. קורות עץ כבדות מתחת לתקרה. גג של רעפים אדומים. רפת לפרות בחצר, ודיר לחזירים. חלקת ירק, מטעים. נשים כבדות, בצמה זהובה כבדה, פנים בצבע החלב, רכונות על מעדרים, מנכשות עשבים מערוגות של חצילים ועגבניות. ושם ראה אותה: תחילה מוסתרת מתחת למסך זהוב ורק קולה נשמע, בשיר ערש שעמוס הכיר את מילותיו העבריות: "זמר לך אנגן, כך את ילדי איישן, נומה נומה בן"; ואז בתנועת ראש אחת חדה הונף מסך הזהב והוא ראה את לובן פניה ואת גור החזירים הקטן בידיה. היא חייכה אליו, אמרה לו משהו בגרמנית, הציעה לו כנראה שייגש ויושיט יד מבעד לגדר התיל וילטף את הגור. הוא עמד נטוע במקומו ולא העז להיענות. אחר-כך חזר לשם כמה פעמים, אבל עיניים של ילדים גרמנים הביטו בו מבעד לגדרות התיל והיא לא היתה ביניהם.

מאוחר יותר "העבירו את כולם לאוסטרליה ושם הם היו במחנות עד תום מלחמת העולם ומי מהם שחזר לגרמניה חזר אל ארץ שבה לא נולד, והנשארים נשארו בארץ האקליפטוס... שאותו שתלתי בחצר האחורית של בית ישן שהוקם על מקומו של הצריף שנמכר כאשר דודי משה ירד מנכסיו, לשעה קלה, בשל מלחמת עולם שנייה בחייו, ששוב טלטלה אותו ושמאותה טלטלה, כמו יהודי כל-כך נצחי, שוב נפל על רגליו והתחיל הכול מחדש.
"לפעמים אני חולם שהצריף קיים" (את והב, 86-87).
זה היה הצריף של סבא, ברחוב מיכ"ל 10, שבו עברו על עמוס כמה שנים של ילדות מאושרת. וכשהוא מחפש את דרכו לרחוב אחד העם, מנסה לחזור הביתה, לפרוץ דלת נעולה, למעשה אל הצריף הזה הוא מתגעגע. אל גינת הירקות שמסביב לו, הנדנדה בחצר, הרכות האדומה של צבע העץ שלו, הגג האדום, סבא עודר את העגבניות בחצר, סבתא שוטחת לייבוש את האטריות שהכינה, ואבא עדיין לוקח אותו על ברכיו ומספר לו סיפורים על ילדים קטנים שיצאו להילחם במהפכה הגדולה. את הצריף הזה של סבא הוא ימשיך לחפש בשרונה, באבו נסראללה, על גדות הירקון ובהרי החורן. ואולי לא את הצריף עצמו אלא את ריח החמיצה המהבילה שעלה ממנו, שנקראה עדיין "בורשט", עם הרבה כרוב וסלק וקצת שמנת צפה למעלה. אותו הריח שעלה מבית העץ הקטן, האדום, בקצה הרחוב הווינאי שבסמורגון. יעקב לוין היה נזכר בו לפעמים ולכן המציא עליו שיר, או אולי היה זה מישהו אחר שהמציא את השיר: "מבאר שבע עד מטולה/ לא מצאתי אף בתולה/ שתבשל לי חמיצה/ ים-צי-די-ריצה ים-ציצה."
ולא היה שום דמיון, אף לא קלוש, בין החמיצה ההיא לחמיצה שהגישו בכיתה א' בבית-החינוך לילדי עובדים, חמיצה דלוחה, בלי כרוב, בלי בשר. צריך לגמור אותה, צריך אחר-כך להיישאר לישון על המזרנים באולם הגדול, ומי יודע מה עלול בינתיים לקרות בבית. עמוס לא היה מעוניין להכניס את המורה לכל התסבוכת הזאת. הוא פשוט אמר: "אני לא אוכל חמיצה." וכשהמורה אמר לו: "כאן כולם אוכלים חמיצה," הוא ענה: "כולם כן, ואני לא." אחר-כך נשאר בבית כמה שבועות, ולמרות המכות שקיבל מאבא, ולמרות הבכי של אמא, לא הלך לבית-הספר. היו צריכים לשלוח אותו לגן ילדים מתקדם, שבו למדו גם קרוא וכתוב.

ואולי גם זו אחת הסיבות לכך שעמוס אוהב לבקר את דובנו. שם, בצהריים, מגישה האמא חמיצה חמה של בשר וכרוב, וצלילי הפסנתר של שלומית זורמים מהחדר השני. ולפעמים אבא של דובנו ניגש, שואל מה היה בבית-הספר ובערבים הוא מתיישב מולם ומנצח את שניהם ביחד בשח, דבר שיעקב לוין, אביו של עמוס, לא עשה מעולם. גם לא בשנים ההן, בבואנוס איירס. כי גם שם, כשלכאורה הכול עוד היה בסדר, איש לא ידע דבר, ודאי לא הילדים, על הרעשים הנוראים שהחרישו את אוזניו בנמל: המים הגועשים, צפירת הספינות, צעקות הסוורים, השקים הכבדים על הגב, ומעל לכל אלה, קולה הצורם של נקיבת הבלמינה בסלע, ניסור לוחות העץ בידי הטפסנים ושדה של חיטה משתרע, גועש ברוח. אבל, בעצם, בבואנוס איירס אין שדה חיטה, הרי זה כרך גדול, ובלמינות אינן חוצבות שם בסלע. שדה החיטה היה בעין חרוד, מול האוהלים של גדוד העבודה, ובכל-זאת הכול זולג מבפנים, מהדהד במסדרון ובחדרים ברחוב אחד העם 134, ולא מניח לילדים לישון, ומבריח אותם לים, לשרונה, לקן של התנועה.