פרק ראשון: ארבע אחר הצהריים

בהתחלה העולם היה חדש. היו בו רק ערבי הנחל, מזכירות הקיבוץ, גבעתיים, שם סבא וסבתא שלי גרו, חורף, קיץ, פסח, ישראל, גרמניה ואפריקה.

אבא ואמא שלי גרו בחדר מול הוואדי שהיה מלא קוצים בקיץ ועשבים גבוהים בחורף. מעבר לוואדי בנו את חדר האוכל החדש. בינתיים החברים אכלו בצריף ארוך וצר, ותמיד היה שם תור ליד הכניסה. אנחנו אף פעם לא נכנסנו לשם, רק פעם אחת נכנסתי עם ההורים שלי וראיתי אותו מבפנים, הם הסכימו להכניס אותי כי היה כבר מאוחר והתור בקושי התחיל לזוז. הם התיישבו ליד שולחן גדול עם עוד חברים וחיכו עד שאלה שנכנסו לפניהם יגמרו לאכול והתורנים ירחצו את הסכינים והמזלגות שלהם, זה מה שעיכב את התור.

בערב היינו מחכים בצריף המרוחק של בית הילדים ועושים תחרות ההורים של מי יבואו ראשונים. אחר-כך שניים. ההורים שלי באו תמיד אחרונים, הם לא אהבו להידחף בתור של חדר האוכל. אמא של טליה באה תמיד ראשונה. יום אחד התחלפתי עם טליה. נשכבתי במיטה שלה והתכסיתי בשמיכה מעל הראש וטליה התכסתה מעל הראש במיטה שלי ועשינו את עצמנו ישנות. אמא שלה באה ואמרה, מה קרה לילדה שלי היום שהיא כל-כך טובה, ונתנה לי נשיקה מבעד לשמיכה. אחר-כך היא הרימה קצת את השמיכה וראתה שזאת אני. היא צחקה ואמרה, אה, עכשיו אני מבינה למה הילדה שלי שקטה כל-כך פתאום. טליה הורידה את השמיכה וקפצה מהמיטה שלי על אמא שלה ואני חזרתי למיטה שלי לחכות. היה כיף להיות במיטה. היתה לה מסגרת מברזל ויכולתי להיות באמצע או בצד או למעלה ואף אחד לא אמר לי זוזי קצת. אז התכסיתי בשמיכה כמו אוהל. היה אור אדמדם כתום מתחת לשמיכה ולא היה שם אף ילד ולא ההורים ולא החברים ולא א?ל?ה ולא מרים ולא הקיבוץ ולא האס?פה ולא הוועדות ולא סידור עבודה ולא המחצבה ולא התור בחדר האוכל, שבגללו ההורים שלי באו אחרונים.

אחר-כך נשארנו לבד. היינו שנים-עשר ילדים בכיתה וגרנו בצריף בקצה הקיבוץ, מול ההר. התנים התחילו ליילל. הם הלכו והתקרבו. היללות שלהם היו נורא עצובות. גידי בא לחדר שלנו ועמד ליד החלון והקשיב להם עד שנרדמנו, טליה ודבורי ואני. שלושתנו יש?נו באותו חדר.

בבוקר הגיע ילד חדש לכיתה, ילד חוץ. הוא בא עם אישה שהיו לה מטפחת אדומה ומעיל שחור, וא?ל?ה אמרה, תכירו, זה יחיאל. הוא בא אלינו מחיפה. אמא שלו תחזור עוד מעט לחיפה והוא יישאר אצלנו, תקבלו אותו יפה. יחיאל עמד מולנו וכסס ציפורניים. הוא היה קטן ורזה ושחרחר. הוא הציץ אלינו מתחת לעיניים שלו ונראה עצוב כמו תן. אלה נתנה להם כיסאות אבל רק האמא התיישבה, יחיאל נשאר לעמוד כל השיעור ולכסוס ציפורניים.

כל השיעור הצבעתי ואלה התעלמה ממני, רק בסוף, אחרי שהיא שאלה את כולם ואף אחד לא ידע היא שאלה אותי. היא לבשה תמיד חצאית, אף פעם לא מכנסיים, והיו לה עיניים כחולות. היא עמדה ליד השולחן שלה ואנחנו ישבנו מולה בחצי עיגול עם השולחנות שלנו, שהיו להם תאים עמוקים. טליה ואני ישבנו מול אלה. טליה ציירה כל השיעור פרופילים של בחורות יפות. היא התחילה מהמצח, ציירה אותו קצת עגול, ירדה לאף ומשם לפה ולסנטר. אחר-כך הוסיפה עין מול ההתחלה של האף וגבה וריסים ושערות עם תסרוקת גבוהה או פוני. לאט-לאט הבחורה התחילה להיראות כמו הבחורות שהיא ציירה קודם, והדף שלה התמלא פרופילים של בחורות יפות. אלה שאלה אותה מדי פעם אבל היא אף פעם לא ידעה כי היא לא הקשיבה. אלה לקחה לה את הדף עם הפרופילים ואמרה לה שתפסיק לצייר ותתחיל להקשיב. טליה נעשתה שקטה וקצת עצובה לרגע ואחר-כך היא חזרה לצחקק ולקחה דף אחר והתחילה לצייר פרופיל חדש. היא היתה צחקנית ולא היה אכפת לה שהיא לא יודעת.

בשבת בבוקר היא ודבורי התעוררו מוקדם והתחילו לספור את כל החברים והילדים, ומי הילדים של מי ובאיזו שורה כל אחד גר. כל שבת הן ספרו את זה מהתחלה וצחקקו וקראו לי פרופסור, כי קראתי ספרים. הכי אהבתי לקרוא במיטה בשבת בבוקר כשהן צחקקו. היינו לבד והעולם היה רק שלנו. הימים היו ארוכים והזמן לא היה מחולק כל-כך. ערבי הנחל היתה בחוץ. הכול בקיבוץ היה בקצה, ליד ההרים והעשבים הגבוהים, לא היה לקיבוץ אמצע בכלל, אפילו חדר האוכל הזמני היה רחוק, בעלייה לגבעה עם שתי הדבשות בקצה הצפוני של הקיבוץ שקראנו לה הגמל, ואם הלכת לשם בחורף, יכולת ללכת לאיבוד בתוך החלמיות הגבוהות. נעלנו מגפיים ודחפנו את כל המכנסיים לתוך המגפיים שלא יתלכלכו בבוץ. בפנים, על הבד שבתוך המגף, היה כתוב השם של כל ילד, אבל הבוץ טיפס לנו עד לברכיים ועד שהגענו לגמל כבר היה לי בוץ על כל המגפיים, וגם המכנסיים שנזלו בינתיים מתוך המגפיים התלכלכו לגמרי.

בסוף גמרו לבנות את חדר האוכל החדש במקום שבו נפגשו כל הירידות: הירידה מהגמל והירידה מהצריף שלנו והוואדי שחצה את הקיבוץ. חדר אוכל גדול מבטון עם דלתות עץ עגולות וחלונות לכל האורך. הוא היה בהיר ונקי והרצפה שלו הבריקה. הוא נראה כמו ארמון. בחוץ היתה במה קטנה מקרשים ועליה ברזים עם מברשות קשורות בשרשרת, לנקות את המגפיים. בכניסה שמו נסורת עם ריח טוב כדי שהבוץ והמים שנשארו על המגפיים יידבקו לנסורת ולא ילכלכו את חדר האוכל החדש. וזה היה האמצע. הבטן של הקיבוץ.

לנו אסור היה לאכול שם עם החברים. החברות היו יושבות שם ואוכלות וכל פעם אחת מהן היתה משמינה. כשחזרנו מהחדר של ההורים לבית הילדים וישבנו לאכול ארוחת ערב, כל פעם ילד אחר היה נכנס ומכריז שנולד לו אח או אחות, וכולם, ובייחוד המטפלת, היו אומרים לו, מזל טוב, מזל טוב. אני הייתי היחידה בכיתה שלא היו לה אחים ואמא שלי אפילו לא התחילה להשמין. פעם היא אמרה לי לסדר את הצעצועים ולא סידרתי אז היא אמרה שהיא לא תלד לי אח כי גם את שלו אני לא אסדר. זה לא תלוי בך, אמרתי לה. אז במי זה תלוי, היא שאלה. זה לא תלוי באף אחד, אמרתי, החברות אוכלות ואוכלות עד שהן משמינות, אבל יש תור והתור שלך עוד לא הגיע. אמא שלי אמרה שזה לא בדיוק ככה.

הבית של סבתא שלי בגבעתיים עמד על גבעה קטנה. הייתי מטפסת אליו בהרבה מדרגות אפורות מוצלות בין עצי קזוארינה ענקיים שצבעו את האוויר בירוק כהה. במדרגות הלבנות של הכניסה היו ריבועים של חול כתום, וסבתא שלי גידלה שם תות שדה ענקי. בבוקר היינו יוצאות עם קערה לראות מי הבשיל כבר. סבתא שלי ידעה למצוא אותם מתחת לעלים.

בערב היא דיברה עם סבא ביידיש, שמחה, מדאף קוייפן. בבוקר הלכתי איתה לקניות, בעיר של סבתא שלי היו חנויות. הלכנו לירקנייה ואחר-כך לאיטליז עם תרנגולות עירומות וריח לא נעים של בשר. סבתא קנתה כבדים בשבילי. המוכר עטף לה אותם בעיתון והלכנו לרמת יצחק לחנות של הדגים. הדגים שחו בתוך ארון גדול עם זכוכית, כמו הארון של שלגיה. לידם היה חלון ראווה של חנות אחרת עם בובות. היתה שם בובה אחת שזהרה. היה לה שיער זהב ארוך שאפשר לסרק ושמלה עם משבצות ורודות. היו לה פנים חמודים ועיניים כחולות וחמש אצבעות קטנות בכל יד, והיא נעלה נעליים ממש קטנטנות והסתכלה עלי. היא רצתה להיות שלי. קראתי לה עופרה. סבתא שלי גמרה לקנות. אמרתי שלום לעופרה והלכתי עם סבתא. בבית היא מילאה את האמבטיה ושמה את הדגים במים ואני הסתכלתי איך הם שוחים. כשסבא שלי לקח אותם בשביל הגפילטע-פיש אני כבר הייתי חולה. הגרון שלי דקר כמו סכינים, בקושי הצלחתי לפקוח את העיניים. סבתא התיישבה לידי ונגעה לי במצח: תראי מה הבאתי לך, מיידעלע. היא החזיקה את עופרה. של?מה, עם הנעליים. לא הבנתי איך היא לקחה אותה מהחלון. סבתא אמרה שהיא השאירה כסף במקומה. פחדתי שיום אחד האנשים בחנות יחזירו לה את הכסף וייקחו את הבובה.

היא כבר לא שלהם, היא שלך.
הם לא רוצים אותה?
הם קיבלו כסף בשבילה.
הם רוצים יותר את הכסף? לא הבנתי את זה בדיוק. סבתא, איך ידעת שאני כל-כך רוצה אותה? סבתא שלי חייכה. היא ידעה לקרוא לבבות. היא ידעה למלא משאלות. היא היתה פ?יה. לקחתי ממנה את הבובה וחיבקתי אותה חזק. קוראים לה עופרה, אמרתי.
עופרה זה שם מאוד יפה, מיידעלע, סבתא שלי אמרה.

חזרתי לקיבוץ עם עופרה ועם הסט שסבתא שלי קנתה לי: חולצה בלי כפתורים שלובשים מהראש וסוודר באותו הצבע בדיוק, צהוב כמו לימון. הם היו רכים, החולצה והסוודר, דקים, לא דומים בכלל לסוודרים מהצמר הקשה הדוקר שהאמהות סרגו לנו. זה אקרילן, סבתא שלי אמרה.

את עופרה הבאתי לחדר של ההורים שלי וביום שישי לבשתי את הסט. הילדים אמרו לאלה. אלה לקחה אותי לצד לדבר איתי. היו לה פנים מאוד רציניים. את יודעת, נורית, שאצלנו אין בגדים פרטיים, היא אמרה. היית צריכה להגיד לסבתא שלך שאסור לך לקבל בגדים במתנה. תצטרכי לתת את הסוודר שלך לכיתה שכולם ילבשו. אני לא רוצה, אמרתי. אז תשימי אותו בארון ואל תלבשי אותו. היא קראה לזה סוודר. היא אפילו לא ידעה שזה סט. לקחתי אותו להורים שלי והנחתי אותו בארון החום-אדמדם-מבריק שהיה להם בקיר. כל יום אחרי הצהריים כשבאתי לחדר שלהם הייתי פותחת את הארון ומביטה בו. הוא היה צהוב חיוור ואף פעם לא לבשתי אותו יותר. כשגדלתי הוא נעלם מהארון.

יחיאל עמד וזרק אבנים על הצריף שלנו. כל אבן פגעה בול. הוא התרחק כל פעם קצת והמשיך לקלוע. עופרה אמרה לו שאסור לזרוק אבנים אבל הוא לא שמע או לא הקשיב. עופרה הלכה לקרוא לאלה ואנחנו עמדנו והסתכלנו איך הוא קולע. אלה קראה לנו להיכנס לכיתה. יחיאל נכנס אחרון וישב בשקט כל השיעור ואף פעם לא הצביע.

ליחיאל אין בכלל אבא, עופרה אמרה כשיצאנו מהשיעור. אבא שלו נהרג בתאונת דרכים במלחמת השחרור קצת לפני שהוא נולד, ככה אלה אמרה. אלה ביקשה שלא נשאל אותו על אבא שלו ולא נשאל אותו יותר מדי שאלות בכלל, עופרה אמרה. היא היתה האחראית של הכיתה. בהפסקות חשמל בלילה כולם באו למיטה שלה.

יחיאל לבש אחד על השני את כל הבגדים שמרים, המטפלת שלנו, נתנה לו, ונכנס למיטה ששמו לו בחדר של גידי ויואב וככה הוא ישן עד למחרת בבוקר. כולם נכנסו לכיתה ואלה שאלה איפה יחיאל ואמרנו שהוא עוד לא קם, והיא שלחה את מרים להעיר אותו ואחר-כך שלחה את עופרה לקרוא לו ואחר-כך הלכה בעצמה וכולנו באנו אחריה ויחיאל ישב על המיטה שלו עם כל הבגדים ולא רצה לבוא. אלה ניסתה להסביר לו בטוב אבל זה לא עזר, ואז היא אמרה לו שנצטרך לקרוא לאמא שלו שתיקח אותו בחזרה לחיפה. יחיאל אמר, בסדר, אני תכף בא. אבל הוא לא בא. יצאנו מהכיתה לחפש אותו וראינו אותו רץ למעלה לעבר ההרים. אלה קראה לאבא של תמי ולאשר המדריך והם רצו אחריו, אבל הוא התחיל לטפס על ההר כמו עז, זורק מעליו מדי פעם את אחד הבגדים שלבש, והם עוד היו ממש בתחילת ההר כשהוא הגיע לפסגה והתיישב שם כמו נקודה קטנה מטושטשת. הוא ישב שם הרבה זמן בתחתונים וגופייה ויחף, עד שאשר ואבא של תמי הגיעו אליו והעמיסו אותו על הכתף והורידו אותו מההר, והוא לא התנגד ולא ניסה לברוח כי הוא היה כבר חלש לגמרי וקודח מחום, ומרים המטפלת השכיבה אותו וכיסתה אותו בשמיכות והביאה לו תה שלא ימות.

כמה ימים אחרי זה נעמדנו ליד הבורות של הג'ולים. היו שם שלושה בורות עגולים שחפרנו ובהפסקות שיחקנו ש?ד. עופרה קראה ליחיאל שיבוא לשחק איתנו ונתנה לו ג'ולה. יחיאל זרק את הג'ולה שלו הכי קרוב לבור והתחיל. הוא התיישב כמו ערבי ונכנס לבור הראשון. משם הוא ירה את הג'ולה שלו ישר לבור השני ואחר-כך לשלישי וככה הוא הגיע לסוף רישון בתור אחד. כשאנחנו התחלנו את ש?ני הוא כבר היה שד. הוא צלף בכל הג'ולים, אפילו הרחוקים והרוויח תור אחרי תור. הוא הוציא את כולם מהמשחק עוד לפני שגמרנו את שלישי, רק אליהו נשאר, אבל תכף אחרי שהוא היה שד יחיאל צלף בו והוציא גם אותו. הוא היה הצלף הכי טוב בכל חברת הילדים, גם בין הכיתות הגבוהות, הוא היה הצלף הכי טוב. חשבתי שבטח עכשיו עופרה תתחיל להתחנף אליו ותרצה להיות חברה שלו.

אלה באה בבוקר לכיתה ואמרה, בקרוב אנחנו נפרדים מעופרה. הערב נעשה לה מסיבת פרידה. עופרה ישבה ליד השולחן שלה עם עיניים קצת אדומות. כולם נבהלו. אלה אמרה שההורים של עופרה קיבלו שילומים מגרמניה והחליטו לקחת את השילומים שלהם ולעבור לגור במקום אחר.

בעיר? דבורי שאלה והתחילה לבכות.
בלילה לא נרדמנו. מה זה השילומים האלה בכלל? דבורי שאלה.
זה כסף מהגרמנים בגלל מה שהם עשו ליהודים, גידי אמר. גם ההורים שלו היו מגרמניה. לכל ההורים מגרמניה היה מבטא חזק והם דרסו את המילים. היו להם שירים כאלה, הופה הופה רייטר, גו?ט?ה נ?כ?ט, שהם דקלמו לילדים שלהם לפני השינה. גידי עמד שוב בחלון, והקשיב לתנים. לא היה אפשר לדעת על מה הוא חושב.
תן אחד נכנס בלילה לרפת ואכל חצי תחת של פרה, הוא אמר. הוא ידע את זה מאבא שלו כי אבא שלו עבד ברפת.
היא מתה?
לא, הרופא תפר לה את התחת.
למה הרפתנים לא גירשו אותו?
הוא בא בלילה, אף אחד לא ראה אותו, גידי אמר.
אמרנו לו שילך לישון אבל הוא אמר שהוא לא נרדם. היללות של התנים היו ארוכות והתקרבו אלינו יותר יותר, אחת היתה ממש קרובה לצריף שלנו. הסתכלתי על גידי. הוא המשיך לעמוד שם, הצללית של הראש העגול שלו בחלון, מוארת באור הירח, וחשבתי שהוא יעמוד שם כל הלילה עד שנעצמו לי העיניים.

היום אנחנו מתחילים ללמוד על עמי הטבע, אלה הכריזה בשיעור. היא פרשה על הלוח מפה: זאת יבשת אפריקה. אנחנו ניקח איתנו דברים, צידה לדרך, ונעלה על אונייה ונפליג לאפריקה. נצא מאילת, היא לקחה את הסרגל הארוך שהיה תלוי ליד הלוח, נפליג דרך ים סוף (היא עשתה עם הסרגל קו באלכסון למטה), ודרך מפרץ עדן (אלכסון למעלה), עד שנגיע לאוקיינוס ההודי (חצי סיבוב ולמטה), ונעגון פה, במומבסה, עיר הנמל של קניה. היא הניחה את הסרגל. מה נצטרך לקחת איתנו לאפריקה? כולם הצביעו. אלה ניסתה לעשות סדר ושנדבר אחד אחד אבל כולם דיברו ביחד. הדלת נפתחה ועופרה עמדה בפתח. היא לבשה בגדי נסיעה (סימנו לה במחסן את כל הבגדים עם השם שלה כי עכשיו הם יהיו רק שלה). כולם השתתקו. עופרה אמרה, אני מקווה שאני לא מפריעה, רק באתי להגיד שלום לפני שאנחנו נוסעים. כולם שתקו. אלה אמרה, נו מה, אתם לא אומרים שלום? היא ניגשה אל עופרה וחיבקה אותה ואמרה, אנחנו מאחלים לך שתתאקלמי מהר בבית החדש שלך ושתהיי תלמידה וילדה טובה גם שם, כמו שהיית פה, ותמיד נתגעגע אלייך ותבואי לבקר. המשכנו לשתוק. אלה אמרה, אנחנו נכתוב לך מאפריקה, נכון ילדים? כולם התעוררו פתאום וצעקו שלום ונופפו לעופרה בידיים כאילו כבר עלינו על האונייה.

את אפריקה הכרנו מהסיפור על ב??ר?מ?ל?י, אוכל האדם. "אל תלכו לאפריקה, סכנה באפריקה". אפריקה היתה ארץ פראית. שרצו שם תנינים בנהר ונחשי ענק נזלו מהעצים. היו שם אוכלי אדם שצולים על האש את האדם הלבן שהגיע אליהם למרות שהזהירו אותו שלא ילך לשם. היו שם ערבות ירוקות רחבות ידיים, שם חיו המסאים והאנטילופות והזברות והג'ירפות והצ'יטות והאריות, כולם הסתובבו שם בעדרים וליחכו את העשב הגבוה. באפריקה העולם התחיל. באפריקה היה האור הראשון, כשאלוהים אמר יהי אור, וקו המשווה, ופילים. גם באזור שלנו היו פעם פילים. אנחנו הרי נמצאים בשבר שמתחיל בסוריה ומגיע לאפריקה וכל הוואדי הענקי הזה היה בטח מלא פילים שהתהלכו פה עם הפילונים הקטנים שלהם שהשתכשכו במים של ואדי ב?יר?ה עד שאמא שלהם קראה להם לצאת. כל-כך חיכינו להפליג לאפריקה כבר!
לבד? אבא שלי שאל.

עם אלה ומרים המטפלת, אמרתי. אבא שלי אמר שהוא ייתן לי מצפן כשנפליג. הוא היה איתי לבד כל השבוע כי אמא שלי עבדה במזכירות הקיבוץ בתל אביב וחזרה רק ביום שישי. מזכירות הקיבוץ היתה המזכירות של כל הקיבוצים, ואמא שלי היתה בוועדת תרבות. כשהייתי באה לחדר אחרי הצהריים אבא שלי היה בודק אם סירקו אותי בסדר, ואם לא הוא היה מפרק וקולע לי מחדש את הצמה. אחר-כך הוא עשה לנו ארוחת ארבע, תה וביסקוויטים.

בחדר של ההורים שלי היו ביסקוויטים וסוכריות שחילקו לנו פעם בחודש במטבח ילדים. הלכתי עם שתי קופסאות והמחלקת היתה מכניסה ספל פח לתוך קופסת פח גדולה וממלאה אותו ביסקוויטים ושופכת לקופסה שלי. אחר-כך היא הכניסה את הספל לקופסה של הסוכריות וקרקשה שם הרבה עם היד שלה עד שהוציאה אותו מלא ושפכה לקופסה השנייה. מי שהיו לו שני אחים קיבל שלושה ספלים מכל פח. מי שהיה לו אח אחד קיבל שניים. אנחנו קיבלנו תמיד ספל אחד כי לא היו לי אחים.

לפני פסח הלכנו לסנדלרייה. היה שם ריח של עור ודבק וחיים הסנדלר ישב עם סינר על שרפרף קטן ומדד לנו את הרגל. שמתי את הכף על חתיכה של עור בהיר והוא עשה פס בעיפרון בקצה, ליד הבוהן ובעקב, וגם בצד עם הגשר ובצד בלי הגשר וזה דגדג קצת והיה נעים. לכולם הוא מדד רק רגל אחת אבל לי הוא מדד את שתי הרגליים בגלל השיתוק ילדים שהיה לי כשהייתי תינוקת. בגלל זה גם לא השתתפתי במשחקים שהילדים שיחקו, מחניים ועמודו וקפיצת חבל, רק עמדתי מהצד והסתכלתי, כמו בשירים ופזמונות: "מן החלון פרח עציץ כל היום הגנה יציץ כל חבריו שם בגן הוא לבדו עומד כאן".

אהבתי להסתכל על יחיאל, הוא שיחק הכי טוב מכולם. היו לו תנועות מדויקות והוא היה כל-כך זריז שלא היה אפשר להשיג אותו בכלל. הוא רק נגע באדמה ותכף עף. המגפיים שלו בכלל לא התלכלכו בבוץ. בג'ולים ידעתי לקלוע דווקא, ופעם כששיחקנו נשארתי אחרונה עם יחיאל ושנינו היינו שד, אני ויחיאל.
בפסח החורף והקיץ התחלפו.

אז כבר הלכנו יחפים ולא נעלנו אפילו את הסנדלים שחיים עשה לנו. האדמה בצהריים היתה כל-כך שורפת שהיינו צריכים לרוץ מהר מצל לצל. ההורים הוציאו את המיטות שלנו ושמו אותן בשורה מאחורי הצריף, כי בצריף היה נורא חם בלילה. המיטות שלי ושל דבורי היו צמודות. אחרי שההורים הלכו דבורי ואני דיברנו ודיברנו. התחילה רוח נעימה. סיפרתי לדבורי על אבא שלי, שחזר מהעבודה כמו כושי, שחור מאבק. הוא לא נכנס לחדר עם הבגדים האלה אלא ישר למקלחת. אחרי שהוא התקלח הוא ביקש ממני להביא לו את הסמרטוט רצפה. הוצאתי את הסמרטוט מתוך הדלי והחזקתי אותו בשתי ידיים, קרוב לבטן. תזרקי את הסמרטוט על הרצפה, אבא שלי אמר בשקט. זרקתי. בטח היה עליו משהו, דבורי אמרה. אבא שלי יצא מהמקלחת, פרש בזהירות את הסמרטוט והרג את העקרב השחור שהיה עליו. אף פעם אל תחזיקי את הסמרטוט קרוב אלייך, הוא אמר, יכול להיות עליו משהו.

דבורי נרדמה פתאום באמצע והפסיקה לענות לי, היא תמיד היתה נרדמת ככה לפנ?י ואת הסופים של הדברים שלי היא אף פעם לא שמעה. שכבתי לי בתוך הכילה והסתכלתי על הכוכבים.
כשאמא שלי חזרה ממזכירות הקיבוץ סיפרנו לה על העקרב. היא הביאה לנו פרי ירוק כהה ואמרה שנטעם. היא חתכה אותו קצת ומרחה על הלחם. צריך לאכול את זה עם מלח, היא אמרה. נגסתי. היה לזה טעם ירוק שמנמן שבאמת רוצה קצת מלח אפילו שבעצם אפשר לשים עליו סוכר. איך קוראים לו, שאלתי. אבוקדו, אמא שלי אמרה. זה היה הפרי הראשון שטעמתי שמוסיפים לו מלח ולא סוכר. כל פעם את לומדת דברים חדשים במזכירות הקיבוץ, אבא שלי אמר לה. הוא מאוד אהב את האבוקדו. אמא שלי צחקה והתחנפה אליו קצת. היו לה חברים חדשים ממזכירות הקיבוץ, טבנקין וחומה וברל ופעם הם באו לבקר אותה והביאו לי את אגדות אנדרסן. אחר-כך הם הלכו לחדר אוכל וטבנקין נתן שם הרצאה לכל החברים, הוא היה המנהיג שלהם.

החברים היו קדושים. הם אף פעם לא עשו רע ודאגו תמיד לקיבוץ והקיבוץ דאג למדינת ישראל. זה נמשך כל עוד לא היו פועלים שכירים, אבל בן גוריון קלקל את זה כשהוא אמר לקיבוצים לתת עבודה לפועלים מעיירות הפיתוח. טבנקין התנגד לפועלים שכירים. הוא אמר שמי שמעסיק עובדים מנצל אותם אפילו אם הוא משלם להם שכר גבוה, כי בכל זוג נעליים שהפועל עושה מושקע ערך עודף. הערך העודף זה השכל של הפועל וגם המסירות שלו והסבל שלו בעבודה, בלי הערך העודף העור היה נשאר על הסוס ולא היה נעשה נעליים לעולם. את הערך העודף הזה לוקח המעביד מהפועל ומזה הוא בעצם מתעשר. טבנקין לא רצה שהקיבוצים ייקחו פועלים שכירים וינצלו אותם, אבל בן גוריון רצה לתת פרנסה לעולים בעיירות הפיתוח ולא עניין אותו הערך העודף, והקיבוצים לא יכלו להגיד לו לא כי הוא היה ראש הממשלה, וככה הוא הכניס את העבודה השכירה לקיבוצים.
אצלנו היו חיים הסנדלר ויחזקאל האופה מטבריה, ואחר-כך באו הרבה פועלים מבית שאן לחפור תעלות. הדוד שלי ישראל שהיה קפיטליסט אמר שהקיבוצים לא משלמים מס הכנסה. הדוד שלי יוסי שהיה קיבוצניק ועזב לאוניברסיטה בירושלים ישב עם סבא שלי בחדר של הרדיו בגבעתיים והם דיברו כל הערב על מס הכנסה. שאלתי אותו למה הם מדברים כל-כך הרבה זמן על דברים משעממים ולא חשובים. מס הכנסה זה לא חשוב? הדוד שלי שאל. חיכיתי שהוא ייקח אותי לסלון וידבר איתי על יואב בן צרויה שהציל את דויד מאבשלום, אבל דויד, לפני שהוא מת, ציווה לשלמה להרוג דבר ראשון את יואב. לא הבנתי את זה. שאלתי את יוסי למה הוא ציווה ככה? מה יואב עשה לו? יואב, ששמר עליו והיה נאמן לדויד יותר מדויד בעצמו. יוסי אמר שככה זה בפוליטיקה ושדויד לא רצה שאנשים יידעו את הסיפור על אוריה החיתי, ויואב ידע בדיוק מה היה שם והיה יכול לספר.
יואב בחיים לא היה מוציא מילה על זה, אמרתי, זה עוול נורא, מה שדויד עשה!
דויד עשה הרבה עוולות נוראיים, יוסי אמר.
דווקא המנהיג צריך להיות רגיש לעוול יותר מכולם, אמרתי, כמו משה.

יוסי חייך ונכנסה לו גומה עגולה ללחי. זה נדיר, הוא אמר, שיש מנהיג כזה, וחזר לחדר של הרדיו. נשארתי בסלון לנגן בפסנתר. הדוד שלי היה מורה לספרות, לא הבנתי למה הוא מדבר כל-כך הרבה על מס הכנסה.

סבתא שלי היתה כבר זקנה. היא נראתה כמו זקנה והלכה כמו זקנה, לאט ובקושי. פחדתי שהיא תמות יום אחד ותעזוב אותי. לא רציתי לגדול כדי שסבתא שלי לא תמות. כשלא יכולתי להירדם הייתי קוראת לה שתבוא ותשב לידי. היא היתה יושבת בכתונת לילה ושיער לא אסוף בפקעת וחיכתה שאירדם. לילה טוב, מיידעלע, אני מתה מעייפות, והלכה. אז הייתי באה למיטה שלה ופוקחת לה את העיניים: מה יש, מיידעלע? סבתא, אני רוצה לראות איך את מתה.

היה לה שיער ארוך ואפור וחלק כמו פרווה של חתול והיא אף פעם לא דיברה בקול רם ולא צעקה. כשהיא צחקה הצחוק שלה התחבא בתוכה הרבה זמן ורק הרעיד אותה, עד שבסוף שמעו אותו כמו זכוכית נסדקת. לא מתים כל-כך מהר, מיידעלע, היא אמרה.

אלה היתה בהיריון. שאלנו אותה איך נכנסים להיריון. היא אמרה שקצת לא נעים לה לדבר על זה דווקא עכשיו והיא תביא לנו ספר. היא אמרה שיש עוד זמן עד שהיא תלד ובינתיים נמשיך את המסע באפריקה.

הגענו לקו המשווה, הקו שחוצה את כדור הארץ בדיוק באמצע. קו המשווה לא היה מסומן אבל יכולת לדעת בדיוק איפה הוא לפי הסיבוב של המים. עשינו את הניסוי הזה עם משפך. בצד הצפוני של הכדור המים הסתובבו שמאלה וירדו במשפך. אחר-כך התקרבנו קצת לקו והם הסתובבו יותר לאט ויותר לאט עד שהם הפסיקו להסתובב בכלל וירדו ישר למטה. זה היה קו המשווה! עשינו צעד ועברנו מהצד הצפוני לצד הדרומי של כדור הארץ. המים במשפך התחילו להסתובב הפוך. אחר-כך עברנו בחזרה לצד הצפוני. גידי השאיר רגל אחת פה ואת השנייה שם ועמד מעל קו המשווה. יואב אמר לו, אם תשתין למשפך הפיפי שלך יירד ישר למטה. אל?ה סימנה את קו המשווה בגיר וכתבה לנו תעודות שהיינו שם וחילקה אותן בסוף השיעור. אחרי ההפסקה הגענו לסוואנה. שם צמח עשב רודוס גבוה ועצי שיטה שטוחים ושם גרו שבט הזולו ושבט המסאים. הם היו ציידים ולא פחדו מהאריות והנמרים. הם גרו בבקתות קטנות עשויות קני סוף מחוברים בקשר סבתא אחד לשני וכיסו את הגגות בקש. בבוקר הגברים יצאו עם חניתות ארוכות מחודדות ומגינים מקושטים לציד, ואנחנו נשארנו לנקות את הבקתה וגידלנו ירקות ושרנו לתינוקות שהיו קשורים לנו לבטן בערסל קטן: ניי ומיי בה ליה ניהדה נאן דיה ליה.

אחר-כך התחיל החום הגדול והכול נמחק. הלוח, הכיסאות והשולחנות, אל?ה, השמים, העננים, הריח הירוק של ההר. בהתחלה זה היה קצת מפחיד, כמו דף חלק כתוב בכתב סתרים. הלכנו לוואדי בירה, טליה ודבורי ואני. ואדי בירה זרם לרגלי כוכב הרוחות, הכאוכ?ב, כמו שקראנו לו עוד הרבה לפני שמאיר הר-ציון בא לגור שם למעלה והקים לו חוה ופיזר את הפרות שלו במורדות ההר ובוואדי בירה שעד אז היה רק שלנו. בדרך נכנסנו לסככה של הכרם ואמא שלי נתנה לנו ענבים.

בוואדי בירה היו עצי שיטה שטוחים ועשב גבוה כמו באפריקה. מתחת לכביש היה הגשר ומתחתיו המים של ואדי בירה. לא היה איתנו אף אחד, רק טליה ודבורי ואני. התיישבנו לנו במים עם הענבים ושם זרם לו החופש הגדול. זרם עלינו ועל האבנים בשקט וגם במנגינה. האור והצל של העלים וקני הסוף רקדו על התקרה של הגשר. כנפי הטורקיז של השפיריות על המים. המון ראשנים. ניסינו לתפוס אותם בחופן אבל הם התחמקו. שרקרק אחד נעמד פתאום על קנה סוף והתחיל לשיר. דבורי אמרה, אולי נזמין אותך למקהלה, אתה שר כל-כך יפה. אחר-כך מצאתי צב. טליה הוציאה את שני החצאים של החלילית מהמכנסיים הקצרים שלה, חיברה אותם והתחילה לנגן. הצב עצר רגע על האבן ונכנס למים. מדי פעם עברה מכונית על הכביש שמעלינו והרעידה את הגשר.

אלה ילדה בסוף החופש. היא השאירה את התינוקת שלה בבית חולים באינקובטור והיתה עצובה. כל יום היא נסעה לבית חולים להאכיל את התינוקת ומרים החליפה אותה עד שהתינוקת תחזור. אהבנו את מרים ולא הרגשנו עזובים. מרים התחילה להקריא לנו את מחניים, על הנערים מרחוב פ??או?ל ואנשי החולצות האדומות. השמות שלהם הצחיקו אותנו בהתחלה אבל כשהאחים פסטור החרימו לנ?מ?צ?'ק את כל הג'ולים שהוא הרוויח כולם הפסיקו לצחוק. היו שם שלושים ג'ולים. ב?ו?ק?ה אמר, זה עוול שלא נשמע כמוהו. ב?ו?קה היה המנהיג של הנערים מרחוב פאול. מרים הפסיקה לקרוא וסגרה את הספר. תמשיכי עוד קצת, ביקשנו, אבל היא אמרה שאנחנו צריכים ללכת לשיעור מוזיקה, חנן כבר מחכה.

חדר המוזיקה היה בצריף שוודי רחוק והוא היה החדר הכי יפה מכל הכיתות. חנן מילא את הקירות בתמונות ועשה להן מסגרות מקני סוף. בתמונות היה מנגן בחליל ומנגנת במנדולינה ועוד כלים וחבורות של מנגנים, כולם צחקו או חייכו. התיישבנו בחצי עיגול וחנן שם תקליט: פפגנו פפגנה פ פ פ פפ גנו. מהצריף של חדר המוזיקה לא שמענו את הפועלים שחפרו ליד הכיתה שלנו, בדיוק במקום של שלושת הבורות של הג'ולים. הם עבדו עם כפפות וחורים לאצבעות וחפרו תעלה עמוקה לאורך הכיתה שנוכל לקפוץ לתוכה אם תהיה הפגזה. המכושים שלהם צלצלו לנו באוזניים כל השיעור. חנן מחק מהלוח את צייד הציפורים ולימד אותנו שיר חדש: מדבר סיני מדבר סיני/יקד בך דבר אדוני.

ליד הרפת עמדו שני טנקים עם רשתות הסוואה ירוקות. את החלונות בצריף שלנו צבענו בכחול כהה וגם את המנורות. לא היה לנו מקלט ליד הכיתה ואמרו לנו שאם תהיה הפגזה נקפוץ לתעלה שהפועלים חפרו ונרוץ למקלט של הגן.

בחורף אחרי הצהריים נעשו יותר ויותר קצרים עד שבסוף הם נפסקו לגמרי ונשארו רק הצהריים ואחריהם מיד ירד הערב שהתערבב עם החושך והגשם ונעשה לילה. הלכתי עם אמא שלי לחדרים של חברים שהיא היתה צריכה לבקר. אמא שלי היתה אחראית על האוכלוסייה הבלתי לוחמת, ככה קראו לזקנים ולחולים. אני לא הכרתי זקנים כי כמעט שלא היו זקנים בקיבוץ, רק שלוש סבתות וסבא אחד שלא דיברו עברית, וגם חולים כמעט לא היו חוץ מהשכנה של ההורים שלי שהיתה דווקא צעירה והיתה חולה במחלה ממארת. אמא שלי בדקה שיש להם בחדר תנור וקומקום חשמלי וכל מה שצריך בשביל המלחמה. שאלתי אותה אם באמת תהיה מלחמה והיא אמרה שכן. שאלתי מה יעשו עם האוכלוסייה הבלתי לוחמת והיא אמרה שיפנו אותם. ירד גשם והיתה רוח חזקה וכל הבתים היו מואפלים ואף אחד לא הסתובב בחוץ, רק אני ואמא שלי. שאלתי אותה מה יהיה אם הערבים ינצחו אותנו. היא אמרה שהיא לא חושבת שזה יקרה כי יש לנו צבא חזק ויש לנו את בן גוריון. בן גוריון היה הכי חכם, כמו אלוהים. מה יהיה איתנו אם בן גוריון יום אחד יפסיק להיות ראש ממשלה? שאלתי. אני לא יודעת, אמא שלי אמרה.

בן גוריון בכלל לא יודע שאנחנו קיימים, דבורי אמרה. היא היתה כל-כך קטנה ורזה שרק ההורים שלה קראו לה דבורה. היא ואני היינו הכי בכייניות בכיתה. היו לנו אוזניים רגישות ופחדנו מרעש. בטיול למחצבה ראינו איך קודחים חור, ממלאים אותו בחומר נפץ ומכניסים את הפתיל. שתינו התחלנו לבכות וחזרנו לבד לכיתה, כל הילדים נשארו במחצבה לראות איך החבר ידליק את הפתיל והסלע יתפוצץ, אבל אנחנו לא רצינו לשמוע את זה וכל הדרך סתמנו את האוזניים.

בלילה דבורי אמרה שאם יתחילו פה יריות היא תתחבא מתחת לשמיכה ותסתום את האוזניים.
אבל צריך לקפוץ לתעלה, אמרתי.
אני לא רוצה לרוץ בבוץ יחפה עם פיג'מה.
אז ננעל נעליים.
עד שנספיק לנעול כבר יפציצו אותנו, דבורי אמרה.
אז נישן עם נעליים, אמרתי.
תארו לכם שפתאום תהיה הפסקת חשמל, מה נעשה? דבורי אמרה.
טליה אמרה, ניקח את הכינור וננגן. טליה ודבורי היו מוזיקליות ונתנו להן ללמוד על כינור ולי נתנו ללמוד על פסנתר. או שנקרא לשומרת, טליה אמרה.
עד שהשומרת תבוא כבר נמות מפחד, דבורי אמרה.

ההרים שמעלינו היו ירוקים והיה להם ריח חריף-מתוק, קריר וצובט את האף. הם התמלאו כלניות ועיריות ובצלצליות ואחר-כך סביונים וקחוונים וש?ל?ח וטו?ר?י?ים ונוריות וחרציות וחרדלים, ומתחת לאבנים הסתתרו נדלים ושלשולים, ועד שהיינו מגיעים למעלה המגפיים שלנו התמלאו בוץ ונהיו כבדות, אבל בקצה ההר התיישבנו וחלצנו אותם והסתכלנו על הבתים הקטנטנים של הקיבוץ והרפת והאסם וחדר האוכל וירדן, שמשם אולי תבוא המלחמה.

אביבה שוסטר, אמא של גידי, קראה לנו את שלושים וחמישה במאי. היא האירה על הספר בפנס כי המנורה שהשתלשלה מהתקרה היתה צבועה והפיצה אור שחור ומפחיד במסדרון הארוך של בית הילדים שלנו. ישבנו סביב אביבה בפיג'מות, נדחקים לתנור שהפיץ חום וריח של נפט. היא קראה במרץ והמילים יצאו לה מהפה דרוסות ועקומות. גידי ישב לידה והיא משכה אותו כל רגע בפיג'מה כדי שיקשיב אבל הוא לא הקשיב. גידי אף פעם לא הקשיב. אביבה סגרה את הספר. כמה ילדים ביקשו עוד אבל היא אמרה, סהו סה. גוטה נכט. גוטה נכט, ש?ל?ף גו?ט ט?רו?ימ?ה ז?יס פו?ן צו?ק?ר ו?נ?ט?נ?יס - כולם התפזרו לחדרים ונכנסו למיטות ואביבה צעקה מהמסדרון: תזכרו: ירייה אחת - נשארים במיטה, ירייה שנייה מתחת למיטה, הפגזה - ארויס לתעלה! והלכה. והשאירה אותנו עם האור השחור שבמסדרון.

לאמא שלי היה מותר להשתמש בתנור חשמלי כי היא נפצעה במלחמת השחרור ולא יכלה לנשום את הריח של תנור הנפט. היא לבשה את חלוק הצמר הירוק שלה כל החורף כי הוא היה גדול והיא התחילה להשמין. היא הלכה מחדר לחדר להסביר לאוכלוסייה הבלתי לוחמת איך להתנהג אם יהיו הפגזות. לנו לא היה כל-כך מה לפחד מהפדאיון ומהמצרים, אבל יכול להיות שהירדנים יתחילו לירות עלינו, בגלל זה כל הקיבוץ היה בהאפלה. דבורי וטליה הפסיקו לנגן. הן התאמנו בכינור כל יום אחרי הצהריים בצריף של המוזיקה, אבל עכשיו בגלל הערבים והחושך הן פחדו ללכת לשם. אני ניגנתי בצריף של הפסנתר שעמד במקום שלא היו בו כבר בתים, רק דרך עם עשב גבוה ומנורה בחוץ שהייתי צריכה להדליק כשהגעתי ולכבות כשאני יוצאת.

לאמא שלי היה קשה לנשום. החלוק הירוק שלה גדל ונעשה כבד. שמעתי אותה אומרת לאבא שלי שיש לה הפסקות בנשימה. סבא שלי אמר שהיא גיבורה כי עוד מסתובבים אצלה בגוף רסיסים ממלחמת השחרור. אמא שלך לא צריכה לעבוד עכשיו בכרם, הוא אמר, אני לא מבין איך הקיבוץ מרשה לה. סבא שלי לא הבין בכלל למה אמא הלכה לקיבוץ. רציתי לשלוח אותה לאוניברסיטה שתלמד. היא היתה יכולה להיות כבר דוקטור. פרופסור. כל-כך מוכשרת היא היתה, סבא שלי אמר. אבל אמא שלי לא פחדה מהמלחמה. גם ההורים של דבורי וטליה לא פחדו, רק אני וטליה ודבורי פחדנו. בלילה, אחרי שטליה ודבורי נרדמו, שכבתי לי בעיניים פקוחות והקשבתי לרוח. ניסיתי לא להירדם, אבל נרדמתי וחלמתי: ליד הצריף חפרו בור ארוך וכל ההורים והילדים ואל?ה ומרים מכסים אותו ושמים עליו אבנים. מה זה? אני שואלת. כולם שותקים. אף אחד לא רוצה לענות. אני יודעת, אתם קוברים את אמא שלי, אני אומרת להם ומתחילה לבכות ומתעוררת. יצאתי החוצה לראות אם יש שם גל אבנים אבל היתה ה?א?פ?לה ולא ראיתי כלום. חזרתי למיטה. השומרת באה והאירה עלי בפנס ושאלה למה אני לא ישנה. היה לה פנס חזק והיא האירה על הילדים לראות אם הם מכוסים. ביקשתי ממנה שתקרא לאמא שלי. היא אמרה בסדר והלכה. כל הלילה חיכיתי לאמא שלי ולבוקר.
למחרת הלכתי עם דבורי בהפסקה לחדר של ההורים. אף אחד לא היה שם, הכול עמד באותו מקום. פתחתי את הארון בחוץ, איפה שאמא שלי החביאה את הממתקים, ולקחתי שוקולד מהחבילה שסבא שלי שלח, ונתתי לי ולדבורי.

הפועלים מבית שאן גמרו לחפור את כל התעלות ועשו להם טקס על הדשא, החברים וילדי בית הספר. לפני הטקס עשינו חזרות עם חנן על האינטרנציונל. החברים בירכו את הפועלים והפועלים בירכו את הקיבוץ. מישהו מהם ניגן בחצוצרה, חבר הניף את הדגל וחנן ניצח: קום התנערה עם ח?לכ?ה. ב"זה יהיה קרב אחרון", הוא סימן ביד כלפי מטה כדי שבפעם הראשונה ישירו נמוך ורק בפעם השנייה ישירו גבוה, אבל תמיד היו כאלה שהתחילו ישר את הגבוה, והסוף של האינטרנציונל היה גם חסר וגם חוזר על עצמו.
כשהתפזרנו אווה באה ואמרה לי, מחר אנחנו נוסעות לדוקטור פאוקר. לאווה היה דיבור רך כמו הליכה של חתול, היא טיפלה בכל הילדים שהיה להם שיתוק. כל שבוע היא לקחה אותי להתעמלות מיוחדת ולפעמים נסעתי איתה לאורתופד. הוא היה בודק אותי ואומר לה איזה תרגילים לעשות לי ומצייר לה את הנעל שאני צריכה, שתיתן לסנדלר שלנו לעשות. דוקטור פאוקר קיבל אותנו ואמר לי ללכת לשם ובחזרה והסתכל איך אני הולכת. אחר-כך הוא לקח את כף הרגל שלי והזיז אותה למטה ולמעלה. הוא הסביר לאווה איך אפשר לתקן לי את הכף וצייר לי בעט על הגידים. אווה עמדה עם הידיים בכיסים והקשיבה. דוקטור פאוקר שם את הרגל שלי על השולחן וצעק עליה: לא לעמוד עם הידיים בכיסים! היא אמרה, סליחה דוקטור, והוציאה אותן מהכיסים. שאלתי את דוקטור פאוקר מה הוא יעשה לי והוא אמר שהוא יישר לי את הכף רגל אבל קודם הוא יאכיל אותי הרבה עד שהאוכל ילך לרגל והרגל תשמין, כמו שעושים לאווזים. באוטובוס בחזרה אמרתי לאווה שאני לא רוצה שהוא יאכיל אותי כמו את האווזים. הוא לא יאכיל אותך, אווה אמרה, הוא סתם התבדח. שאלתי אותה מה הוא יעשה לי והיא אמרה שהוא יעשה ניתוח. שאלתי אם זה כואב והיא אמרה, את תישני ולא תרגישי שום דבר. שאלתי למה הוא צעק עליה. הוא לא יכול לראות שעומדים ככה, עם ידיים בכיסים, זה הורס את הגב, היא אמרה.

כוחותינו נכנסו לסיני, אלה אמרה. היא כבר הוציאה את התינוקת שלה מהאינקובטור והביאה אותה לבית התינוקות. מרים העמידה מיטה עם שמיכה במסדרון וההורים התחילו לישון אצלנו בכיתה, כל לילה הורה אחר. דבורי אמרה שלפחות עכשיו לא נצטרך לרוץ לבד לתעלה, ואני חשבתי שההורה ייתן לי יד כי אני רצה הכי לאט.
לילה אחד העירו אותנו ואמרו לנו להתלבש. הספקנו הכול, בגדים, סוודר, נעליים. אבל לא היתה הפגזה. הלכנו בתוך התעלות, בלי למהר, וירדנו למקלט שליד הגן. אפילו לא התחלנו לבכות, דבורי ואני. באיזשהו מקום בחושך היתה מלחמה, אבל לא ראינו אותה ולא שמענו אותה. בבוקר אלה אמרה שתפסו אונייה מצרית בחיפה. חיפה זה רחוק, יחיאל אמר. נכון, אבל לא ידענו איך ירדן תגיב, אלה אמרה.

מרים עשתה עוגה וקראה לנו ללקק. היא נתנה לנו את הקערה עם הקצף ואחר-כך את הקערה עם כל מה שהיא בחשה ביחד, הקצף, החלמונים, השוקולד, הקמח.

למחרת נגמרה המלחמה והלכנו לרפת לראות איך מורידים את רשתות ההסוואה מהטנקים של הצבא. חזרנו לצריף וקילפנו את הנייר דבק מהחלונות. מרים הורידה את הנורות, רחצה מהן את הצבע הכחול כהה ותלתה אותן מחדש שקופות, ובערב היה אור.

אמא שלי נסעה לבית חולים. חיכינו שהיא תלד, אבא שלי ואני. כל הילדים ואלה ומרים חיכו גם ושאלו אותי כל פעם, עד שערב אחד איחרתי לארוחת ערב וכשנכנסתי כולם כבר ידעו וצעקו לי מזל טוב, לי ולאבא שלי שליווה אותי לכיתה.
אמא שלי חזרה מבית חולים עם תינוקת. לאחות התינוקת שלי היו קוצים לבנים על הראש ועיניים נוצצות אפורות. רציתי להחזיק אותה על הידיים ואמא שלי אמרה, תשבי, ושמה אותה בידיים שלי והמשיכה להחזיק אותה ותכף לקחה אותה בחזרה. היא היתה פצפונת והיה לה ריח של חלב וסבון תינוקות. כשתחזרי מהניתוח אני אתן לך להחזיק אותה יותר, אמא שלי אמרה.

אחרי ארוחת ערב לבשנו מהר פיג'מות והתיישבנו סביב מרים לסיפור בהמשכים: אנשי החולצות האדומות תכננו לכבוש את המגרש של הנערים מרחוב פאול. ג?ר?ב? הבוגד הסביר להם מאיזה רחוב להיכנס ואמר שישאיר את השער פתוח. "אין בהם אפילו נער אמיץ אחד,"* אמר גרב?. "דווקא יש!" אמר נמצ'ק. וגלש מהעץ שמעליהם וקפץ ארצה. הם ישבו בגן הבוטני ליד האגם, שם היה המחנה שלהם, וטבלו את נמצ'ק באגם הקר. מרים סגרה את הספר ואמרה לנו לילה טוב. זה היה הלילה האחרון שלי לפני הניתוח. מרים הבטיחה שהיא לא תמשיך להקריא את מחניים עד שאני אחזור.

אבא שלי נסע איתי לחיפה והביא אותי לבית חולים. נתנו לי מיטה וארון קטן בחדר עם שתי גברות. אבא שלי הוציא מהתיק את הדברים שהבאנו ושם אותם בארון. לבשתי פיג'מה ויצאנו למרפסת, הוא סירק אותי וקלע לי צמה. עכשיו את נראית כמו ארנבת, הוא אמר. ישבנו שם קצת עד שהתחיל להחשיך ואבא שלי החזיר אותי לחדר עם שתי הגברות בפיג'מות ונסע. הוא היה צריך לעבוד על הבולדוזר. הוא אמר שמחר אווה תבוא ותישאר איתי כל הזמן. הגברות שאלו מה עושים לי. היו להן טבעות מזהב ועגילים ואחת הסתרקה לכבוד ארוחת הערב ושמה אודם. הביאו להן מגש והן התיישבו במיטה ואכלו. הן אמרו שבטח מחר יעבירו אותי לחדר של הילדים. בכלל לא היה אכפת לי להישאר בחדר שלהן כי הן היו נחמדות, במיוחד זאת שהסתרקה. באה אחות ומדדה לי את החום. הייתי בריאה לגמרי אבל הפיג'מה עשתה אותי חולה והיה לי קצת חום. הגברות אמרו שזה בטח בגלל שאני מתרגשת מהניתוח. שכבתי במיטה והקשבתי להן מדברות עד שנרדמתי.
בבוקר הסיעו אותי במיטה על גלגלים דרך המסדרונות של בית החולים והביאו אותי לחדר עם אור חזק ואנשים בבגדים ירוקים ומסכה ירוקה עד העיניים. הם העבירו אותי למיטה צרה כמו ספסל וקשרו אותי. אחר-כך האירו עלי בפנס חזק ושמו לי מסכה עם ריח של רעל על הפנים ואמרו לי לספור. התחלתי לספור אבל השמונה והתשע והעשר התרחקו ממני והדהדו במסדרון ארוך וחשוך כאילו מישהו אחר אומר אותם. הפסקתי. הורידו לי את המסכה והרגשתי עייפה וצלולה, זה היה נעים. שכבתי לי בשקט והאחות אמרה, יוסקה, היא עוד לא נרדמה. ואז דחפו לי סמרטוט עם הריח הזה של הרעל לאף והקאתי.

התעוררתי בחדר אחר ואווה ישבה לידי. זה היה חדר גדול עם הרבה מיטות והרבה ילדים וליד כל אחד ישבו אמא שלו או אבא שלו. אווה אמרה לי שעברתי את הניתוח. הייתי צמאה. אווה אמרה שאסור לי לשתות כי עוד יש לי נרקוזה ואני יכולה להקיא. היא נתנה לי מקל עם תחבושת רטובה למצוץ. הרגל שלי היתה בגבס. לא הרגשתי אותה בכלל אבל פתאום היא התחילה לכאוב. בהתחלה היא כאבה קצת ואחר-כך יותר ויותר ויותר, עד שכל הבשר של הגוף שלי נכנס לרגל ומישהו שם אותה על קרש וחתך ממנה פרוסה ועוד פרוסה.

דוקטור פאוקר בא לבקר אותי. עצמתי עיניים ולא רציתי לדבר איתו. עכשיו היא בטח כועסת עלי, הוא אמר לאווה. אחרי שהוא הלך אמרתי לה, אני לא מבינה איך נותנים לבן אדם כל-כך אכזרי להיות רופא. את חושבת שהוא נהנה מזה? אווה אמרה. תסתכלי על הילדה הזאת, ותראי איזה מזל יש לך, היא אמרה. במיטה שלידי היתה ילדה קטנה עם גבס על שתי הרגליים, ויד אחת בגבס ויד אחת קטועה. אבא שלה, עם שמלה חומה ושפם גדול ישב לידה והאכיל אותה מסל פירות ענקי. הוא נתן לה בננה והיא אכלה לאט, כשהיא גמרה הוא חתך לה תפוח, וככה הוא האכיל אותה עד הצהריים. היא לא אמרה כלום ואכלה בשקט את כל מה שהוא שם לה בפה, אפילו שהיא לא נראתה רעבה בכלל. היו לה תלתלים חמודים ועיניים חומות ירוקות, היא לא ידעה עברית. אווה אמרה שהיא טיפסה על עמוד חשמל בכפר שלהם והתפחמה, בגלל זה היו צריכים לקטוע לה את היד.

אבא שלי בא לבקר והביא לי מכתבים מהילדים של הכיתה. הם כתבו שהם מקווים שכבר לא כואב לי כל-כך ומחכים שאני אחזור אליהם. כבר יכולתי לשבת ויכולתי לקפוץ על רגל אחת לבית שימוש אבל הייתי צריכה להישאר עוד בבית חולים כי היה לי חום. את הילדה הדרוזית לקחו לעוד ניתוח. היא חזרה וכל החדר התמלא ריח חזק של נרקוזה. היא שכבה במיטה שלה מכוסה בסדין והפנים שלה היו כל-כך קטנים, אפילו התלתלים שלה היו חיוורים. אבא שלה ישב לידה וחיכה שהיא תתעורר. פחדתי שהוא יתחיל להאכיל אותה והיא תקיא, אבל היא ישנה כל הזמן.

הילדים בכיתה כתבו לי ברוכה השבה על הלוח וקישטו. כולם רצו לצייר לי על הגבס. טליה ציירה פרופיל של בחורה. יחיאל צייר לי ש?ד. יחיאל כבר מזמן היה המלך של הכיתה. הוא החליף את אליהו. אף אחד מהכיתה וגם אף אחד מכל חברת הילדים ומהכיתות הגבוהות לא היה יכול לנצח אותו, לא בג'ולים ולא במחניים ולא בשום משחק.

אמא נתנה לי להחזיק את האחות שלי על הידיים. האחות התינוקת הסתכלה עלי הרבה זמן ברצינות ופתאום היא חייכה כאילו היא מכירה אותי מאיזשהו מקום ורק נזכרת מאיפה. המצח שלה התקמט והקוצים על הראש שלה רעדו קצת. אמא שלי לקחה אותה בחזרה, היא פחדה שאפיל אותה והיא תישבר כי היה לי גבס. כשהתרגלתי לגבס היא נתנה לי להחזיק אותה יותר.
כשחזרתי לבית חולים להוריד את הגבס הילדה הדרוזית כבר לא היתה שם. אבא שלה בא לילה אחד וגנב אותה משם, עם הגבס שהיה לה ברגל וביד והגבס על היד הקטועה. הוא פחד שינתחו אותה עוד פעם ולא רצה שתישאר שם. אף אחד בבית חולים לא ידע איפה היא ומה קרה לה מאז. ישבתי על השולחן והאח ניסר לי את הגבס במסור עגול חשמלי. פחדתי שהמסור ייגע בי בטעות ועצמתי עיניים חזק. האח גמר לנסר לכל האורך ופתח את הגבס בפלייר לשני חצאים. בתוך הגבס היתה הרגל שלי. הוא הוציא אותה משם רזה וירוקה מרוב עור מתקלף. הוא עזר לי לרדת מהשולחן. עמדתי יחפה וניסיתי לדרוך עליה אבל לא הרגשתי אותה בכלל. כאילו במשך הזמן הארוך הזה שהיא היתה סגורה היא התאלמנה ממני. זהו, עכשיו את יכולה ללכת, האח אמר. אווה לקחה אותי בכיסא גלגלים ויצאנו מבית החולים.

אווה טיפלה בי כל יום. היא לקחה אותי בעגלה למכבסה ומילאה את הגיגית הענקית במים חמים וסבון. היה שם ריח נעים של כביסה ורעש של מכונות מסתובבות ואדים. התיישבתי בגיגית ואווה שפשפה בלופה את הרגל והזיזה את הכף למעלה ולמטה. אחרי הצהריים חילקו ביסקוויטים וסוכריות. המחלקת עמדה ליד שולחן הנירוסטה הגדול ומילאה את הספלים. לאחות שלי עוד לא היו שיניים לאכול ביסקוויטים, אבל בכל זאת היא כבר נתנה לי שני ספלים.

אווה לימדה אותי ללכת מחדש ונסעה איתי לעשות התעמלות במים של חמי טבריה. נכנסנו לאולמות קודרים מלאים אדים וריח לא נעים שעלה מהבריכות הירוקות והדהד על הקירות והתקרה הגבוהה. היה שם האח חיים, ואווה הסבירה לו על הניתוח ועל התרגילים שאני צריכה לעשות. בשבוע הבא כבר תיסעי לבד? היא שאלה. קצת פחדתי אבל אמרתי שכן. בשבוע הבא היא נתנה לי שני כרטיסים וסנדוויץ' ועליתי לאוטובוס. ערבי הנחל היה כמו אי. הוא היה מחובר לטבריה בכביש צר ואפור שזחל מעל הקיבוץ ועלה והתפתל בין ההרים שבלעו אותו ביחד עם האוטובוס.
כשחזרתי מההתעמלות כבר היה חושך. האוטובוס ניסר ועלה בהרים כמו חרגול עייף. התנים התחילו ליילל ולא היה אור בכלל, רק הפנסים של האוטובוס האירו. פחדתי שערבי הנחל ייעלם. שאלתי את הנהג אם הוא יודע איפה זה ערבי הנחל והוא אמר לי לא לדאוג ולשבת קרוב אליו. התיישבתי מאחוריו והתחלתי לאכול את הסנדוויץ'. הנהג סובב את ההגה וחיכה בסבלנות עד שהעלייה תיגמר. הוא סיפר לי איך הוא נהג פה במלחמת השחרור מתחת לאף של הירדנים. ואז הוא הגיע לסוף העלייה והאוטובוס פתאום השתחרר ורץ בירידה כמו ילד שיוצא מהשיעור. בתוך החושך ראיתי את האורות של ערבי הנחל צפים.

בחופש הגדול נסענו, כל חברת הילדים והמטפלות והמבשלות ופרימוסים וחנן עם האקורדיון ואלכס המדריך, לקייטנה בגשר הזיו.
הבנות של הכיתה שלנו ושל כלנית ונורית וחרצית וחרדלים - כולנו גרנו בחדר ענקי עם רצפה מבטון אפור מבריק ומיטות קומתיים מברזל. אנחנו, כיתת שיבולים, היינו הכי קטנים בקייטנה. בלילה אורה מחרדלים לימדה אותנו שיר: יש לי תרנגולת/ כל היום אוכלת סולת/ הקקה שלה שוקולדה/ הפיפי שלה לימונדה. היא שרה את זה במבטא צרפתי וכולם התגלגלו מצחוק וכמעט נפלתי מהמיטה, אני ישנתי בקומה שנייה. השיר הזה תכף הפך להמנון של הקייטנה וכל לילה לפני השינה שרנו אותו, וכשהוא נגמר עוד פעם מישהי התחילה וכולם הצטרפו במקהלה וצרחו - הקקה שלה שוקולדה - במבטא צרפתי, ולא היה הבדל בכלל מ