בסוף השבוע שעבר התפרסם ב"גרדיאן" הבריטי ציטוט של בסיסטית וגיטריסטית להקת סוניק יות', קים גורדון, שבו היא תוקפת את רדיוהד על כך שהציעה את אלבומה "In Rainbows" להורדה באינטרנט, בשיטת שלם כפי יכולתך. גורדון כינתה את הרעיון של רדיוהד "תחבולה", והוסיפה שדרך השיווק של האלבום "אמנם עושה רושם שהיא לטובת הקהילה", אבל גרמה ל"אחיהם ואחיותיהם המוזיקאים", הפחות מצליחים ומבוססים, להיראות רע מכיוון שלא הציעו גם הם את המוזיקה שלהם באותה שיטה.
הדברים של גורדון הלהיטו את היצרים בשלושה מוקדים: באתרי המעריצים של סוניק יות' ורדיוהד, ובאתר מגזין הסייבר "וויירד" (Wired). אם אצל המעריצים סערת הרגשות היא מובנת מאליה, הרי שבאתר של "וויירד" אפשר לראות את הדיון שהתפתח כמאבק אידיאולוגי. אלא נדמה שמה שעמד על הפרק לאו-דווקא נסב סביב השאלה "האם האמנות אמורה להיות משוחררת מכבלים כלכליים?", או "האם שאיפת האמנים להתפרנס מתוצרתם היא לגיטימית?", כי אם דמותה של הרשת עצמה, הערכים והשקפת העולם שעומדים בבסיסה. זו לפחות השאלה המעניינת שעלתה בויכוח הזה.
כמו כל תופעה אחרת בעולם, גם האינטרנט לא נברא יש מאין (אלא אם כן אתם מאמינים בסיפור הבריאה התנ"כי), וכמעט כל הבט שלו החל ממבנה העמוד שאתם רואים מולכם ועד למהירות הגלישה בין אתר לאתר עמוס במרכיבים שהם נגזרת של התרבות בו הוא פועל. קל לראות את זה בהבדל שבין אופי הפעילות ברשת במדינות דמוקרטיות, שבהן הגלישה היא חופשית, לבין מדינות שאינן כאלה, כמו סין, צפון קוריאה או אירן, שבהן יש אתרים שהכניסה אליהם חסומה או מלווה בפיקוח.
למעשה, יש תזה שטוענת שאינטרנט עצמו הפך לנפוץ כל כך בשני העשורים האחרונים, רק משום שהוא תואם את רוח התקופה. הטכנולוגיה להעברת מסרים דרך המחשב הייתה מוכרת הרבה לפני שנות ה-90; רשת המיניטל, למשל, פעלה בצרפת בשימוש אזרחי כבר בשנות השמונים, כשבאצות הברית האינטרנט עדיין היה נחלתם הבלעדית כמעט של גורמי צבא וחוגים אקדמים בלבד. ובכל זאת, המיניטל הצרפתי לא זכה לפופולריות גדולה כל כך, בעוד שעשור מאוחר יותר, האינטרנט הפך באמריקה לפריט חובה בכל בית, ממש כמו מכונת הכביסה, כרך של הברית החדשה, או פוסטר של כוכב הפופ התורן.
אנחנו החלוצים
הסיפור של האינטרנט הוא אכן קודם כל סיפור אמריקאי. מקורות ההשראה שלו ספוגים במושגים מההיסטוריה של ארצות הברית גם ברמת השפה. כשהטוקבקיסט קוגו'נייגו (ויסלח לי קוג'ו אם אני לא מבטא נכון את שמו) מכנה בכתבה שפירסמו באתר של "וויירד" את דרך השיווק של רדיוהד "חלוצית" הוא לא רק חוזר על עובדה ידועה, אלא משתמש באותן מילים שהשתמשו בהן ההוגים הרעיוניים של האינטרנט. חלוצי הרשת ראו במרחב האינטרנטי שטח בתולי שיש לכבוש, ולשם כך דרוש את אותו האומץ, התחבולנות, ושיתוף הפעולה שהשתמשו בו המתיישבים האמריקאים, או גיבורי המערב הפרוע, שדמותם הקולנועית מגלמת את מכלול התכונות הזה.
אבל הויכוח שהתעורר סביב הדברים של קים גורדון לא נגע בערכי החלוציות. בכל אופן, לא רק בהם. תומכי רדיוהד ראו בשיטת ה"שלם כפי יכולתך" שלהם הגשמה של אוטופיה ששאבה את השראתה מתנועת הנגד של שנות השישים ילדי הפרחים, הקומונות, ביטול ההיררכיות וכל הג'אז הזה. סטיוארט ברנד, אחד ממייסדיו של "וויירד" היה, לפחות מבחינה רעיונית, בן אותה תקופה. בתחילת שנות ה-70 הוא ברא קטלוג מוצרים שהופץ מדלת לדלת, ובעיקר בקומונות היפיות, בשם "All Whole Earth Catalog", שאת תכניו קבעו הלקוחות, כמעט ללא התערבות עורך, ממש באותו אופן שפועלת הרשת, לפחות לא באזורים המסחריים שלה (שאתר וואלה! כמו אתרי החדשות האחרים, הוא אחד מהם). סטיב ג'ובס, מייסד "אפל" ועוד אחד מבניה האידיאולוגיים של התקופה, כינה את הקטלוג "גוגל בצורה של ספר". בשנת 1995 אמר ברנד למגזין טיים: "תשכחו ממחאות אנטי מלחמתיות, וודסטוק ואפילו שיער ארוך. הירושה האמיתית של הסיקסטיז היא מהפכת המחשבים".
ברנד וחבריו אכן ראו בעצמם מאין "אינדיאנים טכנולוגיים", עוד מושג שהומצא בהקשר של המרחב הוירטואלי מאין שבט שחי חיים שיתופים וקהילתיים, אך גם בו יש מקום ליזמות אישית ולאינדיבדואליזם. את שלל הרעיונות האלה הסביר קווין קלי, עורכו הראשון של "וויירד" בראיון שנתן לפני כשנתיים לעידו הרטוגזון באתר נענע. "חלק מההיבטים של תרבות הנגד, כמו סמים, הרחבת התודעה האנושית והעצמת האינדיבידואל חדרו למהפכת המחשבים", סיפר קלי. "אני חושב שכל תרבות הנגד הייתה מתה ללא המחשבים האישיים". אחד הציטוטים של קלי מאותו ראיון, מחזיר אותנו היישר לויכוח הנוכחי בין סוניק יות' לרדיוהד: "מהפכת התקשורת העניקה לנו שוב הזדמנות ליצור ציוויליזציה אלטרנטיבית. היה גילוי מחדש של תחושת הקהילה, וזה הרעיון של הווב 2.0 של שיתוף, קוד פתוח, כלכלת מתנות".
קצת הומור לא יזיק
אז עכשיו קים גורדון יוצאת כנגד "כלכלת המתנות" של הווב 2.0. ובכן, מצאה לה עם מי להתעסק. גורדון התעמתה באופן ישיר לא עם רדיוהד, אלא אם הרעיונות שהפיצו האבות הרוחניים של הרשת, שנשאו עימם אופי אוטופי. אין כל רע בשאיפה לאוטופיה היא מתווה דרך והיא שזורה בערכים נעלים, שבדרך כלל, לא תמיד, החברה האנושית שמחה לאמץ. היא לבטח עדיפה על האופציה השנייה, זו שכל כך פופולארית בשנים האחרונות, שקוראת לביטול כל היררכיה תרבותית, תוך התעלמות מהעובדה שגם הקריאה הזו היא ערך בפני עצמו, ומגובה בקלישאות פוסט מודרניות בשקל על כך ש"אין אמת אבסולוטית", על אף שגם זה משפט שסותר את עצמו.
אלא שהמתכון הנכון הוא כנראה השילוב בין שתי הגישות: שאיפה לחיים ערכיים, עם קורטוב של הומור שמסוגל לאתגר את האידיאולוגיה השלטת, שמצליח להעמיד אותה בספק ולהכניס אותה לפרופורציות הראויות. והומור, זה מה שלפעמים חסר לחסידי הווב 2.0.
ייתכן מאוד ששיטת השיווק של רדיוהד היא "העתיד", כפי שמכנה אותה הכתבה ב"וויירד", וייתכן גם שהעתיד הזה הוא משהו שיש לקדם. אבל הטון המתלהם של הטקסט באתר המגזין ושל חלק מהתגובות המופיעות בו, הביטול של המודלים האחרים ובעיקר ההתבטלות בפני כל מה שחדש, מזכירים כת מאמינים שגילו את האור.
הם נוטים לחלק את העולם לישן וחדש התקשורת החדשה מול התקשורת הישנה, לדוגמה, זו חלוקה חביבה על אנשי האינטרנט, כשהם באים לקבור את העיתונות המודפסת ובסתירה מוחלטת לאידיאולוגיה שלהם, אלא אם כן מדובר בתופעות שמתקיימות בתוך הרשת, נוטים להתעלם מהאפשרות ששני אלמנטים שונים יכולים להתקיים זה לצד זה, בלי שתהיה בינם היררכיה מעמדית. בחלקים מסוימים האוטופיה האינטרנטית ביקשה ליצור "אדם חדש" כשם שתנועות אידיאולוגיות הציונות והקומוניזם למשל חתרו לעשות.
השיח האוטופי שהשתמשו בו נביאי הרשת לווה לא פעם ביהירות, שהונחלה, כך עושה הרושם, גם לצאצאיהם. לטון היהיר תרמה גם העובדה, שלרשתות המידע הראשונות שפעלו באוניברסיטאות היו אחראים רק קומץ סטודנטים נבחרים, והגישה אליהם הייתה אקסקלוסיבית, אבל גם רוח המודרניזם, שרואה בטכנולוגיה ובמדע ערכים בפני עצמם. זה משעשע, או עצוב, תלוי מאיזה צג מסתכלים על זה, משום שהרעיון המקורי היה לברוא עולם שהמבנה שלו נטול היררכיות, שמזין את עצמו ונעדר כל אלוהים חיצוני; עולם פתוח, סובלני, סבלני שבו יש שוויון זכויות בין האקרים לטכנופובים. אבל תסמכו על המשתמשים הכבדים שייפלו בדיוק כאן עצם החתירה שלהם לאותו עולם אוטופי מותירה אותם בעיני עצמם כקבוצה סגורה, בדלנית ומוטבת, שאליה אין למי שאינו הם סיכוי להיכנס. כל מי שמעז לערער על הערכים שהם רואים כמקודשים והפלטפורמות שהם מאמצים (משפט מפתח לדוגמה: "איך אתה בכלל חי בלי RSS?") הוא אנכרוניסט וריאקציונר שתוקע מקל בגלגלי בקידמה שהם שואפים להביא לעולם, או ליתר דיוק לעצמם (לא יהיה מוגזם לומר שחלק מהחתירה לקידמה נובעת מהרצון להישאר תמיד צעד אחד לפני ההמון). האינטרנט הוא אולי ההוכחה הטובה ביותר לכך שגם הפוסט מודרניזם הוא בסופו של דבר גם תנועה מודרניסטית (לאקאן, דרידה, פוקו ושאר ענקי הפילוסופיה הזאת התנערו מהתיוג שלהם כפוסט מודררנים, אבל היי, אנחנו בוואלה! תרבות או בשנה א' בגילמן?!).
ואם כבר אלוהים, אז הקדמה ממלאת את המקום הזה אצל מעריצי הרשת. אחרי הכול, היא זו שהם זוקפים לזכותה את המצאת האינטרנט. למרבה האירוניה, שיר ההלל שהם מזמרים לכבודה, הוא זמר נושן ושמרני מאין כמוהו, כך שהשאלה האם האינטרנט ייצור תרבות חדשה, או שמא זו התרבות שייצרה את האינטרנט ככלי שרת למטרותיה, עדיין עומדת למבחן.